דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

המנהל האזרחי פינה תשע משפחות ללילה שלם בתואנה שהצבא צריך להתאמן ליד בתיהן

ב-2.4.17 הגיעו נציגי המנהל האזרחי לקהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר שבצפון הבקעה. זוהי קהילת רועים קטנה, שבסמוך לה הוקמו ההתנחלויות רועי ובקעות. הכוחות מסרו לתשע משפחות מהקהילה כי הן נדרשות להתפנות מבתיהן ביום ד', 5.4.17, החל מהשעה 17:00 ועד למחרת בשעה 05:00 בבוקר, בתואנה שהצבא צריך לקיים אימונים בסמוך לבתיהן. תשע המשפחות שפונו מונות כ-40 בני אדם, בהם כ-15 קטינים, והן נאלצו לשהות כל הלילה ללא קורת גג, הרחק מבתיהן. חלק מהמשפחות התפנו על גבי חמורים, אחרות הלכו ברגל ובודדים יצאו במכונית. כולן נאלצו להותיר מאחור את הצאן ואת רוב רכושן.

כוחות הביטחון מלווים משפחה המתפנה מהקהילה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 5.4.17.
כוחות הביטחון מלווים משפחה המתפנה מהקהילה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 5.4.17.

שבוע קודם לכן הגיעו כוחות המנהל לקהילה והודיעו לאותן משפחות כי עליהן להתפנות ב-29.3.17 מבתיהן משעות אחר הצהריים ועד לבוקר למחרת. חרף ההודעה על הפינוי, לא התקיימו במועד זה אימונים באזור הקהילה ונציגי המנהל האזרחי לא הגיעו לפנות את התושבים, שנאלצו לשווא להתארגן לקראת הפינוי.

במהלך שנת 2016 פונו משפחות מהקהילה בעשרה מועדים שונים בתואנה שהמקום נדרש לאימוני הצבא.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם עארף דראר'מה ב-6.4.17 סיפר עלי בני עודה בן 40, כיצד התפנה עם אשתו וחמשת ילדיו:

עלי בני עודה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם,  5.4.17. אנחנו גרים באוהלים וסככות פשוטות בתנאים קשים. נולדתי כאן, וכך גם כל בני המשפחה שלי שגרים בקהילה. לפני שבוע הגיעו מהמנהל האזרחי והצבא ומסרו לנו שהם מתכוונים לגרש אותנו החל מהשעה חמש ביום רביעי (29.3), ועד השעה חמש בבוקר למחרת. התחלנו להתכונן. בסוף הם לא הגיעו לפנות אותנו. היינו במצב של מתח וחוסר ודאות כי לא ידענו למה הם לא מגיעים לפנות אותנו. בדרך כלל הם מגיעים ומפנים קצת לפני המועד שנקבע. פחדנו שהם יתאמנו בזמן שאנחנו שם. השעות עברו לאט ולא הצלחנו להירדם.

ב-2.4.17 הגיעו שוב מהמנהל ומסרו לנו צווי פינוי מיום רביעי ה-5.4.17 בשעה חמש אחר הצהריים ועד למחרת בחמש בבוקר. ביום רביעי, במועד שנקבע, היינו מותשים, כל היום האכלנו את הצאן, סידרנו את האוהלים וסגרנו את חבילות המספוא. רצינו להשלים כל מה שאפשר להספיק. בסוף נאלצנו להשאיר את רוב העבודה לא גמורה. אשתי לא הספיקה לסיים את הכנת הגבינה, הילדים לא הספיקו להתארגן לבית הספר שאליו הם היו אמורים ללכת בבוקר. בסביבות חמש אחר הצהריים, בזמן שהתרוצצנו כדי להספיק להאכיל את הצאן ולסגור את הכול, הגיעו מהמנהל והצבא ודרשו מכולם לעזוב מהר. הם התחילו לעבור מאוהל לאוהל כדי להוציא את כולם. הם הוליכו אנשים כשהג'יפים נוסעים מאחוריהם, כאילו הם צאן.

חלק מהמשפחות רכבו על חמורים וחלק הלכו ברגל. יצאנו כולנו לאזור הכפר עאטוף, במרחק של בערך שמונה קילומטרים מהאוהלים שלנו. אין במקומות האלה כלום ובקושי יכולנו לקחת אתנו משהו. העברנו את הלילה מחוץ לאוהלים שלנו ולא הצלחנו להירדם אפילו לרגע. חשבנו על האוהלים, על הצאן והרכוש שלנו. פחדנו שפגזים של טנקים יפלו שם. מאוד חששנו לשלום הצאן בגלל חיות בר. שעות הלילה חלפו לאט ורק חיכינו שהשמש תעלה ונוכל להתחיל לחזור הביתה.

בבוקר היינו מותשים, הלכנו בחשש בגלל הפחד מפגזים. כשהגענו לאוהלים שלנו התחלתי לבדוק מסביב כי פחדתי מנפלים. הצאן שמח לקראתנו. התחלנו מיד להאכיל ולהשקות אותם. חלק מהילדים לא הלכו לבית הספר, כי היו מותשים ולא היו מסוגלים להחזיק את העיניים פקוחות אחרי שהעבירו לילה בקור בלי מחסה.

הם מתאמנים כאן, במקום שבו אנחנו חיים כבר שנים, ולא מתאמנים ליד ההתנחלויות. אנחנו יודעים שהם מנסים לגרש אותנו, הם רוצים לחסל את הפרנסה שלנו. הם מגבילים את שטחי המרעה לצאן שלנו באמצעות האימונים שלהם והנפלים שהם משאירים אחריהם. לאן נלך? גדלנו כאן וכל החיים שלנו כאן, אנחנו פה בשביל לפרנס את הילדים שלנו.

הפינויים החוזרים ונשנים של קהילות בבקעת הירדן בטענה שהשטח בו הן גרות נחוץ לצורך אימוני הצבא משבשים באורח בלתי נסבל את חיי התושבים, אין להם כל הצדקה והם אינם חוקיים. בנוסף, בחלק מהמקרים אין למשפחות מקום חלופי מסודר להתפנות אליו והן נאלצות להישאר בשטח, כשהן חשופות לתנאי מזג האוויר, ולדאוג לעצמן למחסה למזון ולמים. התדירות הגבוהה של אימוני הצבא מערערת לחלוטין את חייהם של התושבים ומעמידה בסיכון את עצם יכולתן של הקהילות להתקיים.

על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לישראל אין כל זכות להשתמש בקרקע לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה ואימונים כלליים של הצבא. בוודאי שהיא אינה רשאית לפגוע בפרנסת תושבים מוגנים באמתלה זו ולפעול לגירושם מבתיהם.