עדות: חיילים הכו קשות את נזיר אל-חריבאת והתעללו בו בסמוך לכפר א-רמאדין, ספטמבר 2009

עדכון: ב-13.5.13 נמסר לבצלם מהפרקליטות הצבאית כי תיק החקירה נסגר. לא נמסרו הנימוקים לסגירת התיק.

נזיר אל-חריבאת, פועל

נזיר אל-חריבאת

יש לי 11 אחים ואחיות, ואני השני לפי הסדר. אני גר איתם ועם ההורים שלי בח'ירבת א-טבקה, במרחק של שני ק"מ דרומית-מערבית לעיירה דורא.

אני ואחי הבכור בשיר (בן 23) שני המפרנסים היחידים של המשפחה הגדולה שלנו, ואנחנו חייבים להסתכן ולהיכנס לתוך ישראל כדי לחפש עבודה, למרות שקשה להגיע לשם, במיוחד בגלל שאין לנו היתרי עבודה בגלל שאנחנו צעירים.

בדרך כלל אנחנו עוברים דרך פרצות בגדר באזור ירושלים, בא-זעיים, בא-רמאדין ובמקומות אחרים כדי להגיע למקומות העבודה בתוך ישראל. בישראל אנחנו חייבים לישון במקום העבודה במשך שבוע או שבועיים, ולפעמים יותר.

בזמן האחרון הכניסה לישראל הפכה להרפתקה מסוכנת ויקרה. עולה לי בערך 400 שקלים להגיע לתל-אביב, ובערך 200 שקלים לחזור.

ביום שלישי ה-29.9.09, בסביבות השעה 15:00, יצאתי מהבית שלי בח'ירבת א-טביקה ונסעתי לעיירה א-דהרייה כדי לעלות שם על מכונית מסוג GMC. יחד איתי עלו למכונית הזו עוד 12 פועלים, מדורא, מבית עווא ומבית לחם.

המכונית הסיעה אותנו למקום קרוב לגדר בכפר א-רמאדין. ממערב לכפר יש פרצה בגדר שדרכה הפועלים עוברים. חיכינו ליד הגדר בערך שעה עד שג'יפ צבאי שהיה ליד הפרצה יסתלק. אחרי שהג'יפ נסע משם עלינו חזרנו למכונית, ונסענו לפרצה.

העוזר של הנהג ירד כדי לבדוק את הדרך, אבל הוא נעלם ולא חזר למכונית. לפני שהוא נעלם שמענו אותו אומר: "חיילים!".

השעה הייתה אז בין 18:00 ל-19:00 בערב וכבר היה חשוך. באותו רגע, לפני שהנהג הצליח לברוח משם, הופיעו שלושה או ארבעה חיילים שארבו לנו ממש מעבר לגדר. הם התחילו לזרוק אבנים על המכונית שלנו.

כולנו התכופפנו וכיסינו את הראשים שלנו עם התיקים והשקים כדי להתגונן ומהזכוכיות שעפו ומהשמשה הקדמית שהתנפצה מהאבנים.

הנהג עצר את המכונית והחיילים הפסיקו לזרוק אבנים. אחד מהחיילים, שעמד במרחק של בערך חמישה מטרים מהמכונית, אמר לנו לצאת. כולנו ירדנו, כולל הנהג, ואז החייל אמר לנו ללכת מרחק של עשרה מטרים בערך מהמכונית. החייל הורה לנו להרים את החולצות ואחר כך את הידיים למעלה ואז לשכב על האדמה עם הפנים כלפי מטה.

אחרי שנשכבתי החייל שאמר לנו לצאת מהמכונית ולשכב על האדמה ניגש אלי. הוא דיבר אלי בעברית ואמר: "קום ותעמוד שם במרחק של עשרה מטרים משאר הפועלים". ראיתי את החייל הזה מארגן את הצורה שבה שאר הפועלים ישכבו על האדמה הוא עשה את זה על ידי בעיטות בהם ודריכות על הגב שלהם. אחר כך הוא חזר אלי. בינתיים הגיעו עוד חיילים והם היו בסה"כ שבעה.

שמעתי מעלי חייל שואל בעברית: "אתה הנהג? אתה הנהג?" והרמתי את הראש כדי להגיד לו שאני לא הנהג ואז הוא הכה אותי עם הקת של הרובה שלו על הכתף ואמר לי להישאר איך שאני.

אחרי זמן קצר אותו חייל אמר לי לכופף את הגב ולהשאיר את הידיים והברכיים על האדמה ואז התחיל לבעוט בבטן שלי. קיבלתי כמה בעיטות חזקות. הוא גם הכה אותי עם הקת הרובה שלו על כתף ימין, ונתן לי עוד מכה חזקה במיוחד בבטן ואחריה התחלתי להקיא.

בזמן שהוא הכה אותי, בכל פעם שהרמתי את הגב והתפתלתי מכאבים, אחד החיילים דרך לי על הגב בכוח והצמיד אותי לאדמה. זה קרה פעמיים או שלוש. היו שני חיילים אחרים שהכו אותי יחד עם החייל הזה. הם בעטו בי ונתנו לי מכות.

המשכתי לשכב על האדמה. סבלתי מכאבים חזקים והקאתי, אבל החייל לא הפסיק לבעוט בי. הוא התעקש שאני אשאיר את הפנים שלי ואת הפה שלי צמודים לאדמה. הוא דיבר איתי בערבית עם מבטא ערבי.הפה שלי היה סגור ואז החייל ראה את זה ואמר לי לפתוח את הפה ולהוריד אותו לאדמה. עשיתי את מה שהוא אמר ונכנסה לי אדמה לפה. הקאתי.

המשכתי להקיא ובערך חצי שעה אחרי שהחיילים התחילו להכות אותי הם הפסיקו וקראו לאחד הפועלים מהקבוצה לעזור לי. הפועל החזיק לי את הראש ואני המשכתי לשכב. הגוף מאוד כאב לי, הקאתי ויצא לי קצף מהפה. נשארתי במצב הזה במשך שעה בערך, אחר כך ביקשתי מאחד מהחיילים מים, אבל הוא לא הסכים לתת לי וטען שהמים רק יזיקו לי.

בצד השני שאר הפועלים שכבו על האדמה. אחרי שהחייל הפסיק להכות אותי לא ראיתי אותו או חיילים אחרים תוקפים אותם.

בסביבות השעה שמונה ביקשתי מהחיילים להשתין. אחד מהם אפשר לי והוא לקח את תעודת הזהות שלי. הוא ביקש מחייל אחר לאסוף את תעודות הזהות של יתר הפועלים.

בינתיים, אחרי שהחיילים כבר הפסיקו להכות אותי, הגיעו גם שתי ניידות של מג"ב ושני כלי רכב צבאיים. קצין צבאי שראה אותי פנה אלי ושאל אותי מי הכה אותי. הסתכלתי על החיילים אבל לא ראיתי את אף אחד מהחיילים שהכו אותי. כשהרכבים של הצבא ושל מג"ב הגיעו, חלק מהחיילים עזבו את המקום ברגל וכנראה הם היה מאלה שעזבו.

קצת אחר-כך הגיע אמבולנס צבאי. החובשים הצה"ליים חיברו מסכת חמצן לפה שלי למשך חמש דקות בערך ואחר כך אחד מהם נתן לי מסכה לבנה חד פעמית וביקש ממני להצמיד אותה לפה שלי. הוא אמר שזאת מתנה מצה"ל.

האמבולנס לקח אותי להתנחלות סוסיא ובכניסה להתנחלות חיכה לי אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני, שאני לא יודע מי הזעיק אותו. האמבולנס הזה לקח אותי לבית החולים הממשלתי "עאליה". הגעתי לשם בסביבות השעה 22:00, ואבא שלי וכמה קרובי משפחה שלי כבר חיכו לי שם.

בבית החולים עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. טיפלו בי בלילה ולמחרת אחר הצהריים שחררו אותי. קיבלתי מרשם לתרופות שאני עדיין לוקח וביום חמישי אני צריך לחזור לבית החולים למעקב.

יש לי עדיין כאבים בבטן, ויש לי גם הפרשת יתר של רוק וקצף מהפה כל הזמן.

עדותו של נזיר ג'מיל סאלם אל-חריבאת, בן 21, הוא פועל ותושב העיירה דורא שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש בבית העד ב-4.10.09.