דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

אי-תנועה: שלילת חופש התנועה מפלסטינים בגדה המערבית

תקציר, אוגוסט 2007

מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, ישראל מטילה איסורים והגבלות חסרי תקדים בהיקפם ובמשכם על תנועת הפלסטינים בגדה. כתוצאה מכך, זכות היסוד שלהם לחופש תנועה, שמימושה היה ממילא מצומצם, הפכה לפריבילגיה הניתנת ונלקחת על-ידי ישראל כראות עיניה. יכולתם של פלסטינים לנוע בשטח הגדה היא כיום חריג שיש להצדיק אותו בפני הרשויות. כמעט כל נסיעה כרוכה באי-וודאות, בחיכוך עם חיילים, בהמתנה ממושכת ולעתים קרובות אף בעלויות גבוהות.

משטר הגבלות התנועה בגדה המערבית עושה שימוש משולב במספר אמצעים, בהם מחסומים קבועים וארעיים, 47 מהם בעומק הגדה, 455 חסימות פיזיות של כבישים, ומכשול ההפרדה. על אזורים מסוימים בגדה מוטל מצור, כלומר המעבר אליהם אפשרי רק דרך מחסומים וכפוף לבידוק ולהצגת היתר. 312 ק"מ של כבישים מרכזיים ברחבי הגדה אסורים או מוגבלים לשימוש כלי רכב בעלי לוחיות זיהוי פלסטיניות.

מגוון ההגבלות הביא לפיצול הגדה לשש יחידות גיאוגראפיות מרכזיות: צפון הגדה, מרכז הגדה, דרום הגדה, אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח, מובלעות מכשול ההפרדה ואזור מזרח ירושלים. בנוסף להגבלות על התנועה מאזור לאזור, ישראל מטילה גם הגבלות תנועה נרחבות בתוך האזורים, תוך פיצולם לאזורי משנה שהמעבר ביניהם מפוקח ומוגבל.

לפיצולה הגיאוגרפי של הגדה השלכות מרחיקות לכת על כל תחומי החיים של תושביה הפלסטינים.

כך לדוגמה נפגעת הנגישות לשירותי רפואה, הן של ספקי השירותים והן של מקבליהם. הכלכלה והמסחר נפגעים מהקושי להגיע למקומות העבודה, מ חוסר הוודאות המתמיד ומהעלויות שהאמירו. גם היכולת לקיים חיי משפחה וקשרים חברתיים נפגעת. השלכות אחרות נוגעות לאספקתם התקינה של שירותי תשתית ואכיפת החוק באזורים הנתונים לאחריות הרשות הפלסטינית.

המסגרת המשפטית

ישראל מציגה את הגבלות התנועה כמענה הכרחי ומוגבל בזמן לאיומי ביטחון. למדינת ישראל הזכות ואף החובה להגן על אזרחיה מפני כל איום על ביטחונם, אך גם אם חלק מההגבלות אכן הוטלו בתגובה לאיום מוגדר, נראה כי הן ממשיכות להתקיים גם לאחר שהצורך הביטחוני הזמני והממוקד חלף. הגבלות התנועה משמשות כיום לשליטה על תנועת כלי הרכב הפלסטיניים, להפרדה בין פלסטינים וישראלים בכבישים וליצירת מערך תנועה מהיר ונוח לשימושם של המתנחלים. בנוסף, הן מאפשרות סיפוח דה-פקטו של כבישים לישראל.

חלק ניכר מההגבלות נועדו לשרת אינטרסים פסולים אלו, ועל כן הינן בלתי חוקיות במהותן. יתר על כן, גם לו ניתן היה לטעון כי כל ההגבלות נועדו לשרת אינטרס ביטחוני חוקי, הרי שרבות מהן אינן מידתיות ועל כן הן בלתי חוקיות גם מהיבט זה.

בנוסף, ישראל טוענת כי תכלית שלילת חופש התנועה היא מניעת איומי ביטחון ולא ענישה. עם זאת, רובם המכריע של קורבנות ההגבלות אינו נחשד באופן אישי כי הוא מהווה איום. לפי מבחן התוצאה ובהתחשב בכך שמרבית ההגבלות מוטלות במשך שבע שנים ברציפות, אין מנוס מן המסקנה שמדובר בסוג של ענישה קולקטיבית, האסורה במשפט ההומניטארי הבינלאומי מכול וכול.

המלצות

לנוכח הדברים העולים מהדו"ח, בצלם קורא לממשלת ישראל ולרשויות הביטחון:

  • להסיר לאלתר את כל הגבלות התנועה הקבועות והגורפות, שהטילה ישראל בתוך הגדה המערבית, לרבות קטעי המכשול החורגים מהקו הירוק. במקומם, יש לרכז את מירב האמצעים הנדרשים להגנה על אזרחי ישראל לאורך הקו הירוק או בתוך שטח ישראל.
  • לפעול לאלתר לקראת פינוי של כל ההתנחלויות בגדה המערבית. עד להשלמת משימה זו, יש להגן על חיי המתנחלים, תוך העדפת אמצעים המצרים את חופש התנועה שלהם ולא של הפלסטינים, תושביו המוגנים של השטח הכבוש.
  • לוודא, לפני שכל הגבלת תנועה זמנית בתוך שטח הגדה מאושרת, כי היא אכן נדרשת בשל צורך ביטחוני לגיטימי, וכי הפגיעה הנגרמת בגינה לפלסטינים היא מידתית. בין השאר, יש לוודא כי כל הגבלה כזו מעוגנת בצו כתוב, המפרט את טיב ההגבלה וקובע את משך הזמן שבו היא תוטל.