דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

תושבי שכונת אל-ח'לאיילה נותקו מכפרם, אל-ג'יב, שנכלא במובלעת, נובמבר 2006

מוחמד עלקם, בן 47

מוחמד עלקם

ב-1979, קניתי חלקת אדמה בשכונת אל-חל'איילה השייכת לכפר אל-ג'יב. בניתי שם את הבית שלי ומאז אני ומשפחתי גרים בשכונה. שכונת אל-ח'לאיילה נמצאת בצד המערבי של כפר אל-ג'יב. כביש 436 מפריד בין השכונה לבין הכפר.

בתחילת שנת 2002, הצבא הישראלי חסם, בערמות עפר וסלעים, את הכביש המחבר בין כפר אל-ג'יב לכביש 436 ושכונת אל-ח'לאיילה. חסימת הכביש כמעט ניתקה את השכונה מהכפר. ב-2005, הצבא הסיר ערמות העפר והסלעים והציב שער ברזל שאויש בשוטרי משמר הגבול באופן קבוע.

בתחילת שנת 2006 הגיע לשכונה כוח של משמר הגבול, כיתר את השכונה וביצע מפקד אוכלוסין. בעקבות המפקד, הוכנו רשימות המכילות את שמות תושבי השכונה שנפקדו. הרשימות האלה נמסרו לשימוש השוטרים שמאיישים את שער הברזל. רק מי שרשום ברשימות יכול לעבור בין אל-ח'לאיילה ליתר חלקי הכפר אל-ג'יב, ורק ברגל.

ההגבלות על התנועה שלנו לשאר חלקי הכפר גורמות לנו לקושי ולסבל רב. אנחנו קשורים קשר הדוק לכפר, אנחנו קונים שם את כל המצרכים שלנו ומקבלים את השירותים שאנחנו צריכים. כיום, קשה להעביר את המצרכים לבית. אנחנו צריכים להגיע עם המצרכים לשער הברזל, ואחרי בדיקה, של השוטרים אנחנו עוברים לצד השני, ואז צריכים ללכת יותר מקילומטר ברגל עד שמגיעים לבתי השכונה. כשיש לנו הרבה מה לסחוב, צריך להזמין מכונית בעלת לוחית רישוי ישראלית כדי שתעביר אותנו מהשער לשכונה, כי רק למכוניות ישראליות מותר לנסוע בכביש 436.

תושבי שכונת אל-ח'לאיילה מחכים ליד השער במכשול ההפרדה, המנתק את השכונה מן הכפר אל-ג'יב. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם.
תושבי שכונת אל-ח'לאיילה מחכים ליד השער במכשול ההפרדה, המנתק את השכונה מן הכפר אל-ג'יב. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם. />

ההוצאות הבסיסיות של משק הבית עלו מאוד. גז לבישול, למשל, עולה לנו עכשיו הרבה יותר כסף מבעבר. במקום להעביר את הגז ישירות מאל-ג'יב לשכונה, מרחק של כקילומטר, הרכב שמוביל את בלוני הגז צריך לעשות סיבוב ולנסוע דרך ביר נבאללא, בית חנינא אל-בלד ונביא סמואל, לעבור דרך מחסום רמות ורק אז להגיע לשכונת אל-ח'לאיילה. הנסיעה מייקרת את מחיר הגז כי צריך בעצם לממן את ההובלה.

המעבר שלנו בשער לשאר הכפר אל-ג'יב כרוך בקשיים ובהשפלות, במיוחד בשעות הלילה. השוטרים דורשים מהגברים להרים את הבגדים העליונים, ולעתים קרובות הם מורים לנו גם להפשיל את המכנסיים. אנחנו מחכים הרבה זמן בתור עד שמרשים לנו לעבור.

הרבה פעמים השוטרים לא טורחים לבדוק אם השם שלנו מופיע ברשימה של תושבי אל-ח'לאיילה וסתם אומרים לנו שהשם שלנו לא מופיע ושאסור לנו לעבור בשער. לפני כשבועיים למשל, אמא שלי, זינב אחמד חסן עמאר, בת 70, הגיע לשער בערך בשעה שש בערב. השוטר במחסום אמר לה שהשם שלה לא מופיע ברשימה. אמא שלי ענתה לו שהשם שלה כן מופיע ושהיא חייבת לעבור כדי לחזור לביתה. אחרי ויכוח שנמשך יותר מחצי שעה, ואחרי שהיא התעקשה לעבור, החייל חיפש ברשימה, "גילה" את שמה ונתן לה לעבור.

בעיה נוספת שאנחנו סובלים ממנה היא הגישה של הילדים שלנו לבתי הספר. לי יש ארבע בנות: זינב, בת 13, מרים, בת 12, הינד, בת 11 ושמס, בת 6. כולן למדו בבתי הספר בכפר אל-ג'יב, אבל מאז שהציבו את השער ואסרו על כלי-רכב לעבור הן לא יכולות לנסוע בהסעה לבית הספר ובחזרה. כולנו, כל תושבי השכונה, נאלצו להעביר את הילדים שלנו ללמוד בית איכסא. מצאנו נהג אוטובוס מבית איכסא שיש לו רישיון לנסוע על כביש 436, והוא מסיע את הילדים מהשכונה לבית הספר ובחזרה. ההסעה עולה חמישה שקלים לילד ביום והיא מכבידה כספית על המשפחות, ובמיוחד עלאלה שיש להן הרבה ילדים. אני משלם 20 שקל ליום עבור ההסעות.

לפעמים הרשויות לא מחדשות את רישיון הנסיעה של האוטובוס בכביש 436, ואז הנהג יכול להסיע את הילדים רק עד הכפר בית איג'זא, ומשם הילדים נאלצים ללכת ברגל, יותר מקילומטר ולעבור ההתנחלות גבעון החדשה. בשנה שעברה לא היה לאוטובוס רישיון במשך שלושה חודשים, ממארס ועד מאי.

גם הגישה שלנו לשירותי הבריאות נפגעה. בכפר יש מרפאה קטנה שמספקת שירותי בריאות בסיסיים, אבל אנחנו יכולים להגיע אליה רק ברגל. מי שלא מסוגל ללכת עד שם, או שצריך טיפול שהמרפאה לא יכולה לספק, צריך לנסוע לא-ראם או לרמאללה. בשביל זה צריך להזמין מכונית בעלת לוחית זיהוי ישראלית ולנסוע בדרך עוקפת. בגלל כל העיקופים שצריך לעשות הנסיעה עולה עכשיו בסביבות 100 שקלים. לפני שסגרו את המעבר לאל-ג'יב יכולנו לנסוע במוניות שירות, וזה עלה רק חמישה שקלים.

הניתוק של השכונה מקשה מאוד גם על הקשרים החברתיים בינינו לבין שאר תושבי הכפר. הם לא יכולים להגיע אלינו ולהשתתף איתנו באירועים כמו שמחות או אבל. הדוגמה הכי בולטת היא מה שקרה לי במהלך חודש רמדאן שעבר. לא יכולתי להזמין את אחותי, נעמה מוחמד עלקם, בת 50, לארוחה המפסקת של הצום, על אף שזו מצווה דתית חשובה. לא יכולתי לעמוד במצווה הזו כי אסור לאחותי לעבור בשער ולהגיע לבית שלי. היא צריכה לעשות סיבוב ולעבור בדרך עוקפת סמוך למחסום רמות. אם יתפסו אותה, יעצרו אותה והיא תצטרך לשלם קנס של 500 שקל על זה ש"עברה בדרך שאסור לה לעבור בה". זה כבר קרה למר טארק אל-בס, בן 30, תושב כפר אל-ג'יב שנתפס בכביש 436 וקיבל קנס של 500 שקל.

כיום אנחנו גם לא יכולים לקבל שירותים מהמועצה המקומית של אל-ג'יב כי הם לא יכולים להגיע אלינו. כבר יותר משלוש שנים לא פינו את האשפה מהשכונה ואנו נאלצים לשרוף אותה, דבר שגורם לזיהום סביבתי. התחזוקה של רשת המים מחייבת תיאום בין המועצה המקומית לבין משרד התיאום הקישור הישראלי, וכל תאום כזה לוקח זמן רב. כבר שלושה חודשים יש דליפת מים בצנרת בשכונה ועד היום הקישור הישראלי לא התיר לעובדי המועצה להגיע לשכונה לתקן את הצנרת.

גם העסק הפרטי שלי נפגע, כי עלות הובלת הסחורה לחנות היא הרבה יותר יקרה. לפני הניתוק של השכונה ההובלה של חומרי הבניין עלתה לי מאתיים שקל והיום המחיר כמעט כפול, 350 שקלים. הרווחים שלי ירדו והמצב הכלכלי שלי נפגע.

מוחמד מחמוד מוסטפא עלקם, בן 47, נשוי ואב לששה, הוא בעל חנות לחומרי בניין ותושב שכנות אל-ח'לאיילה בכפר אל-ג'יב. את עדותו גבה כרים גו'בראן בחנות של העד ב-12.11.06.
/>