דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: חקירתו של אחמד אבו דראע, קטין בן 17, במתקן חקירות של השב"כ בפתח-תקווה, מארס 2009

אחמד אבו דראע., תלמיד כיתה יב'

ביום שישי ה-13.2.09, בסביבות השעה אחת בצהריים, הייתי במחסום חווארה. רציתי להגיע לרמאללה. למדתי בכיתה י"א ובימי החופש נהגתי לעבוד. בגלל שזה היה יום שישי, חשבתי ללכת לעבוד ברמאללה ולמכור עם הבסטה.

כשעברתי במחסום, מסרתי לחייל את תעודת הזהות ואז הוא אמר "בינגו בינגו". החייל לקח אותי לג'ורה, המקום שבו מעכבים אנשים, קשר לי בד על העיניים וקשר לי את הידיים לאחור באזיקונים מפלסטיק. החייל הכניס אותי לג'ורה. הייתי חייב לכרוע חצי כריעה.

היה חייל אחד שכל הזמן ניגש אלי וניסה לבדוק אם אני רואה מתחת לכיסוי העיניים. הוא נתן לי סטירות ומדי פעם בעט לי ברגליים עם הנעליים הצבאיות שלו. אני ישבתי שם, בכריעה, מבוהל ולא רואה כלום.

בג'ורה הייתי לבד, נשארתי ככה עד סביבות שש בערב. הייתי צריך לכרוע, היה אסור לי לשבת בצורה רגילה או לעמוד. ככה החייל הורה לי.

אחרי כמה שעות, חיילים העלו אותי לג'יפ והשכיבו אותי על הצד. היו שם הרבה חיילים והם התחילו להכות אותי. כולם השתתפו במכות. הם נתנו לי בעיטות ומכות עם הידיים שלהם על הרגליים, הבטן והראש שלי. על כל חלק אפשרי. הם קיללו את אחותי ואת אימא שלי. העדפתי שהם ימשיכו להכות אותי אבל רק שלא יקללו את אימא שלי ואת אחותי.

הכי קשה היה לשמוע את הקללות הגסות. הם הכו אותי וצחקו. הם דיברו בעברית. היה נראה שהם ממש השתעשעו מלהכות אותי. זה היה לאורך כל הנסיעה בג'יפ.

מתישהו הג'יפ עצר, לא יודע איפה. הורידו אותי ממנו. חייל אחד תפס בחולצה שלי ליד כתף שמאל והתחיל לרוץ. הייתי עם שני זוגות מכנסיים עליי, אחד של פיג'מה ומעליו ג'ינס. הג'ינס ירד קצת ולא יכולתי לרוץ. ביקשתי מהחיילים שיתנו לי להרים אותו אבל הם לא הסכימו. החייל גרר אותי בכוח. המכנסיים שלי היו לגמרי למטה, בקושי רצתי, אבל לא הייתה לי ברירה. עמדתי ליפול בכל רגע. אחרי כמה דקות עצרנו. שמעתי מסביבי הרבה חיילים. כולם צחקו.

אחד החיילים תפס אותי שוב ואמר לי ללכת. הלכתי לפי ההוראות שלו. פתאום הראש שלי נתקל בקיר ונפלתי על הגב. כולם צחקו. הם צחקו מזה שהם גרמו לי ליפול. אחר כך הם צעקו עלי לקום וקיללו אותי כי זה לקח לי זמן. הייתי אזוק עם הידיים לאחור והמכנסיים שלי היו למטה, קשה היה לזוז או לקום. החיילים הרימו אותי והושיבו אותי על הארץ. נשארתי ככה במקום הזה בחוץ עד שנהיה חושך.

אז לקחו אותי למרפאה, בהליכה. היה שם מישהו במדים צבאיים. הוא שאל אם יש לי מחלות וביקש לדעת אם הכו אותי. הוא הוריד לי את הכיסוי מהעיניים ואת האזיקים מהידיים. שאלתי אותו: "אם אני אספר שהכו אותי, יעשו להם משהו?". הוא ענה: "לא, רק רציתי לדעת". אמרתי: "אם ככה לא, לא הכו אותי". אמרתי שאין לי מחלות.

אחר כך החיילים לקחו אותי לחדר ועוד פעם שמו לי אזיקוני פלסטיק כשהידיים לאחור. הם הורידו את הכובע של המעיל שלי על הפנים שלי כדי שאני לא אראה. אולי לא היה להם בד כדי לכסות לי את העיניים. אחר כך לקחו אותי לחדרים. 'הייתי שם עם צעירים אחרים בערך חצי שעה עד שבאו לקרוא לי. היה שם סוהר של יחידת "נחשון". שאלתי אותו לאן הולכים והוא אמר שאנחנו הולכים לטייל. שמעתי אותם מזכירים את השם "פתח תקווה". הסוהר של "נחשון" שם לי אזיקים על הידיים והרגליים ולקח אותי למקום שאחר כך הסתבר לי שזה פתח תקווה.

בפתח תקווה עשו לי חיפוש בעירום וצילמו אותי ורופא בדק אותי. אחר כך נתנו לי לאכול. הייתי רעב כי מהבוקר לא אכלתי כלום. אחרי האוכל הכניסו אותי לצינוק לבד. נרדמתי. ביום שבת לא חקרו אותי בערב. ביום ראשון בבוקר העבירו אותי לצינוק אחר, מס' 1, וסוהר לקח אותי לחדר החקירה. בחדר החקירה הסוהר הושיב אותי על כסא שמקובע לרצפה. הוא קשר לי את הידיים לכסא מאחור והוריד את הכיסוי מהעיניים. מולי היה שולחן ומאחוריו ישב חוקר והיה לו מחשב. החוקר אמר שקוראים לו "דורון". הוא שאל אם אני יודע איפה אני נמצא ואמר שאני במרכז חקירות פתח תקווה. הוא נתן לי לקרוא מסמך שכתובות בו הזכויות שלי. במסמך היה כתוב שאני זכאי לביקור של עורך דין ושל "הצלב האדום". החוקר החתים אותי עליו, אבל שום דבר מזה לא התממש אחר כך.

בחקירה החוקר האשים אותי בכל מני דברים, אבל אני אמרתי שזה לא נכון. הוא התעצבן ודיבר בעברית בטלפון ואז פנה אלי ואמר שאסור לי לפגוש עורך דין.

אחרי כמה שעות נכנסו לחדר שני חוקרים אחרים. אחד היה קירח עם משקפיים, ואני חושב שקראו לו "ג'ימי". לשני היה שיער שחור עם פסים של שיבה. כששני החוקרים האלה נכנסו לחדר, החוקר הקירח נתן לי בעיטה ברגליים וצעק עלי: "שב טוב". החוקר השני לחץ לי על הלסת ודחף לי את הראש לאחור. הוא התחיל ללעוג לקרובת משפחה שלי שנעצרה וכבר שוחררה ואמר שהיא בכתה להם והתחננה. הוא ניסה להרגיז אותי, אז שתקתי. שלושת החוקרים נשארו בחדר. הם הסתכלו עלי כאילו עוד רגע הם יקומו ויתחילו להכות אותי. מדי פעם שלושתם התחילו לצחוק ביחד. חוקר אחד, הנמוך, התקרב לאוזן שלי והתחיל ללעוג ולהגיד שאני מגעיל ושיש לי לכלוך באוזן. הם לעגו לי וצחקו בלי סוף וכיוונו אלי מבטים כאלה שמפחידים ומאיימים. השניים שנכנסו עזבו אחרי חצי שעה בערך.

אחר כך דורון אמר לי שהרבה "גדולים" ישבו על הכסא הזה ושכולם דיברו. החקירה הזאת נמשכה שעות. בצהריים דורון אמר שהוא הולך לאכול ושעוד מעט יבוא סוהר לקחת אותי לאכול. הוא הלך לאכול ואחרי כמה זמן חזר ושאל כאילו בהפתעה: "מה לא אכלת?". עבר עוד זמן עד שבא סוהר ולקח אותי לכמה דקות לאכול בחדר קטן ליד חדר החקירה.

אחרי הארוחה הסוהר החזיר אותי לחקירה. נשארתי עם החוקר באותה תנוחה לעוד שעה, שעה וחצי ואחר כך לקחו אותי לצינוק. החוקר אמר שנמשיך מאוחר יותר.' ביום השני החוקר שלח אותי לרשום הודעה ולהחתים ידיים ואצבעות.

אחרי ההודעה הורידו אותי לצינוק לבד. ביום רביעי אמרו שסיימתי ומעבירים אותי לכלא. לקחו אותי לג'למה ושם הסוהרים לקחו אותי לבדיקת רופא ולחיפוש. הכניסו אותי לתא שהיה בו צעיר בן 17 או יותר בשם ח'אלד אל-חלבי.

לתא הזה הייתה דלת רשת. מעבר לה היה עוד תא וממנו שמענו קולות של אנשים שדיברו איתנו. לא יכולנו לראות אותם. הם אמרו שהם אסירים מבוגרים ושהם רוצים להגן על הצעירים וגם שהם אחראים בתוך הכלא. הם הסבירו שאסור לאסיר רגיל לדבר עם הסוהרים ושאנחנו צריכים לתקשר עם הסוהרים דרכם. הם אמרו שרוצים לבדוק את העניין הביטחוני שלנו, כדי לעזור 'ושאחרי שהם ידעו את הכול יעבירו אותנו למקום שבו נמצאים הקטינים. הם העבירו לנו אוכל, סיגריות וכל דבר שעלה על הדעת.

נשארתי בתא יחד עם ח'אלד חמישה ימים עד ליום ראשון. בימים האלה סיפרתי כל מיני דברים, כי האסירים אמרו שאני צריך להוכיח שאני גבר וגיבור, ששווה לעזור לו. אני סיפרתי כל מיני דברים שבחיים לא עשיתי. רק רציתי להראות שאני שווה וגדול. אבל אכלתי אותה ונשפטתי לעשרה חודשים, בעיקר על דברים שסתם לקחתי על עצמי.

ביום ראשון אמרו לי שמעבירים אותי לאגף הקטינים ושיתנו לי לדבר עם המשפחה. שמחתי מאוד. קפצתי משמחה והתלבשתי מהר. יצאתי מהחדר. בפרוזדור ראיתי סוהר מ"נחשון" ומיד נפל לי האסימון. הבנתי שהייתי אצל מדובבים ושרימו אותי, כי סוהרי "נחשון" מעבירים מכלא אחד לכלא אחר ולא בין אגפים. הסוהר מ"נחשון" לקח אותי בחזרה לפתח תקווה.

כשהכניסו אותי למרכז החקירות בפתח תקווה, הסוהר מ"נחשון" כיסה לי את העיניים. הייתי אזוק בידיים וברגליים באזיקי מתכת. כשהלכנו בפרוזדור, הוא משך אותי באזיקי הידיים ואני הסתבכתי עם אזיקי הרגליים ונפלתי. מהנפילה נשברה לי שן קדמית. בעצם זה היה כתר של שן. מיששתי על הרצפה ומצאתי אותו.

באותו יום לקחו אותי לחקירה עם החוקר דורון. בחקירה ישבתי אזוק על הכסא. אחרי החקירה, רשמתי הודעה שנייה והעבירו אותי לבית המשפט. בבית המשפט האריכו לי את המעצר ב-13 ימים. 'פניתי לשופט, ואמרתי: "אני סיימתי חקירה ואתה עכשיו מאריך את המעצר בעוד 13 ימים, זה אומר שאתה מחזיר אותי לצינוק לבד". השופט אמר שבמשך ה-13 הימים יעבירו אותי לבית המשפט הצבאי בסאלם.

הורידו אותי לצינוק לבד. אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא חקר, סתם זרקו אותי לשם לבד, עד ליום שני ה-9.3.09. אז העבירו אותי באמת לסאלם דרך המעבר במגידו. ביום שלישי ה-10.3.09, יום ההולדת שלי, היה המשפט וזאת הייתה הפעם הראשונה מאז שנעצרתי שראיתי את אימא שלי. 'כשהשופט שאל בן כמה אני אמרתי לו שהיום בדיוק אני בן 17.' זה היה צירוף מקרים מיוחד. השופט החליט להאריך את המעצר שלי בעוד שישה ימים, עד ה-15.3.09. את ששת הימים הבאים העברתי במעבר מגידו. ביומיים הראשונים הייתי לבד, אחר כך הצטרפו עוד אנשים שחיכו לדיון בבית המשפט.

ביום ראשון ה-15.3.09 הוגש נגדי כתב אישום והחזירו אותי לפתח תקווה לצינוק לבד. ראיתי שמכניסים אותי שוב לבידוד וביקשתי לראות חוקר. לקחו אותי אליו. אמרתי לו: "אתה יודע שסיימתי, למה אתה רוצה לשים אותי בבידוד?". הוא אמר: "טוב, אני אעביר אותך". הוא ביקש מהסוהר לקחת אותי לצינוק מס' 14, שבו היו עוד שלושה עצורים. העברתי שם עוד 13 ימים, אבל הפעם לא לבד. כל מי שפגשתי התפלא על זה שהייתי בפתח תקווה כל-כך הרבה זמן, גם אחרי הגשת כתב האישום. אחרי 13 יום, ב-20.3.09, הועברתי למגידו.

המשפט שלי היה ב-19.4.09. עורך הדין הגיע לעסקת טיעון, לא הייתי מרוצה אבל הבנתי שהתביעה הציעה והשופט כבר הסכים אז מי אני שלא אקבל את זה. בעסקת הטיעון סוכם על עשרה חודשי מאסר וקנס של 2,000 '. לא צפיתי לכזה גזר דין. לא מגיע לי.

מידע כללי על תנאי המעצר בפתח תקווה:*

  • בצינוק היה מאוד מלוכלך והיה ריח מגעיל. ניסיתי לנקות כל הזמן.
  • בצינוק 14 השירותים תמיד הוצפו.
  • הכי קשה בצינוק ' הכל, הבידוד קשה מאוד, האור שלא נכבה, צבע הבטון המדכא של הקירות.
  • כל-כך הרבה זמן לא הוצאתי הגה מהפה ולא השתמשתי בקול שחשבתי שאני הולך להיות אילם. רק אחרי תקופה ארוכה הצלחתי לתקשר עם עצורים בחדרים רחוקים, והם הציעו שאני אשיר בקול רם, במקום לשקוע במחשבות או לבלות את הזמן בשינה.
  • בהתחלה צעקתי וניסיתי לדבר עם הסוהרים. כשהם לא ענו לי, התעייפתי וגם אני הפכתי לאדיש, והפסקתי לדבר.
  • בשבוע הראשון מנעו ממני להתקלח.
  • לא נתנו לי בגדים ולא אפשרו לכבס. אפילו אחרי שמסרתי את ההודעה לא נתנו.
  • את צלב אדום ראיתי רק אחרי שבועיים בערך והם נתנו לי רק סיגריות.
  • לא נפגשתי עם עורך-דין אף פעם, חוץ מכמה דקות בבמ"ש.
  • ביקשתי לדבר עם המשפחה שלי כדי להודיע להם על המעצר, אבל אפשרו י רק אחרי שסיימתי .
  • המשפחה שלי שמעה שנעצרתי מאנשים שראו אותי כשזה קרה.

*סדרה אחידה של שאלות פתוחות הנחתה את גובי העדויות. לעדים הוסברה מטרת הראיון והם התבקשו לתאר את קורותיהם. בסופו של הראיון נשאלו העדים לגבי כל אותן נקודות שלא זכו להתייחסות מצידם.
/>

עדותו של אחמד ר'אזי מוחמד אבו דראע, בן 17, תלמיד בכיתה י"א, תושב מחנה הפליטים בלאטה בעיר שכם. את עדותו גבתה עו"ד תגריד שביטה עבור "המוקד להגנת הפרט" ב-17.5.2009 בכלא מגידו.