דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

שוטר מג"ב היכה את ח'אלד ר'נימאת ודרך על צווארו במשך כמה דקות, ירושלים, אוגוסט 2006

ח'אלד ר'נימאת, פועל בניין

ח'אלד ר'נימאת

אני עובד בבניין מאז גיל 19. לאורך השנים עבדתי בתוך ישראל, בתל אביב, בבית שמש ובירושלים. עד שנת 2001, לא הייתה בעיה להיכנס לישראל ולמצוא עבודה. אבל מאז 2001, הכניסה לישראל כרוכה בקשיים וסיכונים גדולים, בגלל המחסומים בדרכים. גם כשמצליחים להיכנס, אין עבודה רצופה למי שאין לו היתרים. לכן, היו תקופות ארוכות שבהן לא עבדתי. בשנת 2004 עבדתי רק עשרים יום, בתוך הכפר סוריף. בשנת 2005 עבדתי שלושה חודשים בערך. אני המפרנס היחידי והמצב פוגע במשפחה שלי. כבר השתמשתי בכל החסכונות שלי, צברתי חובות ונאלצתי למכור את התכשיטים של אשתי. מכרתי גם את הטלוויזיה והווידיאו כדי לקנות אוכל.

בתחילת שנת 2006, שמעתי שיש אפשרות להיכנס לישראל ולעבוד בג'בל אבו ר'נים (הר חומה), ולהישאר לישון באתרי הבנייה. התחלתי לעבוד שם. אני הולך לשם דרך אזור הררי שבסביבות הכפר ח'לת א-נועמאן. אני יוצא מהבית שלי בשבת וחוזר בימי שישי בערב. במהלך השבוע אני נשאר באתר הבנייה, וישן שם בתנאים לא אנושיים. אני אוכל לחם וקופסאות שימורים, אין שם אפילו אפשרות לשמור על ניקיון בסיסי כמו מקלחות או שירותים. אבל הבעיה העיקרית היא הסכנה בכניסה לישראל . שוטרים של משמר הגבול רודפים אחרי הפועלים שמנסים להיכנס. הרבה פעמים השוטרים ירו אש חיה וגז מדמיע עלי ועל פועלים אחרים. לרוב כשהשוטרים תופסים אותנו, הם מכים ומשפילים אותנו.

ביום שבת, 12.8.06, עברתי חוויה קשה מאד כשניסיתי להיכנס לעבודה באבו ר'נים. הלכתי לעבודה עם הבן שלי, ת'אאיר, בן 17, ועם עוד בחור שקוראים לו עוואד אחמד ר'נימאת. ת'אאיר רצה לעבוד בחופשת הקיץ כדי לעזור לי בפרנסת המשפחה. כשעברנו דרך הפרצה בגדר ההפרדה, ליד ח'לת א-נועמאן, בערך בשעה 19:30, ראינו ג'יפ של משמר הגבול עומד במרחק של כעשרים מטרים מולנו. ארבעה שוטרים ירדו מהג'יפ וכיוונו אלינו את הרובים שלהם. שלושתנו עצרנו במקום ופועלים אחרים שהלכו איתנו, הסתובבו וברחו לכיוון אל-עוביידיה.

כשהשוטרים ירדו מהג'יפ, אחד מהם ניגש ישר אלי וכשהוא היה במרחק של פחות ממטר ממני, הוא הורה לנו לתת לו את תעודות הזהות שלנו. מסרנו לו את התעודות והוא הורה לי לתת לו גם את הטלפון הנייד שלי. השוטר היה בגובה של 180 סנטימטר בערך, היה לו גוון עור בהיר ומבנה גוף בינוני. אחרי שהוא לקח את התעודה והטלפון, הוא ירק לי בפנים והתחיל לקלל אותי: "אני אזיין את אמא שלך ואת האחיות שלך וגם את אשתך... אני אזיין אותך יא מניאק". הוא קילל בערבית ומהמבטא שלו הבנתי שהוא דרוזי. אמרתי לו: "אם אתה ערבי ואתה מתנהג אלי ככה, איך יתנהג אלי הרוסי?". אחד מהשוטרים נראה כאילו הוא ממוצא רוסי. השוטר הדרוזי היכה אותי בכוח עם הרובה שלו בגב. נפלתי ומיד הוא התחיל לבעוט בי. אחרי חמש דקות בערך, הוא דרך לי על הצוואר ואמר: "אני אדרוך על הצוואר שלך כמו כלב". הוא התחיל ללחוץ עם הרגל שלו והרגשתי שאני נחנק. הרגשתי כל כך מושפל וקיוויתי שאני אמות באותו רגע, בעיקר כי הבן שלי עמד רק כמה מטרים ממני והסתכל עליי. העיניים שלו היו מלאות דמעות והוא היה נראה נסער מאוד.

אחרי שהוא לחץ לי על הצוואר כמה דקות, הוא הזיז את הרגל ואמר לי לקום. קמתי. הבגדים שלי והפנים שלי היו מלאים באבק ועפר. השוטר הורה לי, לת'אאיר ולעוואד לעלות לג'יפ. עלינו לג'יפ והוא נסע לכיוון השער הראשי במכשול ההפרדה, שליד הכניסה לח'לת א-נועמאן. השוטרים הורידו אותנו ליד כלי-רכב משוריין של משמר הגבול. לידו עמד שוטר מג"ב בלונדיני, ולידו, חייל מילואים של הצבא. השוטר שהיכה אותי הורה לנו לשבת על הקרקע ולהרכין את הראשים. עשינו מה שהוא אמר. ביקשתי ממנו לשתות אבל הוא סירב. אחר כך הוא נכנס לג'יפ ועזב. השעה הייתה בסביבות 20:00.

כשהג'יפ עזב, ביקשתי מהשוטר הרוסי, שנשאר לידי, שייתן לי מים, אבל גם הוא סירב ואמר שהמפקד אמר לו לא לתת לנו מים. נשארנו במצב הזה שעתיים בערך. כשהתעייפנו, הרמנו את הראש ושינינו תנוחה. השוטר הרוסי הסכים, אבל אמר שכשהג'יפ יחזור, אנחנו צריכים לחזור לתנוחה הקודמת. הג'יפ חזר למקום כל שעה. היינו רעבים וצמאים והיה לנו קר. כל כמה זמן שאלתי את החייל עד מתי הם יחזיקו אותנו. לפעמים הוא ענה שהם ישימו אותנו בכלא ולפעמים הוא אמר שהם ישחררו אותנו עוד מעט.

בסביבות 1:30, הגיע למקום כלי-רכב של משמר הגבול מסוג טויוטה. שוטר אחד ירד ממנו. הוא היה גבוה, בלונדיני והיה נראה לי שיש לו דרגה בכירה. הוא לקח את תעודות הזהות שלנו מהחייל הרוסי ששמר אותן, והחזיר לנו אותן. אחר כך הוא הורה לנו לעזוב. הוא גם החזיר לי את הטלפון הנייד שלי. למרות שהיינו עייפים ורעבים מאד הלכנו משם ברגל עד בית סאחור, שנמצאת במרחק של שלושה קילומטרים בערך מא-נועמאן ומשם לקחנו מונית לסוריף.

ח'אלד מוחמד סולימאן ר'נימאת, בן 38, הוא אב לשמונה, תושב סוריף שבמחוז חברון, ופועל בניין. את עדותו גבה כרים ג'ובראן, בשכונת הר חומה שבמזרח ירושלים.