דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

צה"ל הרס את בית משפחת אבו שעירה, מחנה הפליטים אל-עזה, מחוז בית-לחם, 27.2.04

עיטאף אבו שעירה, בת 33

אני אשתו של חסן מוחמד חסן אבו שעירה. לפני בערך שלוש שנים, בתאריך 14.6.2001, בעלי הרג קצין שב"כ ישראלי. הייתה לו פגישה עם הקצין בכביש המנהרות, חסן הרג את הקצין והחיילים שהיו עם הקצין ירו על חסן ופצעו אותו בראש ובגוף. חסן מת מהפצעים בערך עשרה ימים אחרי זה. אחרי שחסן מת, הצבא העביר את הגופה שלו למשרד הקישור הפלסטיני.

מאז שבעלי מת אני מגדלת את שלושת הילדים שלנו. הגדולה, מרוות, היא בת 12, שירין, בת עשר וטארק, בן שש. אנחנו גרים בדירה שלנו, שנמצאת קרוב למלון

"פרדייס". הדירה נמצאת בבניין בן שלוש קומות ובכל קומה יש שתי דירות. שטח כל דירה הוא 120 מטר מרובע. בדירה אחת גרים בקומה הראשונה ההורים של בעלי, ובדירה השניה גר מוחמד, האח של בעלי, עם אשתו וששת הילדים שלהם. בקומה השנייה גרים שני אחים אחרים של בעלי - עלי עם אישתו וחמשת הילדים שלהם ושעיב עם אשתו וחמשת הילדים שלהם. בשתי הדירות שבקומה השלישית גר ג'יהאד, אח נוסף של בעלי, עם אשתו ושלושת הילדים שלהם ואני עם שלושת הילדים שלי.

ביום חמישי, 26.2.2004, בערך בחצות, ג'יהאד דפק על הדלת שלנו ואמר לנו שחיילים דפקו לו על הדלת ואמרו לו להיכנס לכל הדירות ולהגיד לכולנו לצאת מהבתים. חשבתי שהצבא הישראלי פלש למחנה הפליטים אל-עזה ושהם עורכים חיפוש פתע בכל הבתים. הערתי את הילדים ויצאנו מהדלת הראשית של הבניין. גם המשפחות של האחים של בעלי יצאו החוצה. ברחוב ראיתי הרבה חיילים, אני לא יודעת בדיוק כמה [...] החיילים הורו לנו להתרחק ואחד מהם הוביל אותנו לחצר החיצונית של מלון "פרדייס", שנמצא בערך מאתיים מטר מהבניין שלנו. החיילים הורו לנו לשבת על האדמה ולשתוק. חייל אחד שאל בערבית מי זאת אישתו של חסן אבו שעירה. אמרתי לו שזאת אני והוא אמר "אנחנו נפוצץ את הבית ונעשה בו בום". לחייל הזה היו דרגות עם כוכבים על הכתפיים והבנתי שהוא קצין. אמרתי לו "מה אתה אומר?" והוא ענה "מה לא שמעת? אנחנו נפוצץ את הבית שלך". שאלתי אותו למה והוא אמר "בגלל מה שבעלך עשה". ביקשתי ממנו שיראה לי צו רשמי של בית המשפט, שמורה על ההריסת של הבית והוא אמר שיש החלטה של בית המשפט הצבאי הישראלי ושהם הולכים להרוס לנו את הבית. ביקשתי לראות את ההחלטה הזאת אבל הוא לא הראה לי כלום.

הקצין אמר לי "אני נותן לכם עשר דקות להוציא מה שאתם רוצים מהבית". החיילים פנו רק אלי ולא לבני המשפחה האחרים. הספקתי להוציא רק את המסמכים שמוכיחים את הבעלות על הבית ואת הזהב שלי. היינו בהלם ולא הצלחנו להוציא עוד דברים. אחרי עשר דקות, חזרתי לחצר.

בסביבות חמש לפנות בוקר, ביום שישי, החיילים פוצצו את הבית מבפנים. הדירה שלי נהרסה לחלוטין וגם הרהיטים נהרסו. הדירה של ג'יהאד נפגעה גם כן מהפיצוץ. הקירות של הדירה נהרסו, התקרה של הבית נסדקה והחלונות נעקרו. הדלתות נהרסו והדירה כבר לא הייתה ראויה למגורים. הדירה שנמצאת מתחת לדירה שלי נפגעה ונהיו בה בקעים וסדקים. מהנדס מלשכת הבנייה הכללית הגיע לבדוק את הבניין ואמר שלמעשה הבניין כולו רעוע ושהוא לא מתאים עוד למגורים כי הוא סכנה למי שגר בו.

עכשיו אני והילדים שלי גרים בדירה שכורה במחנה הפליטים אל-עזה. אין לנו ריהוט - אנחנו חיים על הרצפה של הבית. אנחנו חיים כמו פליטים ומצבנו קשה. אחרי שהחיילים הרסו את הבית, הם אמרו לנו שאסור לנו לבנות את הבית מחדש, ושאם נבנה אותו הם יחזרו ויהרסו אותו.

עיטאף חסן מוחמד אבו שעירה, בת 33, נשואה ואם לשלושה, היא עקרת בית תושבת מחנה הפליטים אל-עזה, בית לחם. העדות נגבתה על-ידי סוהא זייד במחנה הפליטים אל-עזה ב2.3.04-.