דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

חובותיה של ישראל על-פי המשפט הבינלאומי

על אף המשך השליטה הנרחבת של ישראל ברצועת עזה הצהירה הממשלה בהחלטתה בדבר תכנית ההתנתקות כי "השלמת התכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה". בתשובה למספר עתירות שהוגשו לבג"ץ מאז יישומה של תכנית ההתנתקות, טענה פרקליטות המדינה כי לאחר סיום הממשל הצבאי ברצועת עזה, אין לישראל, לפי המשפט הבינלאומי, חובה כלשהי כלפי תושבי הרצועה, ועל אלה האחרונים להפנות כל תביעה או בקשה אל רשות הפלסטינית. מטענה זו משתמע כי שליטתה של ישראל על חיי התושבים הפלסטינים ברצועת עזה, מתקיימת לכאורה בחלל נורמטיבי שבמסגרתו אין לישראל אחריות כלשהי על מעשיה והשלכותיהם. אולם, טענה זו משוללת יסוד, הן במשפט ההומניטארי הבינלאומי והן במשפט זכויות האדם הבינלאומי.

אחד המקורות לחובותיה של ישראל כלפי תושבי הרצועה הוא דיני הכיבוש, המעוגנים באמנת האג (1907) ובאמנת ג'נבה הרביעית (1949). דינים אלה מטילים על המדינה הכובשת אחריות כוללת לביטחונם ולרווחתם של האזרחים החיים בשטח הכבוש. המבחן המכריע להחלת דיני הכיבוש על מדינה מסוימת ביחס לשטח כלשהו הוא קיומה של "שליטה אפקטיבית" מצד אותה מדינה על אותו שטח. בניגוד לטענתה של ישראל, קבע בג"ץ בעבר כי היווצרותו והמשך קיומו של מצב כיבוש אינם תלויים בנכונותה של המדינה השלטת להפעיל מנגנון לניהול חיי האוכלוסייה, אלא אך ורק במידת השליטה הצבאית שלה בשטח. יתרה מזו, כדי שאזור מסוים ייחשב לכבוש אין אפילו צורך בנוכחות צבאית קבועה בכל חלקיו. לפי מיטב המומחים במשפט ההומניטארי, שליטה אפקטיבית יכולה להתקיים גם כאשר הצבא שולט על נקודות מפתח באזור מסוים באופן המקרין את סמכותו על השטח כולו ומונע מממשל מרכזי חלופי להתגבש ולאכוף את סמכותו. היקפה הנרחב של השליטה הישראלית ברצועת עזה, שמתקיימת למרות העדר נוכחות פיזית של חיילי צה"ל בשטח זה, יוצר בסיס סביר להנחה כי שליטה זו מגיעה לכדי "שליטה אפקטיבית", ועל כן דיני הכיבוש חלים על ישראל.

גם אם שליטתה של ישראל על רצועת עזה לא תאופיין כ"שליטה אפקטיבית" והשטח לא ייחשב לכבוש, אין פירושו של דבר כי ישראל משוחררת מכל אחריות לפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. משפט זה אינו מצטמצם להגנה על אזרחים החיים תחת משטר כיבוש, אלא הוא כולל מגוון הוראות שנועדו להגן על אזרחים בזמן סכסוך מזוין, ללא קשר למעמדו של השטח שבו הם נמצאים. מאחר שלפי טענת ישראל מתקיים סכסוך מזוין בינה לבין הארגונים הפלסטינים הנלחמים נגדה, הנמשך גם לאחר ההתנתקות, הרי שהוראות אלה מטילות עליה מגוון חובות ביחס לתושבי רצועת עזה. לפי אמנת ג'נבה הרביעית, למשל, ישראל מחויבת לספק הגנה לפצועים, חולים, ילדים מתחת לגיל 15 ונשים הרות, לאפשר מעבר חופשי של משלוחי תרופות ומצרכי מזון חיוניים, לאפשר לצוותים רפואיים הגשת סיוע ולהימנע מהטלת עונשים קולקטיביים.

מקור משפטי נוסף שאחריותה של ישראל כלפי תושבי רצועת עזה נגזרת ממנו הוא משפט זכויות האדם הבינלאומי. המסמך המכונן של ענף משפטי זה הוא ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם (1948). סעיפיה העיקריים של ההכרזה עוגנו במהלך השנים בשש אמנות בינלאומיות שהתקבלו על-ידי האו"ם ואושררו על-ידי ישראל. אמנות אלה מכירות, בין השאר, בזכותו של כל אדם לחופש תנועה, לעבודה, לתנאי מחייה נאותים, לחינוך, לרמת בריאות נאותה ולחיי משפחה. מדינות החתומות על האמנות הללו מחוייבות לקיים את הוראותיהן לא רק בתוך שטחן הריבוני, אלא ביחס לכל האנשים הנתונים לשליטתה.

כך למשל, לפי הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, המורכבת ממומחים בלתי-תלויים מרחבי העולם, השאלה המרכזית שיש לענות עליה לשם קביעת אחריותה של מדינה ביחס למעשה מסוים, אינה האם בוצע המעשה בשטחה הריבוני של אותה מדינה, אלא מהו טיב היחסים בין הפרט הנפגע לבין המדינה. במילים אחרות, אחריות של מדינה לכיבוד זכויות האדם של אוכלוסייה מסוימת היא פועל יוצא של היקף השליטה עליה, ולאו דווקא של מעמד השטח שבו אותה אוכלוסייה חייה. מסקנה זו היא בלתי-נמנעת גם לאור עיקרון האוניברסאליות האומר, בלשונה של ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם, כי "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם".

המשמעות העיקרית של הדברים היא כי אין ישראל יכולה להתנער מאחריותה המשפטית לכיבוד זכויות האדם של תושבי רצועת עזה באותם תחומים שהיא שולטת בהם. כלומר, גם לאחר ההתנתקות ממשיכה ישראל לשאת באחריות משפטית להשלכות מעשיה ומחדליה על תושבי הרצועה. זאת, ללא קשר לשאלה האם ניתן להגדיר את המצב השורר ברצועת עזה ככיבוש.