חיילים ירו למוות במורה בן 57 כשניסה לפנות פצוע

ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות 2:30 לפנות בוקר, נכנסו עשרות חיילים למחנה הפליטים ג'נין. מיד עם הגעתם, צעירים יידו לעברם אבנים ולטענת הצבא גם השליכו עליהם מטענים. כמה מהחיילים התקדמו לתוך המחנה. אחרים עלו על גג אחד הבניינים, חלקם נכנסו לאחת הדירות בקומה החמישית, הורו לדייריה להיכנס לאחת הדירות האחרות, וניהלו משם חילופי אש עם פלסטינים חמושים שהסתתרו באחת הסמטאות שבמחנה.

בסביבות 4:00 לפנות בוקר התקדם אחד החמושים, אדהם ג'בארין, בן 26, פעיל בזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, לעבר כיכר המחנה הסמוכה. חיילים שהיו בבניין, במרחק של כ-150 מטרים, ירו בו והוא נפצע קשה. אחת מתושבות השכונה, אלאא בוואקנה, בת 34, שמעה צעירים צועקים לעזרה ויצאה לבדוק מה קרה.

כשיצאה הבחינה בוואקנה בג'בארין, אותו לא הכירה, שוכב בפינה המזרחית של ביתה כשהוא פצוע. היא הצליחה לגרור אותו בידיו לכיוון ביתה, מרחק של כשלושה מטרים. אביה, ג'וואד בוואקנה, בן 57, יצא גם הוא מהבית וסייע לה לגרור אותו כמה מטרים נוספים, עד פתח ביתם. במהלך כל הזמן הזה שמעו השניים ירי בסמוך לביתם. כאשר הגיעו לפתח הבית, ירה אחד החיילים מהבניין בו הסתתרו החיילים שתי יריות שפגעו בפלג גופו העליון של האב והוא נפל על פניו.

בני המשפחה הצליחו להכניס אותו לחצר הבית הפנימית, שהייתה מחוץ לטווח הירי של החיילים. פרמדיק מתנדב שנכח באזור הגיע לבית ובעזרת אלאא פינה את ג'וואד במכונית המשפחה לבית חולים, שם נקבע מותו. זמן קצר לאחר מכן פונה גם ג'בארין לבית חולים, וגם מותו נקבע על ידי הצוות הרפואי.

הכוחות עזבו את המחנה לאחר שעצרו שלושה תושבים, בהם את אחד מדיירי הבניין שממנו ירו. כל השלושה שוחררו זמן קצר לאחר מכן. דובר צה"ל פרסם כי "במהלך פעילות הכוחות במחנה הפליטים ג'נין, ירו הכוחות לעבר חמושים אשר ירו ירי מאסיבי לעברם, זוהו פגיעות" וכי אחד החיילים נפצע באורח קל ופונה לטיפול בבית חולים.

צלף ירה למוות באזרח לא חמוש כשניסה להגיש עזרה ראשונה לאדם פצוע. זאת, בעת שלא סיכן איש, בוודאי לא את החיילים שעמדו הרחק ממנו, ממוגנים היטב. תוצאות התחקיר מעלות חשד כבד שהריגתו של בוואקנה הייתה מכוונת, וללא כל הצדקה. תגובת דובר צה"ל וניסיון העבר מעידים בבירור כי איש לא ייתן דין וחשבון על הריגתו – לא הצלף שביצע את הירי, לא המפקדים שאפשרו אותו, לא היועצים המשפטיים שאישרו את ההוראות ולא קצינים בכירים יותר בצבא.

תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי שוחח עם קרובי משפחתו של ג'וואד בווקאנה ועדי הראייה ב-19.1 ו-22.1:

אלאא בוואקנה, בת 34, סיפרה בעדותה:

ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, אני ואחותי היינו בחדר שלנו כששמענו אזעקת אזהרה, שהצעירים מפעילים בדרך כלל כדי להזהיר את התושבים שהצבא פושט על המחנה. כמה רגעים אחרי האזעקה התחלנו לשמוע ירי ופיצוצים באזורים שקרובים למרכז המחנה. אבא שלי, ג'וואד, קרא לנו להתאסף כולם בחדר השינה שלו ושל אמא, כי זה החדר הכי בטוח בבית, וכבר קרה פעם שירי של חיילים פגע באחד החלונות שלנו.

בסביבות השעה 4:00 שמענו צעקות בחוץ, וקריאות של צעירים שהם זקוקים לעזרה ראשונה ולאמבולנס. הבנו שצעיר נפגע ליד הבית שלנו. לפני כן קראתי במדיה החברתית שכוחות הצבא הודיעו לקישור הפלסטיני שהם אוסרים על תנועה של אמבולנסים ועיתונאים בתוך המחנה ללא תיאום איתם. למרות האזהרות לא יכולתי להתעלם מהצעקות בחוץ, הרגשתי מחויבות אנושית ורגשית לעזור לו. יצאתי מהר לכיוון הפינה המזרחית של הבית שלנו ומצאתי שם צעיר שלא הכרתי, ששכב על הגב ולא היה מסוגל לזוז. הוא דימם מאוד ולא דיבר. משכתי את הצעיר ביד שלו והוא רק נאנק מכאבים. אמרתי לו שאני מושכת אותו עד לכניסה לבית שלנו כדי להרחיק אותו מטווח האש ולנסות לעזור לו. ביקשתי ממנו שינסה לעזור לי ולהתקדם אבל הוא לא היה מסוגל לזוז. הצלחתי למשוך אותו למרחק של שניים או שלושה מטרים, למרות שהיה ירי מסיבי מסביבנו. התמקדתי בניסיון לפנות אותו.

באותם רגעים הגיע אבא שלי לעזור לי. הוא היה לבוש בפיג'מה. הוא תפס את הבחור ביד השנייה שלו ושנינו הצלחנו למשוך אותו עד לפתח הבית שלנו, מרחק של שמונה מטרים בערך. שמעתי ירי אש חיה יותר קרוב אלינו ופתאום ראיתי את אבא שלי נופל לאט על הקרקע, ליד הבחור הפצוע, והראש שלו נחבט במפתן הדלת. הייתי בהלם. מבועתת לגמרי. אלה היו רגעים מחרידים. אני, אמא שלי והאחים שלי משכנו את אבא לתוך החצר הפנימית של הבית. ראיתי שהוא נפגע מכדורים בפלג הגוף העליון ואז הגיע צעיר במדים של מגיש עזרה ראשונה, ועזר לנו להכניס את אבא למכונית שלנו. נסעתי מהר לבית החולים אבן סינא. לא היה איכפת לי מהירי, רק להביא את אבא מהר לבית החולים. הגעתי למחלקת הטראומה והרופאים שם ניסו להציל את אבא, אבל הוא נפטר.

הפרמדיק המתנדב ס. מ. סיפר:

בסביבות השעה 2:30 הייתי בבית שלי, בחלק המערבי של המחנה. התעוררתי מהאזעקה שמתריעה על פשיטה של הצבא. לבשתי מייד את האפודה של מתנדבי אל-אירא'תה א-טבייה ("עמותת הסיוע הרפואי הפלסטיני"), לקחתי את תיק העזרה הראשונה ויצאתי מהבית לכיוון מרכז המחנה. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר הייתי במרכז המחנה עם חברים ועוד מתנדבים, והגשנו עזרה ראשונה לצעיר שנפגע מירי של הצבא ואז הצעירים פינו אותו לבית חולים. שמעתי קריאות וצעקות שיש צעיר פצוע באזור שצריך עזרה ראשונה ואמבולנס. התקדמתי לבד לכיוון הצעקות, דרך סמטאות. ידעתי שיש צלפים ישראלים על גגות הבניינים, וגם הבנתי מהמדיה החברתית שהצבא אסר על תנועה של אמבולנסים ועיתונאים. כשהגעתי למקום שבו נפגע הצעיר, מצאתי שם את ג'וואד בוואקנה והבת שלו, שניסו למשוך את הצעיר הפצוע לכיוון הכניסה לבית שלהם. ממש כשהגעתי אל מול הבית של משפחת בוואקנה ראיתי את ג'וואד נורה ונופל באטיות על הפנים, במפתן הבית שלו.

הגעתי אליהם ובעזרת בני המשפחה של ג'וואד הכנסנו אותו לרחבת הבית. הצעיר הפצוע, אדהם טהא (ג'בארין), שכב בכניסה בלי תזוזה אבל בגלל ירי הצלפים לא הצלחתי לבדוק אותו.

ג'וואד דימם מאוד מהחזה ומהבטן. ניסיתי ללחוץ עם פדים על הפצעים כדי לעצור את הדימום, אבל זה לא הועיל. הכנסנו אותו מייד למכונית של המשפחה. הבת שלו, אלאא, נהגה ואני נסעתי איתה לבית החולים אבן סינא שקרוב לבית שלהם. הגענו לשם תוך כמה דקות, והרופאים ניסו להציל את חייו של ג'וואד, אבל הוא נפטר בגלל הפצעים הקטלניים שספג בחזה ובבטן. בזמן שהיינו במחלקת הטראומה הביאו גם את הצעיר אדהם, שהגיע בלי רוח חיים.

דייר באחת הדירות שממנה ירו הכוחות אש חיה סיפר:

בהתחלה נכנסו שישה חיילים. אחד מהם סימן לנו שלא לזוז. חייל אחר כיבה את האורות בסלון. שמעתי חייל שובר את המנורה שמעל דלת הכניסה של הבית, בחוץ. חייל אחר הביא מעמד בגובה של בערך מטר. הוא הזיז את שולחן האוכל במטבח, שמחובר לסלון. אחד החיילים הציב וקיבע על המעמד רובה ארוך. החיילים נכנסו לחדרים של הבית ובדקו אותם, ואחרי כמה דקות, אחד מהם הורה לנו לעבור מהסלון לחדר אחר. נכנסנו לשם ושני חיילים עם פנסים על הקסדות עמדו ושמרו ליד דלת החדר. שמענו ירי מהסלון של הבית, שמשקיף על הרחבה הראשית של המחנה. אחר-כך הגיע חייל אחר, אני חושבת שזה היה הקצין האחראי, ודיבר בעברית עם שני החיילים. אני מבין קצת עברית, והבנתי שהוא אומר להם להעביר אותנו לדירה אחרת בבניין, וכך הם עשו.

העד ממשיך ומספר:

בסביבות השעה חמש לפנות בוקר השתתקו קולות הירי ולא שעמנו יותר גם תנועה של חיילים. עלינו בחזרה לדירה שלנו וגילינו שהבית כמעט הרוס. החיילים הוציאו את המזרן מחדר השינה והשתמשו בו כמגן. הם הפילו כל מה שהיה על השיש. מצאנו גם חורים בווילונות של החלונות. בזמן שניקינו את הבית מצאתי תרמיל של כדור שירו החיילים לעבר הצעירים. הם לא השאירו תרמילים חוץ מזה שמצאתי. זאת הייתה חוויה קשה ומפחידה עבורנו ועבור השכנים.