דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדות: חיילים הכו קשות את נזיר אל-חריבאת והתעללו בו בסמוך לכפר א-רמאדין, ספטמבר 2009

עדכון: ב-13.5.13 נמסר לבצלם מהפרקליטות הצבאית כי תיק החקירה נסגר. לא נמסרו הנימוקים לסגירת התיק.

מוחמד חמאד, פועל

מוחמד חמאד

בשנתיים האחרונות אני עובד כפועל בניין. היה לי היתר לעבוד בהתנחלויות ועבדתי באתרי בנייה בתוך ההתנחלות אפרת, אבל התוקף של ההיתר נגמר ב-6.5.2009. ביקשתי מבעל הבית לחדש לי את ההיתר אבל הוא אמר לי שבמת"ק עציון לא מוכנים לחדש אותו. נשארתי בבית כמה זמן והגשתי בקשה להיתר עבודה בירושלים, אבל הבקשה שלי נדחתה בגלל שלא נותנים לאנשים בני פחות משלושים היתרים לעבודה בירושלים.

אני חייב לפרנס את המשפחה שלי ובפעם הראשונה בחיים שלי הייתי צריך לצאת לעבוד בבאר יעקב באזור רמלה. אני הפועל היחיד שם מבית לחם ואיתי עובדים 12 פועלים מאזור חברון. אנחנו נכנסים לישראל דרך א-רמאדין, לא רחוק מבאר שבע. נהג של מכונית עם לוחית רישוי ישראלית פוגש אותנו בנקודת המעבר של הגדר ומסיע אותנו תמורת 170 שקלים לכל נוסע לאתר הבנייה בבאר יעקב. אנחנו נשארים לישון באתר הבנייה במשך שבועיים ולפעמים שלושה שבועות.

בפעם האחרונה, ביום שלישי, ה-29.9.2009, בסביבות השעה שבע וחצי בערב, הייתי עם עשרה פועלים, כולם תושבי חברון, בדרך חזרה מהאתר בבאר יעקב. נסענו במכונית מסוג GMC , בצבע כסף, עם לוחית ישראלית. הגענו עם המכונית לאזור שבו אנחנו עוברים לגדה, קרוב לכפר א-רמאדין. יש שם דרך עפר שצריך לעבור בה כדי לחצות את הגדר. על דרך העפר היה מחסום דוקרנים ולא ראינו שם חיילים.

אחד מהפועלים שישב ליד הנהג, ירד כדי להזיז את הדוקרנים מהדרך שלנו. הוא הרים את הדוקרנים ופתאום בא מהצד חייל שלא ראינו קודם. החייל היה נמוך, עם עור בהיר ונראה בן עשרים ומשהו. הוא התחיל לצעוק על הפועל שהרים את הדוקרנים. הפועל זרק את הדוקרנים, ברח מהר ונעלם. החייל זרק כמה אבנים על המכונית שלנו ואנחנו מיד יצאנו ממנה עם הידיים מעל הראשים. מהפגיעה של האבנים במכונית נשברה השמשה הקדמית. כשיצאנו מהמכונית ראיתי עוד חייל. כנראה ששני החיילים ארבו לנו שם. שני החיילים כיוונו עלינו את הרובים שלהם. החייל הראשון שראיתי צעק עלינו בעברית. אמרתי לו בעברית: "תירגע, אנחנו נכנעים". הוא בעט לי ברגל ואחר כך דחף אותי לאדמה וקילל אותי.

אחר כך הוא אמר לי להגיד לשאר הפועלים לשכב על האדמה מול המכונית. הפנסים של המכונית דלקו. נשכבנו על האדמה. החייל השני שאל איפה הדוקרנים שהיו על האדמה. אמרנו לו שאנחנו לא יודעים איפה הם. והוא אמר לי: "סתום את הפה שלך, אני לא מדבר אליך". שני החיילים נתנו לנהג של המכונית סטירות ובעטו בו בכל הגוף.

אחר כך הם עברו להכות פועל אחר שקוראים לו נזיר חריבאת, תושב דורא באזור חברון. שני החיילים הכו אותו. החייל הראשון הכה אותו בבטן והחייל השני נתן לו אגרופים בצלעות. אחר כך הם הכו אותו ברגליים שלו עד שהיה נראה שהוא איבד את הכרה. כשראיתי את נזיר במצב הזה אמרתי לשני החיילים שהוא חולה במחלת כליות ושהוא ימות בגלל המכות. אמרתי את זה בגלל שפחדתי עליו. הוא איבד את הכרה וזה נראה כאילו שהוא לא נשם. ביקשתי מהחיילים לתת לי לנסות לטפל בו והם נתנו לי להתקרב אליו. כשהתקרבתי אל נזיר הוא שכב על האדמה בלי הכרה. הוא לא נשם ואני חושב שהוא בלע את הלשון. משכתי את הלשון שלו החוצה וניסיתי להחיות אותו. עדיין היה נראה לי שהוא לא נושם. מאוד פחדתי עליו וביקשתי משני החיילים שיזמינו אמבולנס.

במקום אמבולנס הגיע ג'יפ סיור של משמר הגבול. הקצין בג'יפ שאל אותי על המצב של נזיר כשהוא ראה אותי מנסה לטפל בו. אמרתי לו שהוא מחוסר הכרה ולא נושם ושהוא צריך אמבולנס. הקצין התקשר להזמין אמבולנס.

הגיע אמבולנס של מגן דוד אדום. הפרמדיקים טיפלו בנזיר במשך חצי שעה. הם שמו לו מכשיר הנשמה על הפנים. בינתיים החיילים התייחסו אלינו טוב בגלל שהיה שם הקצין ממשמר הגבול. הם לא הרביצו לנו עוד פעם, אבל ראיתי שניים מהם עושים חיפוש בתיקים שלנו. החיילים החזיקו את תעודות הזהות של הפועלים ושל הנהג של המכונית, חוץ מהתעודה שלי ומהתעודה של נזיר. הפרמדיקים ביקשו ממני לתאם את ההעברה של נזיר אל בית החולים בחברון והתקשרתי לבית החולים כדי לתאם את הפינוי שלו בינם לבין מגן דוד אדום.
החיילים נתנו לנו לחזור הביתה עם התיקים שלנו. בדרך פתחנו את התיקים שלנו וגילינו שחסרים דברים, בעיקר סיגריות ובשמים. הבנו ששני החיילים גנבו אותם בזמן שהם עשו חיפושים בתיקים שלנו. אנחנו מביאים מהבית הרבה דברים, ובעיקר סיגריות, בגלל שאנחנו נשארים באתרי הבנייה שבועיים ויותר.

אחרי שעה בערך התקשרתי אל בית החולים "עאליה" ווידאתי שנזיר נמצא אצלם ושמטפלים בו. למחרת התקשרתי עוד פעם ואמרו לי שהמצב שלו יציב. שיבחתי את אללה על זה. אני לא יכול לשכוח באיזה מצב הוא היה ושהוא כמעט שילם בחיים שלו. אני לא שוכח גם ששני החיילים השפילו אותנו והכריחו אותנו לשכב על האדמה. האנשים שכבו שם במשך יותר מחצי שעה, ואחד מהם היה איש בן יותר מ-55. אני הייתי ליד נזיר וניסיתי לתת לו עזרה ראשונה ולכן לא הייתי זרוק על האדמה, אבל חטפתי מכות כמו הפועלים האחרים. אלה לא היו מכות קשות, אבל היו סטירות ואגרופים וזה היה מאוד משפיל.

למרות המצב הקשה החלטתי לא לנסות להיכנס שוב לישראל.

מוחמד מוסטפא מוחמד חמאד, בן 28, נשוי ואב לשניים, הוא פועל ותושב מחנה הפליטים עאידה שבמחוז בית לחם. את עדותו גבתה סוהא זייד בבית העד ב-4.10.09.