חיילים כפתו ועצרו בן 13 עם מוגבלות שכלית למשך כשעתיים. לאחר מכן עצרו שניים מבני משפחתו והתעללו בהם

ביום שני, 28.3.22, בסביבות השעה 19:00, קבוצה של כשמונה נערים, תושבי הכפר ראס כרכר שבמחוז רמאללה, התגרתה באמצעות לייזרים בחיילים ושוטרי יס"מ שהיו בכניסה לכפר. הנערים נמלטו לתוך הכפר, והכוחות רדפו אחריהם ברכב, ותפסו את ראר'ב סמחאן, בן 13, בעל מוגבלות שכלית התפתחותית. הם תקפו אותו, קשרו את ידיו בפיסות בד, כיסו את עיניו ולקחו אותו מהמקום, כשהוא לבדו ומבלי להודיע לאיש. לאחר כשעתיים החזירו השוטרים את ראר'ב לבני משפחתו שהמתינו בכניסה לכפר, שם שחררו אותו כשהוא אזוק ומכוסה עיניים.

כחצי שעה לאחר מכן הגיעו כ-15 חיילים ושוטרים לביתו של סמחאן, שם התאספו כמה בני משפחה ותושבים מהכפר כדי לקבל את פניו. הם עצרו שניים מקרובי משפחתו של ראר'ב: מוחמד סמחאן, בן 19, ונאדר נופל, בן 18. השוטרים כיסו את עיניהם, קשרו את ידיהם לאחור והסיעו אותם למחנה צבאי סמוך, כשהם חוקרים אותם בדרך. הם החזיקו את נופל וסמחאן במשך כשעתיים בתוך הרכב, ואז העבירו אותם לקרוואן שם חיילים היכו אותם, בעטו בהם וקיללו אותם. לאחר כחמש שעות, בסביבות 3:00 לפנות בוקר, השניים שוחררו בכניסה לכפרם. הם זומנו לחקירת שב"כ בשבוע שלאחר מכן, שלאחריה שוחררו לביתם בלא כלום.

זהו עוד אירוע שגרתי בחייה של משפחה פלסטינית בגדה מערבית: חיילים ושוטרים עצרו ילד עם מוגבלות שכלית, מבלי לטרוח אפילו ליידע את להוריו. הם החזיקו וחקרו אותו במקום לא ידוע במשך שעתיים, בלי מבוגר מטעמו ואז עצרו שניים מבני משפחתו – החזיקו אותם למשך כחמש שעות והתעללו בהם. כך, בקלות בלתי נסבלת, מנהלת ישראל את חייהם של מיליוני בני אדם, כשאיש כמעט ואינו נדרש לתת על כך דין וחשבון.

מוחמד סמחאן, בן 19, תושב ראס כרכר, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד על המעצר של אחיינו, ראר'ב סמחאן, ועל מעצרו שלו:

ביום שני, 28.3.22, בסביבות השעה 19:00, הייתי בבית שלנו, ליד מסגד א-סדיק במרכז הכפר. ראיתי מהחלון שני רכבי סיור שנכנסו לכפר – ג'יפ צבאי רגיל ו-GMC לבן, שאני מכיר כרכב של היס"מ. נראה שהם רדפו אחרי ילדים שכיוונו אליהם קודם קרני לייזר בכניסה לכפר, על כביש 463 ואז ברחו לתוך הכפר. אני מעריך שהיו שם שבעה או שמונה ילדים. כלי-הרכב עצרו מול הבית שלנו וחיילים ושוטרים ירדו מהם ורדפו אחרי הילדים בין הבתים.

אחרי כמה רגעים שמעתי ילד צועק: "לא אני, לא אני!". שני שוטרים הובילו אותו לעבר הג'יפים. השוטרים הרביצו לו ובעטו בו ואז קשרו את שתי הידיים שלו מלפנים וכיסו לו את העיניים בחתיכת בד. הילד כל הזמן צעק. לא הצלחתי לזהות אותו. השוטרים לא חיכו יותר מדי. הם העלו אותו מייד לניידת של היס"מ ושני כלי הרכב יצאו מהכפר. יצאתי מהבית כדי לברר את מי הם עצרו ואז אמרו לי שזה ראר'ב, בן אחותי. הוא בן 13 ויש לו פיגור קל. הלכתי מיד לבית של אחותי. שאלתי את בעלה, תוופיק סמחאן, בן 35, איפה ראר'ב והוא אמר לי שהוא הלך להביא מים מהמכולת. אז אמרתי לו שכנראה הצבא עצר את ראר'ב. יצאנו ביחד לחפש אותו.

נכנסו למכונית שלי ורצינו לנסוע למחסום ניעלין כדי לברר שם לאן לקחו את ראר'ב. בדרך, בכניסה לראס כרכר, ראינו רכב סיור של הצבא. שאלנו את החיילים על ראר'ב והסברנו שמדובר בילד עם צרכים מיוחדים. הקצין אמר: "עצרנו אותו כי הוא כיוון אלינו לייזר ירוק וזרק אבנים". הוא דרש לראות את תעודות הזהות שלנו ותמונה של ראר'ב. הראינו לו תעודת זהות אבל לא הייתה לנו תמונה אז נסעתי חזרה והבאתי אחת. הראינו אותה לקצין ואז הוא אמר לנו שכן, הוא עצור אצלם. התפתח בינינו ויכוח קולני וצעקות ובסופו של דבר החיילים מסרו לנו מספר טלפון לבירורים ועזבו. בינתיים התאספו שם עוד אנשים מהכפר, ששמעו את הצעקות.

התקשרנו למספר שהחיילים נתנו לנו, אבל אף אחד לא ענה. בסביבות 21:30, כשעדיין עמדנו על הכביש, הגיעו שוטרים עם ראר'ב ושחררו אותו. הוא היה עדיין עם כיסוי עיניים ואזיקונים. כשראינו אותו במצב כזה כעסנו מאוד, זה היה מחזה מאוד לא אנושי. הילד בכה והיה מפוחד ומבולבל. התחלנו לקלל את המשטרה ואת היחס שלהם לילד עם מוגבלות וההתנהגות הלא אנושית. חתכנו את האזיקונים, הורדנו לו את כיסוי העיניים ולקחנו אותו הביתה. ראר'ב לא היה מסוגל לדבר ולספר לנו מה קרה, רק חזר על כמה משפטים: שבמשטרה שאלו אותו מי זורק אבנים ושהוא ענה להם שהוא לא יודע.

חזרנו לבית של אחותי ואנשים מהכפר הגיעו לקבל את פניו של ראר'ב. בערך חצי שעה אחר כך, בזמן שעמדתי ליד הבית עם עוד אנשים, הגיעו בערך 15 חיילים, שוטרים וקצין יס"מ שהתחיל מיד לקלל אותנו. תוופיק שמע את הצעקות ויצא מהבית. הוא קילל את הקצין בחזרה ואמר לו שמה שעשו לבן שלו לא היה אנושי. הקצין הורה לנו להציג בפניו את כל הילדים שגרים בבית. קראנו לאחים של ראר'ב החוצה: יאסר, בן 10, יוסף, בן 3, ועבדאללה, בן שנה. הקצין הסתכל עליהם אבל לא לא היה מוכן עדיין לעזוב את המשפחה שלנו בשקט. אז הוא הודיע שאני ובן אחותי השנייה, נאדר נופל, בן 18, עצורים.

הם הובילו אותנו לרכב ה-GMC, קשרו לי הידיים לאחור עם חתיכות בד וכיסו לי את העיניים. אחרי שהעלו אותי לרכב, הם קשרו לי גם את הרגליים. בדרך השוטרים שאלו אותי מי כיוון לייזר לעבר הכוחות. אמרתי להם שאני לא יודע. הג'יפ עצר ובמשך חצי שעה הם המשיכו לשאול אותי שאלות בתוכו. את נאדר הם לא שאלו כלום.

אז הם הורידו אותי מהרכב והקצין נתן לי לדבר בטלפון עם מישהו מהשב"כ שהציג את עצמו בשם אבו ראמי, רכז האזור. הוא אמר לי שהוא כבר חקר אותי בעבר, כשנעצרתי בזמן ההפגנות על המלחמה בעזה לפני שנה. אמרתי לו שאני לא זוכר אותו. הוא האשים אותי שכיוונתי לייזר על החיילים. אמרתי לו שהייתי בבית, ושהחיילים לקחו אותי משם. הוא הציע לי לשתף פעולה אבל סירבתי, ואז הוא אמר לי לבוא אליו לחקירה ביום ראשון, בשעה 9:30 בבוקר.

אחרי השיחה איתו הם העלו אותי לרכב, שנסע ואז עצר שוב. שפשפתי את הראש בכיסא והצלחתי להזיז את כיסוי העיניים ואז ראיתי שאני ונאדר לבד ברכב ושאנחנו במחנה צבאי. נשארנו ברכב בערך שעתיים, ואז באו חיילים, לקחו אותנו לקרוואן, והשאירו אותנו שם כבולים ומכוסי עיניים. החיילים הפעילו את המזגן והיה קר מאוד. אחד החיילים שאל אותי: "אתה פתח או חמאס?" עניתי לו שפתח ואז הוא נתן לי אגרוף לבטן. כמעט נחנקתי. הוא קילל אותי ואת פתח ואת חמאס.

חיילים אחרים הביאו רמקול והפעילו שיר בקול רם. אחד החיילים קירב את הרמקול לאוזן שלי. אחרי חצי שעה בערך הרמקול כבה ומישהו בעט לי ברגל. הם כל הזמן קיללו אותי. אחד החיילים הצליף בשוט לידי כדי להפחיד אותי . חייל אחר הביא מספריים ודחף איתם את הירך שלי. הם לא חדרו לגוף שלי אבל זה עדיין כאב מאד. החיילים התחילו להשמיע קולות שדומים לקולות של עז וחמור.

כל זה נמשך עד שנכנס מישהו, כנראה קצין. ושאל אותי מי הרביץ לי. עניתי לו שהחיילים, אבל אני לא יודע מי בדיוק כי אני לא רואה. שמעתי אותו נוזף בחיילים על זה שהם פגעו בי. אחרי עוד עשר דקות הם העלו אותי ואת נאדר לג'יפ, עדיין כבולים ומכוסי עיניים. נסענו והם הורידו אותנו בכניסה לכפר שלנו. אחד החיילים הוריד לנו את כיסוי העיניים ואז מסר לנו זימון בכתב. הוא הקריא אותו והסביר לנו שאנחנו מוזמנים לפגישה עם השב"כ ביום ראשון, בשעה 9:00 בבוקר, בעופר. השעה אז הייתה 3:00 לפנות בוקר.

נאדר נופל, בן 18, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד, על שאירע במהלך מעצרו:

החיילים לעגו לנו. אני חושב שהם צילמו אותנו לטיקטוק כי כשהם התקרבו אלינו זה נשמע כאילו הם דיברו בטלפון, כאילו הם משדרים את זה בשידור חי. הם קיללו אותנו ואת המשפחות שלנו וגם הרביצו לנו ובעטו בנו. אחד מהם הצליף לידינו במשהו שנשמע כמו שוט כדי להפחיד אותנו. אחד החיילים גם דקר אותי בכתף וברגליים עם משהו חד, אני לא יודע אם זה דוקרן או מסמר. זה כאב מאוד ובכל פעם שהוא עשה את זה צעקתי. החיילים השמיעו קולות של בעלי חיים. רק אחרי כמה שעות הגיע מישהו אחראי. הוא שאל את מוחמד מי הרביץ לנו אבל הוא לא ידע כי העיניים שלנו היו מכוסות. החיילים לקחו אותנו לג'יפ צבאי, עם ידיים קשורות עיניים מכוסות. הם שיחררו אותנו בכניסה לכפר, בלי להוריד לנו את הכבלים. הצלחנו להוריד אותם בעצמנו כי הם היו מבד והיה קל לשחרר אותם.

נופל המשיך ותיאר את חקירתו בשב"כ במחנה עופר,

כמה ימים אחר-כך, ביום ראשון, 3.4.22, בשעה 9:00, הלכתי עם מוחמד לפגישה עם השב"כ במחנה "עופר". חיכינו חצי שעה בערך ואז הכניסו אותנו לחדר קטן, שדומה לצינוק באגף השב"כ. חיכינו שם עד 11:00 ואז הכניסו את מוחמד לפגישה עם השב"כ שנמשכה בין ארבעים לשישים דקות. לפי מה שהוא סיפר לי, שאלו אותו בעיקר מי זורק אבנים, מי מכוון לייזר לעבר החיילים ושאלות כאלה.

אני נכנסתי אחרי מוחמד. הפגישה שלי נמשכה בערך שעתיים ושאלו אותי על אותם נושאים. החוקר גם הציע לי לשתף פעולה. הוא הבטיח לי היתר כניסה לישראל ומשכורת טובה. הוא אמר: "אני רוצה שמדי יומיים או שלושה, כשאני מתקשר אליך, תענה ותספר לי על מה שקורה ביישוב". סירבתי ואז הוא איים שהוא יבטל את היתר העבודה של אבא שלי ושבעתיד, אם תהיה לי בעיה עם החיילים, הוא לא ירחם עלי ויכניס אותי מייד לכלא. החוקר דפק על השולחן כדי להפחיד אותי כי סירבתי לשתף פעולה. בסוף השיחה הוא הורה לי להסתלק.