דילוג לתוכן העיקרי

ישראל כופה במכוון תנאים בלתי אנושיים על פלסטינים העובדים בתחומה ברישיון

על פי נתונים שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ברבעון הראשון של 2016 עבדו בתוך שטחי ישראל כ-63 אלף פלסטינים, הנכנסים לישראל באמצעות היתר כניסה. עובדים אלו נכנסים לשטחי ישראל דרך ...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

ישראל כופה במכוון תנאים בלתי אנושיים על פלסטינים העובדים בתחומה ברישיון

על פי נתונים שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ברבעון הראשון של 2016 עבדו בתוך שטחי ישראל כ-63 אלף פלסטינים, הנכנסים לישראל באמצעות היתר כניסה. עובדים אלו נכנסים לשטחי ישראל דרך 11 מחסומים: שלושה מהם בדרום הגדה, חמישה במרכז הגדה ושלושה בצפונה. בנוסף להם, עובדים בישראל, על-פי הערכות, כ-38 אלף פלסטינים נוספים, ללא רישיון.


מחסום קלנדיה, 20.6.16, 5:00 לפנות בוקר

במהלך חודש יוני, בו התקיים צום הרמדאן, תיעדו תחקירני בצלם מוסא אבו השהש ואיאד חדאד את התנאים הקשים שישראל יוצרת בשניים מהמחסומים: ב"מחסום 300" הנמצא צפונית לבית לחם, שדרכו עובדים פועלים מאזור בית לחם ומכפרים השוכנים צפונית לחברון לאזור ירושלים, ובמחסום קלנדיה, המשמש כמעבר הראשי מאזור רמאללה למזרח ירושלים ולישראל. בשני המחסומים עוברים מדי יום אלפי עובדים, שהצליחו לקבל היתרי כניסה לישראל לאחר שעברו תחקיר ביטחוני מפרך. מהתיעוד עולה כי על אף דיווחים חוזרים ונשנים והבטחות שניתנו בנושא לאורך השנים, התנאים במחסומים אלו עדיין קשים ביותר: צפיפות ודוחק קיצוניים ותורי ענק המחייבים את העובדים להגיע למחסום באמצע הלילה כדי להספיק להגיע לעבודתם בזמן. גם במהלך חודש הרמדאן בו מרבית העובדים צמים במשך שעות היום, בחרו הרשויות הישראליות שלא לפעול כדי להקל על סבלם של העוברים במחסומים. בשנת 2013 תיעד בצלם מציאות דומה גם במחסום תרקומיא שבאזור חברון.


מחסום 300,  27.6.16, 3:00 לפנות בבוקר

מהתיעוד ומעדויות עובדים עולה כי פלסטינים מגיעים למחסומים כבר בסביבות השעה שלוש בבוקר, אך שעות העומס העיקריות הן בין השעות ארבע לשש בבוקר. על אף שבמחסום קלנדיה ישנם חמישה מסלולים עם עמדות בידוק למעבר עובדים, בשעות העומס המחסום אינו מאויש כנדרש ולרוב מופעלת רק עמדת בידוק אחת. העומס במחסומים חמור במיוחד בימי ראשון, שכן חלק מהעובדים בוחרים לישון במשך השבוע במקומות עבודתם בישראל, בין היתר בשל התנאים הקשים במחסומים, וחושפים עצמם בכך לסכנה של מעצר ושל שלילת היתר הכניסה שלהם. חרף זאת, שוררת צפיפות קשה במחסום גם בשאר ימות השבוע והמעבר לוקח זמן רב. במחסום 300 ישנן 12 עמדות, אך בשעות העומס פתוחות רק שתיים עד ארבע מהן ולכן ההמתנה במחסום עלולה לארוך עד שעתיים. מרבית הפועלים העוברים במחסום זה עובדים באזור ירושלים, ועל כן יכולים לשוב הביתה מדי יום, ולכן אין הקלה בצפיפות גם בהמשך השבוע.

מצדו השני של המחסום ממתינות לעובדים הסעות למקומות העבודה, והנהגים אינם ממתינים למאחרים. לכן, עיכוב ממושך במחסום אינו רק מתיש ומיותר, אלא עלול גם להוביל לאובדן יום עבודה שלם. עבור אחרים, איחור למקום העבודה כרוך בניכוי התשלום עבור שעות אלו משכרם.

מציאות זו, שהרשויות יוצרות ומקיימות במכוון במחסומים זה שנים רבות, הופכת את שגרת חייהם של העובדים הפלסטינים בישראל לבלתי נסבלת: הם נאלצים לצאת מביתם באמצע הלילה, לבזבז שעות בהמתנה במחסום ולשוב לבתיהם בגדה המערבית רק בשעות הערב המאוחרות, אם בכלל. אחרים, נאלצים בלית ברירה להישאר ללון בתנאים לא תנאים במקומות עבודתם, ורואים את בנות זוגם וילדיהם רק בסוף השבוע.

ז.ש. בן 50, נשוי ואב לתשעה המתגורר ביישוב סעיר שבמחוז חברון, סיפר בעדותו מה-26.6.16 לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש על שגרת חייו:

כבר 25 שנה אני עובד בישראל. בשנים האחרונות אני עובד כמנהל עבודה בחברת בניין ישראלית הפועלת בירושלים. אני נוסע כל יום למקום העבודה שלי בבוקר וחוזר בערב דרך מחסום 300. כל בוקר מגיע אלינו לכפר אוטובוס ישראלי מטעם החברה שאוסף כ-50 פועלים מהיישוב שעובדים בה, ומסיע אותנו למחסום. האוטובוס מוריד אותנו בכניסה למחסום וממתין לנו בצדו השני עד לסיום הבידוק הביטחוני. הנסיעה מתישה וארוכה לא פחות מהעבודה עצמה. אני יוצא מהבית בשעה 3:00 בלילה ועולה על האוטובוס, ועד שאני מגיע למחסום כבר 4:00. כשאנחנו מגיעים אנחנו מצטרפים לתור ארוך של פועלים שכבר עומדים שם. אני סובל מהדחיפות ומהאנרכיה. פועלים שמגיעים באיחור מטפסים על הגדר של המעבר כדי לעקוף מאות פועלים שכבר ממתינים, זה פוגע בעיקר במבוגרים ובאנשים עם בעיות בריאותיות. אבל אני מבין אותם, כל פועל רוצה רק לעבור מהר את המחסום וחושש לאחר לעבודה.

לוקח בערך שעתיים ארוכות ומתישות לעבור את המחסום, שעות מבוזבזות שמצטרפות לשמונה שעות עבודה קשות ולעוד שעה בדרך חזרה הביתה. אני נמצא בערך 15 שעות ביממה מחוץ לבית. אין לי זמן לשבת עם אשתי ועם הילדים שלנו, אין זמן או אפשרות לנהל קשרים חברתיים עם קרובי משפחה ושכנים. אני חוזר הביתה ומקפיד ללכת לישון מוקדם כדי להתעורר שוב מוקדם ולהגיע בזמן למחסום. כך אני מעביר את חמשת ימי השבוע וכך אני חי מזה 25 שנים

בצלם מתעד את הדוחק במחסומים שדרכם עוברים עובדים פלסטינים בישראל כבר משנת 2007. מציאות זו, שבה עובד נאלץ לוותר על קיום חיי משפחה תקינים, על חיי חברה ועל שנת לילה סבירה ובמקום זאת לבזבז שעות ארוכות בהמתנה לפתיחת המעבר רק כדי לוודא שיוכל להגיע למקום עבודתו בשעה הנדרשת – אינה כורח בל יגונה אלא תוצאה של מדיניות של משרד הביטחון: על אף שהנושא עלה שוב ושוב לסדר היום לאורך השנים, עד היום לא נעשו השינויים הנדרשים כדי להתאים את התנאים במחסומים למספר היתרי הכניסה שמנפיק המנהל האזרחי לעובדים פלסטינים. את המציאות הזו לא ניתן להצדיק בשיקולי ביטחון, תקציב או כוח אדם. זוהי בחירה מודעת של הרשויות הישראליות לשמר תנאים בלתי אנושיים אלה ולכפות אותם על עובדים פלסטינים. תהא הסיבה לכך אשר תהא, זוהי בחירה מחפירה ובלתי ראויה.

סרטונים אחרונים