דילוג לתוכן העיקרי
ההפגנות בעזה. צילום: אמיר כהן, רויטרס, 30.3.18
תפריט
נושאים

מדוע על חיילים לסרב לירות במפגינים לא חמושים

יום שישי האחרון בעזה היה יום עקוב מדם, במהלכו ירו חיילים בפלסטינים שהשתתפו בהפגנות בתוך שטח רצועת עזה. מתוך לפחות 17 פלסטינים שנהרגו, 12 נהרגו בהפגנות ומאות נפצעו מירי של אש חיה.

ירי אש חיה בבני אדם לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הוא ירי בלתי חוקי. על אחת כמה וכמה כאשר חיילים הנמצאים במרחק רב יורים במפגינים הנמצאים בכלל מעברה השני של הגדר שבין ישראל לרצועה. זאת ועוד: אסור להורות לחיילים לירות אש חיה בבני אדם המתקרבים לגדר, פוגעים בה או אף מנסים לחצות אותה. הצבא כמובן רשאי למנוע פעולות אלו, והוא אף רשאי לעצור את המנסים לפעול כך, אבל קיים איסור מוחלט לירות אש חיה רק מהטעם הזה.

מתגובתם של גורמים רשמיים ברור כי התוצאות הקשות של אותו יום היו מימוש צפוי ואף רצוי של המדיניות שגובשה, ולכן זכה הצבא לגיבוי מלא על התנהלותו. כך, למשל, שר הביטחון אביגדור ליברמן טרח להבהיר ש"חיילי צה"ל הדפו את פעילי הזרוע הצבאית של חמאס בנחישות ובמקצועיות, בדיוק כפי שציפינו מהם. אני מגבה אותם באופן מלא".

בהינתן הוראות פתיחה באש כפי שפורסמו (חלקית) בתקשורת לקראת יום שישי שעבר, מספר הנפגעים הגבוה היה צפוי. הצבא היה מודע מראש להפגנות שנערכו ביום שישי. אלא שהיערכות בכירי הצבא לקראתן, בהנחיית הדרג המדיני, לא התמקדה בניסיון לצמצם את מספר הנפגעים אלא בדיוק להיפך – היא מוסגרה מראש כניסיון לפגיעה בביטחון המדינה, כאילו מדובר בלחימה. על בסיס מיסגור זה, השמיעה ישראל איומים מרחיקי לכת, כולל קביעה שחיילים יירו אש חיה על כל מי שייכנס לשטח של כ-300 מטר מהגדר. בנוסף, חברות אוטובוסים בתוך רצועת עזה הוזהרו להימנע מהסעה של פלסטינים להפגנות והופץ סרטון שבו נראה ירי ברגלו של פלסטיני המתקרב לגדר, כאזהרה לעתיד לקרות למשתתפים בהפגנות. בנוסף, הגורמים הישראלים גם התנערו מראש מכל אחריות לאחריתן של ההפגנות והטילו על חמאס את האשמה בגין כל אחד מהמקרים שבהם הצבא יהרוג או יפצע פלסטינים – ככל שיהיו כאלה.

ההערכות לקראת ההפגנות הצפויות ביום שישי הקרוב דומה: בתחילה פורסם כי הצבא הודיע כי אין בכוונתו לשנות את הוראות הפתיחה באש. מאוחר יותר פורסם כי ההוראות ישונו כך שמפגינים לא חמושים יוכלו להתקרב לגדר למרחק של פחות ממאה מטרים. שר הביטחון הבהיר גם כי "מי שינסה להתקרב אל הגדר – מסכן את חייו".

בניגוד למשתמע מדבריהם של קצינים בכירים בצבא ושל שרים בממשלה, הצבא אינו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו וישראל אינה קובעת בעצמה את המותר והאסור בהתמודדות עם מפגינים. ישראל, כמו כל מדינה אחרת בעולם, כפופה בפעולותיה להוראות המשפט הבינלאומי, המגביל את השימוש בנשק בכלל ובאש חיה בפרט, ומתיר להשתמש בה רק בתגובה לסיכון ממשי ומיידי לחיי אדם, ובהעדר כל ברירה אחרת. ישראל אינה רשאית להחליט על דעת עצמה כי כללים אלה אינם חלים עליה.

כפי שכתב אחרי אירועי יום שישי פרופ' מרדכי קרמניצר: "אם, למשל, עצם ההתקרבות לגדר או פגיעה בה על ידי אזרחים מפגינים שאינם חמושים נתפסת כהתנהגות המצדיקה שימוש באש חיה כלפיהם – הוראה כזו טעונה פסילה מחמת אי חוקיות. הגדר גם כשהיא מסמנת גבול אינה קדושה מחיי אדם, אפילו אם הם פלסטינים החיים בעזה".

פקודה שמתירה ירי חי באזרחים לא חמושים היא פקודה בלתי חוקית בעליל. אי החוקיות של פקודות כאלה אינה, כפי שקבע השופט בנימין הלוי בפרשת כפר קאסם, "פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה". להיפך, זוהי "אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".

האחריות על מתן הוראות בלתי חוקיות אלה ועל התוצאות הקטלניות של יישומן מוטלת על קובעי המדיניות – בראש ובראשונה על ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. עליהם גם מוטלת החובה לשנות הוראות אלה לאלתר, עוד לפני ההפגנות הצפויות ביום שישי הקרוב, כדי למנוע את מותם ואת פציעתם של בני אדם נוספים.

באותה העת, ציות לפקודות בלתי חוקיות בעליל הוא עבירה פלילית. ולכן כל עוד החיילים בשטח ממשיכים לקבל פקודות לירות אש חיה באזרחים לא חמושים – מוטלת עליהם החובה לסרב לציית להן.