דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

לצבא אין סמכות לאסור על פלסטינים לנסוע בכביש 443

ב-29.12.09, קבע בג"ץ ברוב דעות כי יש לבטל את האיסור המוחלט על תנועת פלסטינים בקטע מכביש 443 העובר מעבר לקו הירוק. השופט עוזי פוגלמן קבע בפסק הדין כי למפקד הצבאי אין סמכות להטיל איסור כזה וכמו כן שהוא בלתי מידתי. השופטים הקציבו לצבא חמישה חודשים על-מנת לגבש פתרון אחר, שיספק הגנה לישראלים הנוסעים בכביש.

בעבר שימש הקטע הנדון כציר תנועה מרכזי בדרום מחוז רמאללה. במהלך השנים הורחב התוואי ושונה ובסוף שנות השמונים סללה אותו ישראל מחדש. הרחבת הכביש נעשתה תוך הפקעת קרקעות ציבוריות ופרטיות מפלסטינים תושבי הכפרים הסמוכים. בתשובה לעתירות שהגישו בעלי הקרקעות הפלסטינים, קבע בג"ץ כי הפקעות אלה הן חוקיות שכן הכביש נועד לשרת גם את התושבים הפלסטינים.

בשנת 2000, לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, החל הצבא להטיל הגבלות שונות על תנועת הפלסטינים בכביש. בשנת 2002, בעקבות כמה מקרים שבהם ירו פלסטינים על כלי רכב ישראליים שנסעו בכביש והרגו שישה אזרחים ישראלים ותושב מזרח ירושלים, הטיל הצבא איסור מוחלט על פלסטינים לנוע בו ברכב וברגל לכל מטרה שהיא ובכלל זה לצרכים רפואיים דחופים או לצורך העברת סחורות.

איסור זה פגע באופן קשה בתושבי הכפרים הפלסטינים שכביש זה שימש עבורם כציר התנועה המרכזי לעיר המחוז רמאללה, המספקת להם שירותים מסחריים ושירותי בריאות וחינוך. 'סגירת הכביש גם גרמה לפגיעה בפרנסתם וכתוצאה מאיסור התנועה על הכביש, נסגרו למעלה ממאה עסקים קטנים שפעלו בכפרים שלאורכו, בהם סוחרים של ריצוף, צמחי נוי ורהיטים וכן מסעדות. ישראל סללה אמנם כמה כבישים חלופיים עבור הפלסטינים, אולם כבישים אלה, שכונו על ידה "כבישי מרקם חיים", הם צרים יותר ואינם עונים על כל צרכי האוכלוסייה.

היום משמש הכביש את ישראל כתחליף נוח לכביש מס' 1 העמוס והוא הפך לעורק תנועה מרכזי עבור אזרחים ישראלים הנוסעים בין תל אביב ואזור מודיעין לירושלים. אורכו של הכביש הוא כ-25 ק"מ, כ-14 מתוכם בתוך שטח הגדה המערבית.

במארס 2007 הגישה האגודה לזכויות האזרח, בשמם של תושבי הכפרים השוכנים לאורך הכביש, עתירה לבג" ץ בדרישה להסרת החסימות שהוצבו כדי למנוע גישה מהכפרים לכביש ולביטול האיסור שהוטל על נסיעת פלסטינים בכביש. ב-29.12.09, שנתיים ותשעה חודשים לאחר הגשתה, ניתן פסק הדין.

השופט פוגלמן, שכתב את דעת הרוב, בחן בשלב הראשון האם יש בכלל למפקד הצבאי סמכות לאסור על נסיעת פלסטינים בכביש. כדי לענות על שאלה זו, התמקד השופט בתוצאה של החלטה זו: כביש 443 משרת היום רק אזרחים ישראלים והוא משמש לתנועה פנימית בין מרכז הארץ לירושלים. השופט פוגלמן מציין בפסק הדין כי לפי פסיקה קודמת של בג"ץ, "לא היה המפקד הצבאי מוסמך להורות על סלילת הכביש מלכתחילה, לו זו הייתה המטרה שבבסיס הסלילה". בסיכום דבריו הבהיר השופט:

מצב הדברים הנובע מאיסור התנועה הגורף על תושבי הכפרים הינו כי אין מדובר עוד בכביש המשרת את טובתה של האוכלוסיה המקומית, כי אם ב"דרך שירות" של המדינה המחזיקה. הסדר שזו תוצאתו חורג מסמכותו של המפקד הצבאי ואינו עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי שעניינם תפיסה לוחמתית. הפועל היוצא של דברינו עד כה הוא כי מגבלות התנועה שאותן הטיל המפקד הצבאי אינן יכולות לעמוד במתכונתן הנוכחית ודינן להתבטל". (ההדגשה במקור).

למרות קביעה נחרצת זו, המשיך השופט פוגלמן ובדק גם האם האיסור המוחלט על תנועה פלסטינית בכביש הוא מידתי. הוא קבע כי אין ספק שהמפקד הצבאי חייב לשמור על ביטחונם של הישראלים הנוסעים בכביש והוא מוסמך לפגוע בחופש התנועה של הפלסטינים לצורך כך. אולם, איסור מוחלט על תנועת הפלסטינים אינו האפשרות היחידה העומדת לרשות הצבא, ולא נשקלו חלופות שהיו מאפשרות אף הן הגנה על הנוסעים הישראלים בכביש תוך צמצום' הפגיעה בזכויות הפלסטינים. לדברי השופט פוגלמן "כבישי מרקם החיים" שסללה ישראל אינם הופכים את האיסור למידתי, שכן עדיין "לא ניתן משקל מתאים לשמירת זכויותיהם של האחרונים כ'תושבים מוגנים'". לפיכך, קבע השופט פוגלמן, "לא שוכנעתי כי שלילה גורפת של זכות השימוש של התובעים המוגנים בכביש [...], ובפרט כאשר הכביש משמש בעיקרו לתנועה 'פנימית' בתוככי ישראל, מאזנת נכוחה בין הפגיעה בזכויות הפרט לבין צרכי הביטחון".

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת בייניש, הוסיפה כי הדרה של קבוצת אוכלוסייה אחת משימוש בכביש מעוררת "תחושה של חוסר שוויון ואף אסוציאציה של' מניעים פסולים". מסיבה זו חייב המפקד הצבאי לצמצם את המקרים בהם הוא בוחר דווקא במדיניות גורפת כזו. הנשיאה בייניש הדגישה שלמרות זאת, מדיניות זו אינה מדיניות של "אפרטהייד",שהוא פשע חמור המנוגד לעקרונות המשפט הישראלי והבינלאומי והדגישה כי "לא כל הבחנה בין בני אדם, בכל הנסיבות, הינה בהכרח הפליה פסולה, ולא כל הפליה פסולה הינה אפרטהייד".

על מנת לאפשר לצבא לגבש הסדר חלופי, קבע בג"ץ כי פסק הדין ייכנס לתוקף רק בעוד חמישה חודשים. במהלך תקופה זו, על הצבא לקבוע הסדרים חלופיים לתנועת פלסטינים בכביש. השופט פוגלמן הדגיש בפסק הדין כי "אין בדברינו עד כה משום קביעה כי על המפקד הצבאי לאפשר גישה חופשית ובלתי מופרעת של תושבי הכפרים לכביש 443". אולם, כל הגבלה שתוטל על האוכלוסייה הפלסטינית חייבת לעמוד בעקרונות שנקבעו בפסק הדין.

פסק הדין מבורך בכך שהוא מציב גבולות ברורים למפקד הצבאי ומונע ממנו אפשרות לנצל לרעה את סמכותו. עם זאת, בג"ץ מותיר למפקד הצבאי פתח רחב יחסית בבואו לגבש את הסדרי התנועה העתידיים על כביש 443.

בפסק הדין מבהיר השופט פוגלמן חד משמעית שסמכותו של המפקד הצבאי מוגבלת רק לשטח הכבוש ושישראל אינה יכולה לנצל את השטחים כדי לקדם אינטרסים כלכליים שלה. קביעה זו הופכת את פסק הדין לרלוונטי בהתמודדות עם שורה ארוכה של תחומים שבהם ישראל מנצלת את משאבי הגדה המערבית לצרכיה שלה. כך, למשל, חברות ישראליות כורות אבנים לבניה בגדה ומעבירות אותן לישראל. בנוסף, ישראל מנצלת לצרכיה כ-80% ממי התהום של אקוויפר ההר, שהוא משאב המים המשותף והמרכזי של ישראל והפלסטינים. עקב זאת, מקבל פלסטיני בממוצע רבע מכמות המים שמקבל ישראלי. כמו כן, בעת שישראל מפתחת תיירות בחוף ים המלח, הנמצא בשטח הגדה, היא אוסרת על הפלסטינים לעשות זאת.

על ישראל ליישם את העקרונות שנקבעו בפסק הדין גם לתחומים אלה ולהפסיק לנצל את משאבי הגדה המערבית לתועלתה.