דילוג לתוכן העיקרי
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת רביע. התמונה באדיבות המשפחה
תפריט
נושאים

חיים חשופים: כניסות לבתים באמצע הלילה, אלימות וענישה קולקטיבית באל-מזרעה אל-קיבלייה

הכפר אל-מזרעה אל-קיבלייה שוכן מצפון לעיר רמאללה ומונה כ-5,180 תושבים. ביום חמישי, 5.7.18, בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר, נכנס לכפר כוח צבאי שכלל כעשרה רכבי שטח, כחמישים חיילים, דחפור ונגמ"ש. החיילים התפזרו ברחבי הכפר ונכנסו לשבעה בתים. בשניים משבעת הבתים פרצו החיילים את הדלתות, ובחמשת הבתים הנוספים הדיירים פתחו את דלתותיהם לאחר ששמעו את החיילים בחוץ וחששו כי הם יפרצו אותן בכוח. לאחר מכן החיילים נכנסו, העירו את התושבים והפכו את תכולת הבתים על פיה. 

בנוסף, החיילים עצרו זוג אחים – נדים ויזן אבו רביע, בני 38 ו-37 בהתאמה – והובילו אותם לכלא עופר, שם הוחזקו עד השעה 16:00 ושוחררו מבלי שיוחזרו להם תעודות הזהות שלהם. בארבעה משבעת הבתים החיילים שאלו את הדיירים על קשריהם עם יאסין רביע – אסיר לשעבר תושב הכפר ששוחרר בשנת 2011 ובמסגרת "עסקת שליט" הורחק לרצועת עזה – ובאחד מהם אף התקשרו אליו ואיימו עליו בנוכחות הדיירים. בנוסף, אזקו החיילים שני תושבים נוספים – שאהד שריתח, בן 27, וג'יהאד אבו קרע  – כיסו את עיניהם ולקחו אותם מביתם בג'יפ צבאי אל קצין שליווה את הכוח. הקצין חקר את השניים על קשריהם עם יאסין רביע. קודם לחקירה הוכה שריתח קשות בידי החיילים, בביתו ובג'יפ, ולאחר האירוע הוא אושפז בבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה. 
בסביבות השעה 7:30 בבוקר, בעת שהכוחות החלו לעזוב את הכפר, התפתחו במקום עימותים. צעירים  מהכפר יידו אבנים על הכוחות, שהגיבו בירי כדורי "גומי" וגז מדמיע. שלושה צעירים נפצעו קל מפגיעת הכדורים. אחד טופל במקום ושניים נלקחו לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה ושוחררו בהמשך היום.

Thumbnail
הכניסה לכפר אל-מזרעה אל-קיבלייה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.7.18

כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את התושבים על טפם והופכים את בתיהם, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. כניסות אלו מתבצעות מבלי שהחיילים נזקקים לצווי חיפוש, בכל עת ובכל מקום שהצבא קובע, בהתאם לסמכויות הגורפות והשרירותיות שצבא לקח לעצמו. לפעולות אלה, שנועדו בבירור להטיל אימה על התושבים, אין שום הצדקה. זוהי דוגמה נוספת – אחת מני רבות – לשגרת החיים תחת הכיבוש.

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם איאד חדאד, סיפרו דיירי כמה מהבתים על כניסת החיילים לבתיהם:

הפריצה לביתם של עלי וח'אלדייה שריתח:

Thumbnail
זגוגית דלת מנופצת בביתם של עלי וח'אלדייה שריתח. התמונה באדיבות המשפחה

בשעה 1:30 לפנות בוקר פרצו כ-20 חיילים לביתם של עלי וח'אלדייה שריתח, בני 66 ו-59, בהתאמה, שבו גרים גם בנם שאהד, בן 27, ובתם איאם, בת 23. החיילים פרצו את הדלת, העירו את הדיירים והובילו אותם למרפסת הבית מבלי לאפשר להם להתלבש. האם והבת לא הורשו גם לעטות כיסוי ראש ואת שאהד הובילו החיילים למרפסת בתחתוניו. החיילים החזיקו את בני המשפחה במרפסת בזמן שהפכו את תכולת הבית על פיה, קרעו את ריפוד הספות והשחיתו דלתות פנימיות ועציצים. לאחר כשעתיים, בשעה 3:30, הפרידו החיילים את שאהד משאר הדיירים, לקחו אותו לחדרו והורו לו להתלבש.

בעדות שמסר ב-10.7.18, סיפר שאהד שריתח, חשמלאי, על מה שקרה לאחר מכן:

Thumbnail
שאהד שריתח. צילום: איאד חדאד, בצלם, 10.7.18

אחרי החיפוש בבית שלנו, בסביבות השעה 3:30, החיילים הורו לי ללכת לחדר שלי ולהתלבש. אחרי שהתלבשתי הם התנפלו עליי, הפילו אותי על הרצפה במסדרון, אזקו אותי והכו אותי. הם בעטו בי בגב וברגליים עם המגפיים שלהם. אחד מהם לחץ על הצוואר שלי עם המגף שלו וחנק אותי. נאנקתי מכאבים. אחר-כך הם גררו אותי למטבח, ואחד החיילים נתן לי עזרה ראשונה.

בסביבות השעה 4:15 לפנות בוקר אחד החיילים אמר לי "יאללה, תגיד שלום למשפחה, אתה בא איתנו". הוא גרר אותי לדלת הכניסה, כיסה לי את הפנים בחתיכת בד, והוביל אותי לאחד הג'יפים שחנו מול הבית. הם זרקו אותי על הרצפה של הג'יפ. היו בפנים כמה חיילים. אני שכבתי על הגב והם שוב התחילו לבעוט בי ולהכות אותי. אחד מהם בעט לי בפנים עם המגפיים שלו. אחד מהם – לא ראיתי מי, כי העיניים שלי עדיין היו מכוסות - נתן לי מכה כל כך חזקה בחזה שהרגשתי שאני לא יכול לנשום. אני חושב שזה היה עם הקת של הרובה שלו. צרחתי מכאבים.

הג'יפ נסע רק כמה דקות ואז הוציאו אותי. הכריחו אותי להרים ידיים. חייל אחד ניגש אלי, הפשיט אותי עד התחתונים, ועשה עליי חיפוש. הוא נגע לי בכל הגוף. אחרי זה העלו אותי שוב לג'יפ, ונסענו מרחק של כ-500 מטר, ואז הוציאו אותי מהג'יפ והורידו לי את כיסוי העיניים כדי שאדבר עם קצין שעמד ליד בית של אחד השכנים. התעצבנתי וצעקתי עליו על זה שהפכו לנו את כל הבית והכו אותי. אמרתי לו שאני אתלונן. הוא איים עלי במעצר מנהלי ואמר לי שאין לי בפני מי להתלונן. בשעה 5:30 בבוקר הם שיחררו אותי והייתי צריך לחזור הביתה ברגל. בקושי הגעתי למרות שזה רק מרחק של 40 מטר בערך. מאוחר יותר לקחו אותי לבית חולים. הרופאים עשו לי צילומים ובדיקות. הם לא מצאו שברים, רק חבלות. נתנו לי משככי כאבים ואשפזו אותי להשגחה עד מחרת בשעה 16:00.

הפשיטה על בית משפחת רביע:

בשעה 2:30 לפנות בוקר פרצו החיילים לביתם של עקל ואסמאא רביע, בני 55 ו-53 בהתאמה. בבית גרים גם שלושה מילדיהם, בין הגילאים 26-19. עקל רביע פתח את הדלת כששמע את החיילים בקרבת הבית, ואז נכנסו לבית כעשרה חיילים. החיילים הפרידו בין הגברים והנשים, הפכו את תכולת הבית והחרימו את תעודות הזהות של הגברים. קצין שנלווה לכוח אמר לרביע שמטרת הפריצה היא להפעיל לחץ על אחיו, יאסין רביע, שהורחק לרצועה במסגרת עסקת שליט. הקצין ציין כי החיילים נכנסו גם לבתים של קרובי משפחה נוספים כדי להפעיל לחץ על יאסין, והוא אף התקשר אליו ואיים עליו בנוכחות אחיו עקל.

Thumbnail
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת רביע. התמונה באדיבות המשפחה

אסמאא רביע תיארה את הפשיטה על ביתה בעדות שמסרה ב-8.7.18:

ביום חמישי, 5.7.18, לפנות בוקר, ישנו בבית שלנו כרגיל. באותו לילה התארחה אצלנו גם הנכדה שלי, באנה. פתאום הבן שלי טארק נכנס לחדר שלנו והעיר אותי. הוא הסתכל דרך החלון ואומר שיש חיילים ליד הבית. בעלי כבר התעורר. קמתי מהמיטה מהר והערתי את הבנות כדי שיתלבשו, למקרה שהחיילים עומדים להיכנס לבית.

כמה רגעים אחרי זה החיילים נכנסו. בעלי הדליק את האורות ופתח להם את הדלת ברגע שהתעורר, כדי שהם לא יפוצצו את הדלת בכוח. יותר מעשרה חיילים נכנסו. הם לבשו מגנים, קסדות וחלק מהם גם מסכות. היה איתם קצין שהציג את עצמו בשם דיאב.

הם התפרצו פנימה בלי לבקש רשות ולקחו את תעודות הזהות מבעלי ומהבן שלי. הקצין ציווה עלינו, הנשים, להיכנס לחדר שנמצא באמצע הבית. את בעלי ואת הבן שלי הם החזיקו במסדרון. החיילים התפזרו בבית והתחילו לחטט בחפצים שלנו ולהזיז רהיטים. מפעם לפעם ניסיתי להבין מה קורה אבל הם רק צעקו עליי לשתוק. חוץ מתעודות הזהות של בעלי והבן שלי הם לא ביקשו מאתנו שום דבר ולא הסבירו מה הם רוצים מאתנו. חשבתי שיבקשו משהו ספציפי או ינסו לעצור מישהו - היה לנו מוזר שהם סתם נכנסים בלי סיבה. כל פעם ששאלנו מה הם רוצים הם צעקו עלינו: "הוס! שקט!".

הנכדה שלי רעדה מפחד. ניסיתי להרגיע אותה ולשדר לה שהכול בסדר. היא התחבאה מתחת לשמיכה. הם המשיכו לבלגן לנו את כל הבית במשך שעה וחצי. לפני שהם עזבו, החיילת הוציאה אותנו אחת אחת מהחדר, וערכה עלינו חיפוש גופני ידני. היא לא הייתה תוקפנית, אבל היא נגעה לנו בכל הגוף וזה היה משפיל, בלי שום סיבה. בסך הכול ישנו בבית הפרטי שלנו.

Thumbnail
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת רביע. התמונה באדיבות המשפחה

עקל רביע, מנהל עמותת "א-זכאת" ברמאללה, תיאר את הפשיטה על ביתו בעדות שמסר ב-9.7.18:

Thumbnail
עאקל רביע. צילום: איאד חדאד, בצלם, 9.7.18

הפרידו אותי ואת הבן שלי מהנשים. הקצין הורה לי לשבת מולו בסלון. הוא אמר לי: "אני רוצה לדבר אתך בכנות". אמרתי לו "בסדר". הוא אמר שהם נכנסו לבית כדי להפעיל לחץ על יאסין, אח שלי. יאסין היה אסיר והוא שוחרר במסגרת עסקת שליט, והורחק לרצועת עזה. הוא עדיין חי שם. הקצין המשיך ואמר שהם נכנסו גם לבתים של קרובי משפחה אחרים, "כדי להפעיל עליו לחץ, כדי שיירגע". אמרתי לקצין: "אין לך מה להמשיך. אני לא קטין, האח שלי לא קטין, שנינו אנשים בוגרים ואף אחד מאתנו לא אחראי על השני. אנחנו אנשים נפרדים, כל אחד אחראי למעשים שלו. אני אעמיד פנים כאילו לא שמעתי את הדברים שאמרת". אחרי שסיימתי לדבר, הקצין הוציא את הטלפון שלו והתקשר, בהתחלה הוא לא אמר לי למי, ואז פתאום עונה לו יאסין. הקצין אמר שהוא נמצא בבית שלי, ושהוא היה בבתים של בני משפחה אחרים. הוא אמר ליאסין שהם עוקבים אחריו, והזהיר אותו שהם יכולים להגיע אליו בכל מקום. אחרי זה השיחה נותקה.

כשהקצין ראה שאני לא משתף אתו פעולה, הוא אמר לחיילים לעשות חיפוש בבית. הם הפכו אותו לגמרי, בלי מטרה ברורה. הרגשתי שהוא מתנהג בנקמנות. הם נתנו לי ללוות אותם בבית, אבל בכל פעם שמישהו דיבר צעקו עליו לשתוק: "הוס!". הם עברו מחדר לחדר והפכו הכול. אני יכולתי רק לשתוק ולהסתכל. ככה הם המשיכו – חיפושים, נבירות, העברת חפצים ורהיטים.

החיילים נשארו בבית במשך כשעה וחצי. לפני שיצאו מהבית, הקצין אמר לי: "מבחינתי, העברתי את המסר". עניתי לו שמבחינתי, שום מסר לא הגיע, כי אני לא הכתובת שלו. כשדרשתי שיחזיר את תעודות הזהות שלי ושל הבן שלי, הוא סירב. עד היום לא קיבלנו אותן.

אחרי שהם עזבו, לקח לנו שעות לסדר את הבלגן שהם השאירו. לא הלכנו לישון. אני והבן שלי הגענו באיחור לעבודה. אנחנו מנסים להתנהג כאילו כלום לא קרה. לא ניתן להם לשבש

את החיים שלנו.

הפשיטה על בית משפחת לדאדווה:

בשעה 3:00 לפנות בוקר פשטו חיילים על ביתם של חסן וסנאא לדאדווה, בני 50 ו-48, בהתאמה. בבית גרים גם שמונה מתוך עשרת ילדיהם, בין הגילאים 11-28. בני המשפחה שמעו את החיילים ואחד הבנים פתח לפניהם את הדלת. כעשרה חיילים נכנסו, התפזרו בבית וערכו חיפוש בבית, ברכב ובמחסן. החיילים הורו לאב ולשני בניו הבגירים– בני 24 ו-19, לשבת על הרצפה במסדרון הבית. הם כפו על האב – הסובל מבעיות בעמוד השדרה עקב תאונת דרכים שעבר וכן מסוכרת ויתר לחץ דם, ועבר ניתוח לב פתוח – לכרוע על ברכיו במשך כארבעים דקות.

חסן לדאדווה, מובטל, תיאר את הפשיטה על בית המשפחה בעדות שמסר ב-8.7.18:

Thumbnail
חסן לדאדווה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.7.18

יותר מעשרה חיילים התפרצו לבית והתפזרו מיד בחדרים ובמסדרונות – בלי לבקש רשות, בלי להציג צו חיפוש, הם פשוט נכנסו. הם היו חמושים וחלקם לבשו מסיכות. שניים מהם דיברו ערבית. היו עוד חיילים שלא נכנסו ועמדו מסביב לבית.
בהתחלה הם הלכו לחדר של הילדים הצעירים, אבל אשתי עצרה אותם והלכה להעיר את הילדים בעצמה. הם כלאו את אשתי ואת הילדים הקטנים בחדר של הבנים. אותי ואת שני הבנים הגדולים – עודה, בן 24, ומוחמד, בן 19 –  הם החזיקו בסלון. הם הכריחו אותי לכרוע על הברכיים. אמרתי לאחד החיילים שאני חולה והסברתי לו את הבעיות הבריאותיות שלי, אבל הוא התעקש שאני אכרע. הסברתי להם כל כמה דקות שאני לא מסוגל לשבת ככה, וגם הילדים שלי ניסו להסביר להם שאני חייב לשבת על הספה, אבל הם המשיכו להתעקש ורק אמרו לנו לשתוק.
בינתיים, שאר החיילים עשו חיפוש בבית, הזיזו את כל הרהיטים והפכו לנו את כל החפצים.
לא עניין אותם שאני בן אדם חולה או שבגללם הערנו את הילדים הקטנים. בזמן החיפושים הם לא שאלו אותנו כלום. ביקשתי להתלוות אליהם, שאלתי מה הם מחפשים כדי לחסוך את כל הבלגן שהם עושים, אבל זה לא עניין אותם. פתאום הם שאלו אותי על הבן הגדול שלי, יחיא, שנמצא במעצר מנהלי. לא היה לי שום דבר לספר להם עליו – הרי הוא בכלא אצלם. אמרתי להם שהם יודעים מה הוא עושה בכלא הרבה יותר טוב ממני. הם שאלו על כסף ששייך לו, והסברתי להם שאין לנו. בזמן החיפוש הם מצאו 200 שקלים של הבן שלי מוחמד ו-50 שקלים של הבת שלי שורוק. הם החזירו לנו את הכסף לפני שהם עזבו.
הם החזיקו אותי על הרצפה 40 דקות, וכשראו שהמצב שלי ממש מדרדר נתנו לי לשבת על הספה. חמש דקות אחרי זה הם עזבו והשאירו בלגן נורא

Thumbnail
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת לדאדווה. התמונה באדיבות המשפחה

סנאא לדאדווה תיארה גם היא את הפריצה לבית בעדות שמסרה ב-8.7.18:

Thumbnail
סנאא לדאדווה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 8.7.18

הם רצו להעיר את הילדים הקטנים. ברגע הזה אני התערבתי – ביקשתי להעיר אותם בעצמי כדי שלא ייבהלו. הערתי את הבנות ולקחתי אותן לחדר של הבנים, ואז החיילים התחילו בחיפוש בחדר של הבנות. בזמן שהיינו בחדר של הבנים, כל תזוזה או בקשה שלנו נענתה באותה צעקה: "הוס! שקט!".

את הבנים הגדולים – עודה, בן 24, ומוחמד, בן 19 – הם החזיקו בסלון עם אבא שלהם. שמעתי את בעלי אומר לחייל שהוא חולה ומבקש ממנו לשבת על הישבן, אבל זה לא עניין אותם. דאגתי לו כל כך. שמעתי אותם שואלים את בעלי אם יש לנו כסף ששייך ליחיא, אבל אין לנו שום דבר כזה.

אחרי חצי שעה, הם סיימו להפוך את החדר של הבנות והעבירו אותנו בחזרה לשם כדי לחפש בחדר של הבנים. הם מצאו 200 שקלים של הבן שלי מוחמד, ו-50 שקלים של הבת שלי שורוק. הם לא החרימו את הכסף והחזירו לנו אותו.

החיילים היו בבית עד 4:15 לפנות בוקר, ואז עזבו. בעלי נראה מותש לגמרי ועל סף התמוטטות. הם הפכו לנו את הבית לגמרי –חטטו במזוודות, בארונות, במגירות, במקרר, ואפילו בשירותים. הם לא שברו שום דבר, אבל הפכו כל דבר בבית. לא היה מקום שהם לא הגיעו אליו – אפילו באוטו הם חיפשו. אף אחד לא הצליח לישון אחרי זה, אפילו שהיינו מותשים לגמרי. התחלנו לסדר ולנקות את הבלגאן שהם עשו מיד אחרי שהם עזבו. אפילו את המיטות הם הפכו. מוחמד ועודה יצאו מאוחר לעבודה.

אנחנו לא יודעים למה הם עשו את זה. הבן שלנו יחיא נמצא אצלם במעצר מנהלי. אנחנו חושבים שזאת הייתה סתם הפגנת כוח, בלי סיבה אמתית. אנחנו נתעקש לחיות בכבוד.

Thumbnail
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת לדאדווה. התמונה באדיבות המשפחה

הפריצה לביתם של מוסטפא וחישמה שריתח:

בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, פרצו החיילים לביתם של מוסטפא וחישמה שריתח, בני 58 ו-47 בהתאמה. עם הזוג גרים שניים מילדיהם, זהייה, בת ,24 ומוסא, בן 26. בנם מוחמד, בן 31, מרצה עונש מאסר של שש שנים מאז 2014. החיילים פרצו לבניין באמצעות מכשירי פריצה, נברו בחפצי המשפחה ולבסוף עזבו מבלי לבצע אף מעצר, כשהם מחרימים את הדיסק הקשיח מהמחשב של זהייה.

זהייה שריתח תאירה את הפריצה לבית משפחתה בעדות שמסרה ב-8.7.18:

בסביבות השעה 3:30, כשכולנו ישנו בדירה שלנו בקומת הקרקע, פתאום התעוררנו מרעשים. חיילים פרצו את שלוש הדלתות של הקומה העליונה, שבה נמצאת הדירה החדשה של אח שלי שעוד לא מוכנה לגמרי. יש לה כניסה חיצונית נפרדת. התעוררנו מבוהלים, ושמענו את החיילים מדברים ביניהם בעברית מסביב לבית. למה הם לא דפקו בדלת? למה הם חייבים לפוצץ?

ישבנו וחיכינו חצי שעה בערך, ואז שמענו קולות מהדלת הראשית של הקומה שלנו, כאילו מישהו נוגע בדלת. פחדנו שיפרצו אותה, אז אח שלי פתח אותה, ומיד נכנס כוח גדול של הצבא – בערך 15 חיילים. חלק מהם היו לבשו מסכות שחורות, וכולם היו עם נשק ומגנים.

הם לא ביקשו משהו ספציפי, רק שאלו על אח שלי, מוחמד, בן 31, שהוא בכלל אסיר בבתי הכלא שלהם מאז ה-12.2.14. הוא נשפט ונידון לשש שנות מאסר. היה מוזר שהם שואלים עליו – הרי הוא בכלא בישראל.

הם לקחו את תעודת הזהות של אחי, מוסא, והחזירו לו אותה מאוחר יותר. הם ריכזו אותנו במסדרון והתחילו לחפש בחדרים של כולם, ולבלגן את כל הבית תוך כדי. ניסינו לשאול אותם מה הם מחפשים, אבל הם רק אמרו לנו לשתוק. אני מאד מסודרת מטבעי והיה לי קשה לראות אותם הופכים את כל החדר שלי.

במשך 30 דקות הם לא נתנו לנו לדבר אחד עם השני, ללכת לשירותים או לשתות מים. הם דיברו אלינו בצעקות ובגסות והתייחסו אלינו כאילו אנחנו פושעים. אחרי זה הם עזבו מהר, בלי לומר כלום, ובלי לקחת שום דבר חוץ מהדיסק הקשיח של המחשב שלי. הם לא שברו כלום חוץ מהדלתות של הבית של אח שלי בקומה העליונה, אבל הם הפכו את כל הבית ועשו בלגן גדול. אפילו לא הבנו למה הם באו. למה להעיר אותנו ולהבהיל אותנו, למה לגעת לנו בדברים? בלי סיבה. זה כואב וזה מעצבן.