דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדות: חיילים הכו את סלמאן זר'ארנה ושברו את לסתו בסמוך לכפר א-רמאדין, ספטמבר 2009

עדכון: מהפרקליטות הצבאית נמסר לבצלם כי נכון לחודש מאי 2013 חקירת המקרה טרם הסתיימה.

סלמאן זר'ארנה, פועל

אני גר עם אשתי וששת הילדים הקטנים שלי בכפר א-רמאדין, דרומית לעיירה דהרייה, במרחק של בערך 7 ק"מ מהעיירה. הכפר א-רמאדין נמצא מאחורי גדר ההפרדה שהוקמה על ידי הצבא הישראלי לפני 4 שנים. הגדר סיפחה לתוכה חלק מהקרקעות של הכפר והיא מקיפה את הכפר מכיוון דרום ומערב. באזור הכפר נשאר פתח בגדר, שדרכו עוברים פועלים מאזור חברון ומשאר הגדה שאין להם היתרים. הם נכנסים לישראל לרוב בתחילת השבוע וחוזרים לבתים שלהם בסוף העבודה, בעיקר בסופי השבוע. מאז שהקימו את הגדר יש בכפר שלנו ובכל האזור שלו נוכחות מוגברת של כוחות הביטחון הישראלי - צבא ומשמר גבול. הם אורבים לפועלים ורודפים אחריהם גם בדרך לעבודה וגם בדרך חזרה.

סלמאן זר'ארנה לאחר קיבוע הלסת. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם.
סלמאן זר'ארנה לאחר קיבוע הלסת. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם.

מאז שהקימו את הגדר שמעתי על הרבה מקרי תקיפות של פועלים. זה קורה בכל מיני צורות - מכות, מעצרים וירי. עד לפני שנה ומשהו עבדתי בתור פועל, אבל אז נגמר התוקף של ההיתר שלי ומאז אני לא עובד. לא רציתי להסתכן כמו שאר הפועלים שעובדים בלי היתר בישראל וקיוויתי שאני אקבל היתר ואוכל להיכנס לישראל באופן חוקי.

ביום רביעי, ה-23.9.2009, בסביבות השעה 14:00, יצאתי מהבית שלי והסתובבתי בכפר במשך שעתיים בערך. הלכתי לבקר את החברים שלי מוסא א-שעור ומוסא רבעי, שגרים בשתי חוות צאן במרחק של 2 ק"מ מערבית לבית שלי, ו-150-100 מטרים מהגדר ומהפתח בגדר שדרכו הפועלים עוברים.

בדרך לבתים שלהם ראיתי ג'יפ צבאי רודף אחרי טנדר פלסטיני לבן מסוג מיצובישי מגנום שהסיע פועלים שניסה לברוח משם. ראיתי שהרכב הצליח לברוח והג'יפ לא תפס אותו.

השעה הייתה בערך 16:00, ואני הלכתי בדרך שבה הטנדר הפלסטיני והג'יפ הצבאי נסעו. באותו זמן לא היה אף אחד בדרך חוץ ממני ומהג'יפ הצבאי. על גבעה מול הגדר במרחק של בערך קילומטר ממני ראיתי מכוניות ופועלים שחיכו עד שהדרך תתפנה.

כשהחיילים בג'יפ ראו אותי הג'יפ נסע אלי ונעצר לידי. שני חיילים ירדו ממנו: אחד מהם נמוך ורזה, עם עור שחום והשני בגובה בינוני, עם עור בהיר ומבנה גוף בינוני. שניהם נראו בערך בני שלושים. אחד מהם שאל אותי בעברית: "לאן?" עניתי לו שאני בדרך הביתה. שני החיילים היו עצבניים מאוד, אולי בגלל שהם לא הצליחו לתפוס את הטנדר הפלסטיני שברח להם. הם התנפלו עלי והתחילו להכות אותי בידיים ולבעוט בי. קיבלתי כמה בעיטות ברגל שלי. אחר כך אחד מהחיילים אמר לי לתת לו את תעודת הזהות והטלפון הנייד שלי ולחכות ליד הגדר, ליד הפתח שדרכו הפועלים עוברים. החיילים נסעו בג'יפ והעלו עוד שני חיילים שחיכו לג'יפ ליד הפתח בגדר. הג'יפ הסתובב באזור והתרחק. הלכתי למקום שבו החיילים אמרו לי לחכות להם, ליד הפתח בגדר. ישבתי על האדמה וחיכיתי שהג'יפ יחזור כדי שאני אקבל בחזרה את תעודת הזהות והטלפון הנייד שלי.

אחרי שחיכיתי חצי שעה בערך הג'יפ חזר וירדו ממנו שלושה חיילים, שניים מהם היו אלה שתקפו אותי קודם. יחד איתם היה חייל גבוה, עם עור בהיר ורזה. החיילים אמרו לי ללכת לג'יפ שעמד ליד ערמת עפר ליד הפתח. הלכתי לשם ועמדתי בין שלושת החיילים. החייל השחום והנמוך הוציא את תעודת הזהות שלי ואת הטלפון הסלולארי והושיט לי אותם. ברגע שתפסתי את תעודת הזהות והטלפון אחד מהחיילים האחרים נתן לי פתאום מכה עם הקת של הרובה שלו על הלחי הימנית שלי. שמעתי את אחד החיילים אומר לי: "תעוף מפה". הרגשתי שנשברו לי העצמות בפנים שמאוד כאבו לי. הייתה לי סחרחורת והתחלתי לאבד את שיווי המשקל.

התחלתי להתרחק מהג'יפ והחיילים. הלכתי בקושי והתקדמתי בערך 200 מטרים. סימנתי עם הידיים שלי למכוניות שנסעו מולי ועצר לי טנדר מיצובישי מגנום שהסיע כמה פועלים. הם לקחו אותי עד לכניסה לא-רמאדין ושם חיכו לי שני אחים שלי - ח'דר, בן 36 ויונס, בן 46, בגלל שאחד מהנוסעים התקשר אליהם בדרך וסיפר להם מה קרה. עברתי מהטנדר למכונית של האחים שלי ונסענו לבית החולים "אל-אהלי" בחברון. הרופאים ב"אל-אהלי" התנצלו שהם לא יכולים לקבל אותי בגלל שאין שם אורטופד מומחה ללסתות ושלחו אותי לבית החולים הממשלתי "עאליה" בחברון.

נסענו ל"עאליה" ושם עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. התברר שיש לי שלושה שברים בלסת התחתונה. אשפזו אותי וחיכיתי שם ארבעה ימים שיגיע רופא מומחה כדי לנתח אותי בלסת, אבל הרופא לא הגיע והחלטנו שאני אעבור לבית החולים הממשלתי ברמאללה. ברמאללה עברתי ניתוח וקיבעו את השבר ואת הלסת התחתונה שלי עם חוטי מתכת. בגלל הניתוח אני לא מסוגל לאכול או לדבר. הרופאים אמרו לי שאני אהיה במצב הזה במשך חודש וחצי.

שחררו אותי מבית החולים ב-28.9.09 ומאז אני מרותק למיטה בבית ויכול לאכול רק מזון נוזלי.

סלמאן מוחמד מישרי זר'ארנה, בן 42, נשוי ואב לשישה הוא פועל ותושב הכפר א-רמאדין שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש בבית העד ב-1.10.09.