דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

על לא עוול בכפם: הריסת בתים לשם ענישה במהלך אינתיפאדת אל-אקצא

תקציר, נובמבר 2004

 

דו"ח בצלם קובע:

  • מאז תחילת האינתיפאדה הרס צה"ל, כצעד של ענישה, 628 בתים בהם גרו 3,983 בני אדם.
  • מספר הפלסטינים שבשל מעשיהם נהרסו הבתים הוא 333. בממוצע איבדו את ביתם 12 פלסטינים חפים מפשע על כל אדם שהשתתף או נחשד בהשתתפות בפיגועים.
  • כמחצית מהבתים, 295 במספר, היו בתים שמעולם לא נטען שגרו בהם מבצעי פיגועים. כתוצאה מכך איבדו את ביתם 1,286 בני אדם, שאפילו על פי עמדתה של ישראל לא היו אמורים להיענש.
  • בניגוד לטענת ישראל בבג"ץ, כי הריסה ללא מתן הודעה מוקדמת מבוצעת במקרים חריגים בלבד, מנתוני בצלם עולה כי רק בפחות מ3%- מהמקרים ניתנה לדיירי הבית התראה מראש על הכוונה להרוס את ביתם.
  • הריסת רכוש מסיבית בשטח כבוש, שלא במסגרת לחימה, מוגדרת באמנת ג'נבה הרביעית כפשע מלחמה.

הריסת בתים לסוגיה: מבצעית, מינהלית ועונשית

בארבע השנים האחרונות החריבה ישראל למעלה מ-4,100 בתי פלסטינים בשטחים. כתוצאה מכך נותרו לפחות 28,000 פלסטינים ללא קורת גג. כ-%60 מהבתים נהרסו במסגרת מה שישראל מכנה "פעולות חישוף", וכ-%25 נהרסו בטענה שנבנו ללא רשיון. דו"ח זה מתמקד בהריסת בתים שנועדה להעניש בני משפחות ושכנים של פלסטינים הנחשדים במעורבות בביצוע פיגועים. כ-%15 מהבתים אותם החריבה ישראל נהרסו במסגרת סוג זה של הרס בתים.

מדיניות הריסת הבתים לאורך השנים

  • מאז 1967 נוקטת ישראל במדיניות של הריסה של בתי פלסטינים לשם ענישה. ממדי השימוש באמצעי זה השתנו לאורך השנים:
  • עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה (1967-1987) הרסה ישראל או אטמה לפחות 1,387 בתים, רובם בשנים הראשונות שלאחר תחילת הכיבוש.
  • בשנות האינתיפאדה הראשונה הגבירה ישראל את השימוש בהריסות בתים לשם ענישה. בשנים 1988-1992 הרסה ישראל בשטחים 431 בתים באופן מלא ו- 59 בתים באופן חלקי.
  • בשנים 1993-1997 הרסה ישראל 18 בתים באופן מלא ושלושה בתים באופן חלקי.
  • מתחילת 1998 ועד אוקטובר 2001 לא הרסה ישראל בתים לשם ענישה.
  • במהלך האינתיפאדה הנוכחית חידשה ישראל את מדיניות הריסת הבתים לשם ענישה בהיקף חסר תקדים. מאז אוקטובר 2001 ועד 20.9.2004 הרסה ישראל לשם ענישה 628 בתים. ההחלטה הרשמית על חידוש מדיניות זו התקבלה בישיבת הקבינט הביטחוני-מדיני ב- 31.7.02, כתשעה חודשים לאחר חידושה בפועל. דו"ח זה מנתח את מדיניותה של ישראל במהלך תקופה זו.

פגיעה בחפים מפשע כמדיניות רשמית

יעדה המוצהר של הריסת הבתים היא פגיעה בקרובי משפחתם של פלסטינים הנחשדים בביצוע פיגועים, כאמצעי הרתעה נגד מפגעים פוטנציאליים. מעדויות שגבה בצלם עולה עוד כי מדיניות הריסת הבתים משמשת לעיתים את כוחות הביטחון גם כאמצעי לחץ על בני משפחותיהם של מבוקשים לשתף עמם פעולה ולהסגיר את קרוביהם. כתוצאה ממדיניות זו, 3,983 בני אדם נותרו ללא קורת גג מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית.

אמצעי זה אינו פוגע ישירות בחשודים עצמם שכן, בעת ההריסה, הם לא גרים בבתים שנהרסים. לפי נתוני בצלם, 32% מהחשודים היו עצורים בידי ישראל בעת ההריסה, 21% היו בגדר "מבוקשים", ו- 47% לא היו בין החיים.

בנוסף, במהלך ביצוע חלק ניכר מפעולות הריסת הבתים, שבהם גרו בעבר חשודים בביצוע פיגועים, הרס צה"ל גם בתים סמוכים. מדובר הן בדירות הממוקמות בבנייני דירות שבאחת מהן גר האדם שבגינו בוצעה ההריסה והן במבנים סמוכים. מתחקיר בצלם עולה כי בחלק מהמקרים הרס צה"ל את הבתים הסמוכים בכוונה תחילה. אולם, גם אם בחלק מהמקרים אין לצה"ל כוונה לפגוע בבתים הסמוכים, המקרים הרבים שבהם נפגעו בתים כאלה הופכים את היעדר הכוונה לבלתי רלוונטית. מאז תחילת האינתיפאדה הרסה ישראל 295 בתים

(כמחצית מכלל הבתים שנהרסו), בהם גרו 1,286 בני אדם, רק בשל היותם סמוכים לבית בו גר בעבר חשוד מסוים. למרות זאת, בהודעות דובר צה"ל המתפרסמות בעקבות פעולות ההריסה, מצוין כבית שנהרס תמיד רק בית אחד, הבית בו גר בעבר האדם שבגינו בוצעה ההריסה.

עילת ההריסות: לא רק פיגועי התאבדות

מנוסח ההחלטה שקיבל הקבינט הביטחוני, וכן מדיווחים בתקשורת, עולה הרושם כי במסגרת אמצעי ענישה זה אמורה ישראל להרוס רק בתים שבהם גרו פלסטינים שהיו מעורבים ישירות בפיגועים רבי נפגעים. רושם זה משקף רק באופן חלקי את מדיניותה של ישראל.

בפועל הורסת ישראל בתים בהם גרו פלסטינים החשודים במעורבות בכל סוג של פעילות אלימה כנגד ישראלים, ללא קשר לתוצאותיה: החל מפיגועי התאבדות רבי הרוגים וכלה בניסיונות "כושלים" לפגוע בחיילים. כמו כן, ננקט אמצעי זה לא רק באשר לבתי חשודים בביצוע פיגועים או בניסיון לבצע פיגועים בעצמם, אלא גם באשר לבתי חשודים במעורבות באותם פיגועים, ברמות שונות: תכנון, שילוח וסיוע. מנתוני בצלם עולה כי 66% מההריסות בוצעו בגין אנשים החשודים בביצוע פיגועים בעצמם ואילו 34% בגין אנשים החשודים במעורבות בפיגועים ברמות שונות. 40% מהמעשים בגינם בוצעה ההריסה הסתיימו ללא אף הרוג ישראלי.

ללא התראה מוקדמת

בניגוד לעבר, מאז חידוש המדיניות בשנת 2001 נמנע צה"ל בדרך כלל מהוצאת צו הריסה וממתן התראה מבעוד מועד לדיירי הבתים. רק ב17- מקרים (3%) הודיע צה"ל למשפחות על כוונתו להרוס את ביתן. רוב פעולות ההריסה מתבצעות בשעות הלילה ולדיירים ניתנות כמה דקות בלבד כדי לפנות את רכושם מהבית.

השלכות חומריות ונפשיות קשות

מעדויות שגבה בצלם עולה כי הפגיעה הנגרמת למשפחות משפיעה כמעט על כל תחומי החיים: פגיעה בלכידות התא המשפחתי הגרעיני, כתוצאה מהעובדה שלא אחת נאלצות משפחות שבתיהן נהרסו להיפרד ולמצוא דיור חלופי בכמה בתים שונים; ירידה משמעותית ברמת החיים ממנה סובלים רבים גם לאחר שמצאו דיור חלופי, בשל אובדן רכושם; ותחושת תלישות ואי-יציבות כתוצאה מאובדן הבית, שהוא תמיד יותר מאשר קורת גג גרידא. כמו כן, ממחקרים פסיכולוגיים שנערכו בנושא עולה כי להריסות הבתים ישנן השפעות פוסט-טראומטיות ניכרות, בעיקר בקרב ילדים.

הפרת הזכות לדיור

זכותו של כל אדם לדיור נאות מעוגנת היטב במשפט הבינלאומי. חשיבותה נובעת בין השאר מהיותה תנאי למימושן של זכויות אחרות כמו הזכות לרמת חיים נאותה, הזכות לבריאות גופנית ונפשית, הזכות לפרטיות והזכות לחיי משפחה. כיבוד הזכות לדיור הוא תנאי חיוני למימוש זכויותיהם של ילדים, הזוכים להגנה מיוחדת במשפט הבינלאומי. מתוקף שליטתה על השטחים מחויבת ישראל לכבד את הזכות לדיור של האוכלוסייה הפלסטינית.

פשע מלחמה

אמנת ג'נבה הרביעית אוסרת על הכוח הכובש להרוס את רכושם של אזרחים תושבי שטח כבוש, "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין" את הריסת הרכוש. לטענת ישראל, מדיניות ההריסה לשם ענישה עונה על החריג שנקבע באמנה. אולם, טענה זו משוללת כל יסוד. הצלב האדום הבינלאומי, הממונה על פירוש האמנה, הגדיר את המונח "פעולות צבאיות" כ"תנועות, תמרונים, ופעולות אחרות הננקטות על-ידי הכוחות המזוינים במטרה להילחם". ההריסות העונשיות שמבצעת ישראל, לעומת זאת, אינן מתבצעות כלל במסגרת של לחימה. משום כך, לא ניתן לראות בהן "פעולות צבאיות", כמשמעות המונח באמנת ג'נבה, ועל אחת כמה וכמה לא פעולות צבאיות "המחויבות לחלוטין". הריסת רכוש מסיבית בשטח כבוש שלא במסגרת חריג זה, מוגדרת באמנת ג'נבה הרביעית כפשע מלחמה.

בנוסף, לפחות בחלק מהמקרים, טוענת ישראל כי פעולות הריסת הבתים חוקיות מתוקף תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום שחוקקו בימי המנדט הבריטי. תקנה 119 היא הוראה דרקונית המאפשרת הריסת בית על סמך חשד בביצוע עבירות מסוימות, לא רק של החשודים עצמם אלא של בני משפחתם, שכניהם ותושבים אחרים ביישובם. תחולת התקנה בשטחים מוטלת בספק שכן היא בוטלה על- ידי הבריטים עוד לפני תום המנדט. אולם, גם אלמלא ביטלו אותה הבריטים, דינה להתבטל שכן היא סותרת הוראות שונות במשפט ההומניטארי הבינלאומי. בג"ץ דחה את הנימוקים הללו והכשיר, פעם אחר פעם, את טענת המדינה כי הריסת בתים לשם ענישה היא חוקית על סמך תקנה 119.

ענישה קולקטיבית

מדיניותה של ישראל מפרה גם את אחד מכללי הצדק הבסיסיים ביותר: האיסור על הענשת אדם בשל מעשים שביצע אדם אחר, קרי האיסור על ענישה קולקטיבית. איסור זה הוא חמור במיוחד כאשר קורבנות הענישה הם ילדים. אמנת ג'נבה רביעית אוסרת ענישה קולקטיבית לחלוטין וללא יוצאים מן הכלל.

אמנת האג משנת 1907, לעומתה, מכירה בחריג צר לאיסור זה. חריג זה מתקיים כאשר ניתן לייחס לדיירי הבית המיועד להריסה לכל הפחות ידיעה או אפשרות לצפות את המעשה בגינו מתוכננת ההריסה ולמנוע אותו. למרות זאת, נציגי המדינה הצהירו פעמים רבות כי ייחוס ידיעה או אחריות כלשהי לדיירי הבית בנוגע למעשים בגינם מבוצעת ההריסה, אינו בבחינת תנאי לחוקיות ההריסה. בפעמים המעטות בהן נדרש בג"ץ לסוגיית האחריות העקיפה של בני המשפחה עקב אי מניעת פיגוע, הסתפקו השופטים בהשערות חסרות ביסוס עובדתי כדי לקבוע כי בני המשפחה אכן ידעו מבעוד מועד על הפיגוע המתוכנן. זאת בניגוד גמור לגישת בית המשפט העליון ביחס לעבירה זהה המכונה בחוק הישראלי "אי מניעת פשע", לגביה נקבע רף הוכחה גבוה במיוחד, במסגרתו נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם ידע ידיעה פוזיטיבית, קשה, מיידית, וממשית שעומד להתרחש מעשה פשע.

עוד נטען על-ידי ישראל כי מעשה ההריסה אינו מהווה פעולת ענישה, אלא פעולת הרתעה, ועל כן הוא אינו נוגד את האיסור במשפט הבינלאומי על ענישה קולקטיבית. בג"ץ קיבל את טענת המדינה תוך עריכת הקבלה בין מעשה ההריסה לעונש מאסר המוטל על ראש משפחה שגם כתוצאה ממנו נפגעים בני המשפחה. אולם, הקבלה זו הינה מופרכת מכל וכל. מטרתו של עונש המאסר היא לשלול זכויות מסוימות מהעבריין עצמו ולא מבני משפחתו. בניגוד למדיניות הריסת הבתים, הסבל שנגרם לבני משפחתו כתוצאה מכך הוא תוצאת לוואי בלבד. לו ניתן היה לנטרל את השפעת המאסר על בני המשפחה הרי שהשגת המטרה לא הייתה נפגעת כהוא זה.

שלילת זכות הטיעון

לבסוף, אמצעי ההריסה הוא צעד מינהלי שננקט על סמך חשדות בלבד, תוך הפרת הזכות להליך משפטי הוגן. יתרה מזאת, בניגוד לעבר, מאז חידוש המדיניות בשנת 2001 מוסיפה ישראל חטא על פשע ושוללת גם את הזכות הבסיסית של קורבנות המדיניות להציג את טיעוניהם מול הרשויות לפני ביצוע ההריסה, במסגרת זכות השימוע.

ישראל מצדיקה זאת בטענה כי מתן הודעה מוקדמת על ביצוע ההריסה "עלול לסכן את כוחותינו, ואף לסכל את הצלחת הפעולה, שכן ההתראה תאפשר לאויב למלכד את הבתים בהם מדובר". תירוץ זה אינו עומד במבחן המציאות. לפחות בכל הנוגע לגדה המערבית, צה"ל נהנה כיום משליטה אפקטיבית בכל השטח ונוכח בקביעות כמעט בכל הערים, הכפרים ומחנות הפליטים. בנוסף, הפיכתה של הריסת הבתים למדיניות מוצהרת, מאפשרת לבני המשפחות, בחלק מהמקרים, לצפות מבעוד מועד את הריסת הבתים. לאחרונה, לאחר פיגועי התאבדות, אף מדווחים כלי התקשורת בישראל מבעוד מועד על כוונת צה"ל להרוס את הבתים בהם גרו האנשים שביצעו את הפיגועים. לפיכך, לא עוד ניתן להצדיק את שלילת זכות הטיעון בצורך לשמור על "גורם ההפתעה".