דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: חקירתו של מ.א., קטין פלסטיני, במתקן חקירות של השב"כ בפתח-תקווה, מארס 2009

מ.א.., בן 17

ביום רביעי ה-4.3.09, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר חיילים באו לבית שלי לעצור אותי. הם דפקו חזק על הדלת. אבא שלי פתח את הדלת והכניס אותם ואחר כך העיר אותי. בערך 15 חיילים נכנסו לבית. הם עשו חיפוש בבית ואחר כך אמרו לי להתלבש כי הם רוצים לקחת אותי.

אחרי שהתלבשתי, החיילים קשרו לי את הידיים מקדימה עם אזיקונים מפלסטיק ושמו לי כיסוי על העיניים. הם הכניסו אותי לג'יפ. היה שם קצין ששאל אותי איך קוראים לי. החיילים הושיבו אותי על רצפת הג'יפ בתנוחה של כריעה והורו לי להוריד את הראש לאורך כל הדרך.

הג'יפ נסע לחווארה. אני הבנתי שנוסעים לשם לפי זמן הנסיעה וגם בגלל שאני יודע שזה המקום שלוקחים אליו עצורים משכם. בחווארה הורידו אותי מהג'יפ והכניסו אותי למכונית רחבה, ושם שאלו אותי שאלות על הבריאות שלי ומילאו טופס. אמרתי שאני חולה אסתמה. היה לי משאף שהבאתי מהבית כי אני לא יכול לחיות בלעדיו. העבירו אותי לחדרים בחווארה. בסביבות השעה 8:00 העבירו אותי לפתח תקווה.

כשהגענו לפתח תקווה רופא בדק אותי. סיפרתי גם לו שיש לי אסתמה והוא רשם. אחר כך עשו לי חיפוש בעירום ולקחו לי את המכנסיים שלבשתי, כי היו עליהם מטבעות מתכת. לקחו לי גם את החגורה, הכובע ונרתיק של טלפון נייד. נתנו לי קבלה, אבל הקבלה נשארה אצלם בכיס של המכנסיים.

בשלב הזה הכניסו אותי לצינוק לבד ואחרי בערך שעה לקחו אותי לחקירה. הסוהר קשר לי את הידיים לאחור באזיקים לכסא ואחרי כמה דקות נכנס אל החדר חוקר שאמר שקוראים לו "סטיבן".

סטיבן הציג לי את המקום והסביר שאני נמצא בפתח תקווה. הוא אמר שמישהו הפליל אותי בכל מיני דברים ותאר אותם. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את ההאשמות האלה.

נשארתי בחדר החקירות עם סטיבן בערך שעתיים ואז הוא שלח אותי לצינוק 5. אחר הצהריים סטיבן שוב חקר אותי במשך שעה בערך ואחר כך הוא שלח אותי בחזרה לאותו צינוק.

למחרת העבירו אותי לצינוק חדש. נשארתי כל היום לבד ולא חקרו אותי. גם בשישי ושבת לא חקרו אותי. קשה להיות לבד בצינוק. הצינוק הזה קטן, הגודל שלו בערך שני מטר על שני מטר ויש בו שירותים פתוחים עם ריח חריף. יש שלוש שמיכות עם ריח מגעיל. היה לי קשה, זאת הפעם הראשונה שנעצרתי ואני מקווה שגם האחרונה. לא הייתי במצב כזה אף פעם.

מה שהכי קשה במצב הזה, זה שאין עם מי לדבר, כשאני בטוח שלא עשיתי כלום. חשבתי על המשפחה שלי כל הזמן, מה אם מישהו אמר עלי דברים. כל הזמן חשבתי כמה זמן עוד אשאר כאן ככה, מתי אחזור לראות את המשפחה. הצינוק החמיר את האסתמה שלי. הייתי שואף מהמשאף בערך שבע פעמים ביום.

ביום ראשון לקחו אותי בערך בשעה 9:00 בבוקר לחקירה עם סטיבן. החקירה נמשכה בערך שעה והוא שאל אותי את אותן שאלות כמו בחקירה הקודמת. סטיבן היה שואל שאלה, אני הייתי עונה ואז הוא היה עוזב אותי ל-15-10 דקות, יוצא החוצה ומשאיר אותי אזוק על הכסא. אחר כך הוא היה חוזר שוב כדי לשאול שאלה אחרת. ככה התנהלה החקירה.

אחר כך סטיבן שוב שכח ממני לשלושה ימים. בשלושת הימים האלה, שבהם שלא חקרו אותי, הכניסו לי לתא עוד עצור, בן 17.

אחרי שלושה ימים שוב הייתה חקירה, שנמשכה שעתיים בערך. רוב הזמן סטיבן היה עסוק בדברים אחרים, עם המחשב או מחוץ לחדר. דיברנו מעט מאד. בזמן החקירה הייתי כל הזמן קשור לכסא.

בשבועיים שאחר כך לא חקרו אותי בכלל. לא היה מה לשאול אותי. יכול להיות שהחוקר הבין שאין לי מושג על הדברים ששאל עליהם. אחרי שבועיים הוציאו את הקטין שהיה איתי בתא.

נשארתי לבד ואז העבירו אותי לצינוק אחר עם בחור מבלאטה ולמחרת הכניסו עוד אחד.

עכשיו היינו שלושה ונשארתי איתם עד סוף התקופה שלי בפתח תקווה. בסך הכול הייתי שם 28 ימים.

המעצר שלי הוארך פעמיים בפתח תקווה. שמונה ימים אחרי שנעצרתי האריכו לי את המעצר ב-14 יום, ובפעם השנייה האריכו אותו בשישה ימים. את עורך הדין ראיתי רק בדיונים בבית המשפט, למרות שלא הייתה מניעת מפגש עם עורך-דין.

גבו ממני רק הודעה אחת, אני חושב שזה היה ביום ה-26 למעצר. אחרי יומיים, העבירו אותי למגידו ומאז אני פה.

הייתי מאז בבית המשפט בסאלם פעמיים. בפעם הראשונה עורך הדין אמר לי שיש נגדי כתב אישום. ב-20.5.09 היה עוד דיון. הייתי נוכח אבל לא הבנתי מה היה שם. היה תרגום אבל לא הבנתי ממנו כלום, רק שהשופט ביקש שאזדהה ושהמשפט שלי נקבע ל-28.6.09. בשני הדיונים עורכי הדין אמרו לי שהתיק שלי פשוט. מה שטוב בישיבות בית המשפט הוא שאני יכול לראות את ההורים שלי ולסמן להם מרחוק. לתקשר איך שהוא, כי אסור לדבר איתם.

מלחיץ אותי שלא קיבלתי ספרים שההורים שלי שלחו עם הצלב האדום ושכנראה אני הולך להפסיד את בחינות הבגרות. אין שום חדשות על הבחינות בכלא, כל הצעירים מדברים על כך שכנראה הבחינות לא יתקיימו.

מידע כללי על תנאי המעצר בפתח תקווה:*

  • האור בצינוק דולק כל הזמן ומפריע לישון.
  • הקירות מחוספסים, כך שאי אפשר להישען עליהם. כי הם דוקרים.
  • המזגן מרעיש כל הזמן וקשה לישון.
  • הסוהרים צועקים ונוזפים כל הזמן, אם תבקש מהם אקמול הם יתחילו לצעוק שהם לא פנויים בשבילך.
  • הראש כואב כל הזמן בצינוק זה קורה לכולם וקרה גם לי. כל הזמן ביקשתי אקמול לפעמים נתנו, אבל תמיד עם צעקות והשהיות, ביקשתי בבוקר, קיבלתי בצהריים.

    המקלחת לדקות, ולא נותנים שמפו./>
  • אחרי צעקות ומחאות נתנו מכנסיים להחליף.
  • קיבלתי רק מגבת וסבון שאין בו סבון .
  • את הצלב אדום, ראיתי כעבור שבועיים. הם שאלו שאלות וזהו.
  • האוכל לרוב קר וישן. אכלתי כי לא הייתה ברירה. בעיקר אכלתי לחם עם תה ופרי, אם היה .
  • פעם אחת הייתי במרפאה בגלל פצעים בעורף שקיבלתי בצינוק. נתנו כדורים, אבל הם לא עזרו.
  • בצינוק השתמשתי במשאף שש או שבע פעמים ביום, כי היה מחניק.

*סדרה אחידה של שאלות פתוחות הנחתה את גובי העדויות. לעדים הוסברה מטרת הראיון והם התבקשו לתאר את קורותיהם. בסופו של הראיון נשאלו העדים לגבי כל אותן נקודות שלא זכו להתייחסות מצידם.
/>

מ.א. (השם המלא שמור במשרדי המוקד להגנת הפרט), קטין בן 17, תלמיד כיתה יב' ותושב עיירה במחוז שכם, נעצר ב-4.3.09 ונחקר במתקן החקירות של השב"כ בפתח תקווה. את עדותו גבתה עו"ד תגריד שביטה עבור "המוקד להגנת הפרט" ב-3.6.2009 בכלא מגידו.
/>