דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

שלילת תושבותם של אנשי החמאס בירושלים בלתי-חוקית

שר הפנים, רוני בר-און, שלל ב-30.6.06 את תושבות הקבע ותעודות הזהות הישראליות מח'אלד אבו ערפה, שר ברשות הפלסטינית ומשלושה חברים בפרלמנט הפלסטיני, מוחמד אבו טיר, מוחמד טוטח ואחמד עטון, כולם אנשי חמאס, תושבי מזרח ירושלים. הארבעה מוחזקים במעצר מזה מספר ימים.

ב-29.5.06 שיגר שר הפנים מכתבים לארבעת אנשי החמאס והודיע להם כי אם לא יתפטרו מתפקידיהם תוך 30 יום ישלל מעמד תושבות הקבע שלהם. זאת בעקבות החלטה שקיבל ראש הממשלה בנושא בחודש אפריל 2006, על-פי דיווחים בתקשורת "בעקבות הפיגוע בתל אביב", וכן בשל העובדה ש"ראשי חמאס לא גינו את הפיגוע" ומשום ש"חלקם אף הצדיק אותו".

בעקבות שלילת התושבות יילקחו מן הארבעה תעודות הזהות שלהם וכניסתם לירושלים תיאסר. בכך למעשה הם מגורשים מבתיהם ומעיר מגוריהם, שאת תושביה נבחרו לייצג. למרות שסופחה לישראל, מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד מהשטחים הכבושים, ולכן תושביה הפלסטינים מוגנים על-ידי הוראות אמנת ג'נבה הרביעית. אמנה זו אוסרת על המעצמה הכובשת להעביר בכפייה אזרחים מוגנים ממקום מגוריהם, והחלטתה של ישראל מהווה, לפיכך, הפרה בוטה של האמנה.

רקע משפטי

ב-1967 סיפחה ישראל לשטחה את מזרח ירושלים, והעניקה לתושבים הפלסטינים של האזור המסופח תעודות זהות ישראליות, שהקנו להם מעמד של "תושבי קבע" במדינת ישראל. סיפוח זה נעשה תוך הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי האוסר על "רכישת שטחים בכוח" וכן על ביצוע שינויי חקיקה בשטחים כבושים. על רקע זה גינתה מועצת הביטחון של האו"ם, בכמה הזדמנויות, את סיפוחה של מזרח ירושלים, וכל מדינות העולם נמנעו מלהכיר בו. לכן, למרות העובדה שעל-פי החוק המקומי מזרח ירושלים היא חלק ממדינת ישראל, לפי המשפט הבינלאומי היא נותרה שטח כבוש שמעמדו אינו שונה מזה של שאר הגדה המערבית.

משום כך, במזרח ירושלים חלים כל דיני הכיבוש הקבועים במשפט ההומניטארי הבינלאומי בכלל ובאמנת ג'נבה הרביעית בפרט. סעיף 49 באמנה זו אוסר על המעצמה הכובשת לבצע כל סוג של "העברה בכפייה" של אזרחים מוגנים, לרבות העברה בכפייה בתוך השטח הכבוש, וזאת בנוסף לאיסור על גירוש אזרחים אל מחוץ לשטח הכבוש. איסור זה הינו מוחלט, והוא תקף "ללא קשר למניע" העומד מאחורי הכוונה לבצע העברה בכפייה.

אמנת ג'נבה מכירה אמנם, במסגרת סעיף 78, בסמכותה של המדינה הכובשת "לייחד את מקום המגורים" של אזרח בתוך השטח הכבוש, קרי לתחום את האזור שבו מותר לאותו אדם להתגורר. סמכותו זו נתפסת באמנה כצעד חריג שמותר לנקוט בו רק לנוכח "טעמי הכרח של ביטחון".

לפי קביעתו של בית המשפט העליון, לא ניתן לנקוט בצעד זה אלא אם כן נשקפת סכנה ביטחונית ישירה מהאדם שנגדו הוא ננקט, סכנה אותה ניתן להסיר באמצעות צעד זה. בכל מקרה, אסור לתחום את מקום מגוריו של אדם כאמצעי ענישה, אלא אך ורק כאמצעי מניעה. לכן, קבע בית המשפט העליון, נדרשות לשם הפעלת סמכות זו "ראיות מינהליות... ברורות ומשכנעות, שאם לא יינקט האמצעי של תיחום מקום מגורים, קיימת אפשרות סבירה כי תהא נשקפת ממנו סכנה ממשית לפגיעה בביטחון האזור".

אולם, מדיווחים בכל אמצעי התקשורת עולה בבירור כי ההחלטה לשלול את תושבותם של שלושת חברי הפרלמנט הפלסטיני ממזרח ירושלים אינה נובעת מן הסכנה הנשקפת מהם באופן אישי, וכי אינה אלא צעד הפגנתי "על רקע הפיגוע בתל אביב", וזאת בהמשך ליתר הצעדים הננקטים נגד ממשלת חמאס של הרשות הפלסטינית. לכן, גם אם תטען ישראל כי הצעד אינו בבחינת "העברה בכפייה" כמשמעות המושג בסעיף 49 לאמנת ג'נבה, כי אם תיחום מקום מגורים לפי סעיף 78 לאמנה, עדיין מדובר יהיה בצעד בלתי-חוקי, שכן ביסוד המעשה לא עומדים "טעמי הכרח של ביטחון", אלא מניעים פוליטיים מובהקים.