חייל ירה בבטנו של מוחמד דעדס בן ה-15 והרג אותו

ביום שישי, 5.11.21, בסביבות השעה 14:00, יצאו ארבעה נערים תושבי מחנה הפליטים עסכר שממזרח לעיר שכם לפאתיו המזרחיים של הכפר דיר אל-חטב, ובהם מוחמד דעדס, בן 15. הנערים פנו לאזור הסמוך לבית הספר לבנות של הכפר, במרחק של כמה קילומטרים ממזרח למחנה, שבו התרחשו בשבועות האחרונים עימותים בין צעירים ובין חיילים. עם הגיעם למקום כבר היו בו כ-25 חיילים שהתפרסו בין עצי הזית וכשלושים נערים וצעירים שיידו אבנים לעבר החיילים.

לדברי עדי ראייה, כעשר דקות לאחר הגעת הנערים נפגע אחד החיילים מאבן בפניו ומיידי האבנים הגיבו בצחוק ולעג. מיד לאחר מכן, סיפרו העדים, ירה אותו חייל כדור אחד, שפגע בבטנו של מוחמד דעדס. הוא פונה לבית החולים בשכם, שם נקבע מותו זמן קצר לאחר מכן.

הירי הקטלני של החייל במוחמד דעדס בן ה-15, נעשה, על פי עדי הראייה, לא בתגובה לסכנת חיים כלשהי שנשקפה לחיילים ממיידי האבנים אלא בתגובה לפגיעת האבן בחייל היורה, ללגלוג שספג, או משתי הסיבות יחדיו. ככזה, ירי זה הוא רק ביטוי נוסף למדיניות הפתיחה באש שמיישמים כוחות הביטחון בגדה, הרואה בירי קטלני לעבר פלסטינים מעשה שגרתי כמעט שכלל אינו מחייב נסיבות מיוחדות – כמו סכנת חיים מיידית שאין כל דרך אחרת להתמודד איתה.

לפי פרסומים בתקשורת הצבא פתח בחקירת מצ"ח, אולם ניסיון העבר מבהיר כי חקירה זו – כמו מאות חקירות אחרות שפתח הצבא – לא תוביל לעשיית צדק לדעדס ולמשפחתו ולא תרתיע חיילים אחרים. החקירה לא נועדה אלא לשם טיוח המעשה וכדי להעניק לכוחות הביטחון הרשאה להמשך האלימות הקטלנית כלפי פלסטינים.

להלן עדויות שמסרו שניים מחבריו של דעדס לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי יומיים לאחר האירוע:

עדותו של האני שלבי, בן 14:

כשהגענו לבית הספר אני התקדמתי לכיוון מיידי האבנים. מוחמד וג'יהאד נשארו מאחור ועמדו וצפו מרחוק במה שהתרחש. אבן שאחד הנערים זרק פגעה בפנים של אחד משני חיילים שעמדו במרחק של חמישים מטרים מאתנו בערך. לא ראיתי שירד לו דם, אבל הוא שם יד על המצח, כנראה שכאב לו. באותו רגע כולם התחילו לצחוק ואז החייל ירה כדור אחד. שמעתי את מוחמד נאנק מכאב. הסתכלתי עליו וראיתי אותו מוטל על האדמה, מדמם מהבטן. ג'יהאד צעק וקרא לעזרה. הגיע בחור ואחריו עוד אחד ושניהם הרימו את מוחמד, הרחיקו אותו משם כמה עשרות מטרים והניחו אותו על האדמה. הזעקנו אמבולנס, אבל בעקבות הצעקות שלנו יצאה מהבית אישה שגרה קרוב לשם ופינתה את מוחמד באוטו שלה.

אני בכיתי ואמרתי "הלך חמודה" [כינוי חיבה של מוחמד], הייתה לי תחושה שהוא ימות. נער מהמחנה שלנו הגיע ואמר לי "אל תפחד, הוא יחלים". עלינו על מונית ונסענו לבית החולים. כשהגענו מוחמד היה בחדר ניתוח. המשכתי לבכות כל הזמן, במיוחד כשאמא של מוחמד הגיעה, כי הוא הבן היחיד שלה, יש לו שתי אחיות יותר קטנות ממנו. כשאמרו לנו שמוחמד נפל שהיד התעלפתי. הכניסו אותי למיון כדי שאתאושש. כשהרשו לנו לראות את מוחמד ולהיפרד ממנו המשכתי לבכות. רציתי להישאר איתו יותר זמן אבל החדר היה מלא בקרובי משפחה שלו ובתושבים מהמחנה שהגיעו לבית החולים.

עדותו של ג'יהאד א-שרקאווי, בן 14:

לא רחוק מאתנו היו בערך 25 חיילים שהתפרסו מאחורי העצים. היינו שם בערך 35 צעירים ונערים, רובנו ממחנה הפליטים, ועוד כמה מדיר אל-חטב. חלק מהנערים יידו אבנים. במרחק של בערך חמישים מטרים מאיתנו היו שני חיילים, שלא הסתתרו. בשלב מסוים אחת האבנים פגעה בפנים של אחד מהם. כשזה קרה כולנו צחקנו ולגלגנו עליו, אמרנו לו שהוא פחדן.

בתגובה, החייל ירה מיד כדור חי אחד. שמעתי את מוחמד נאנק מכאבים ושאלתי אותו אם הוא מתלוצץ. כשהסתכלתי עליו ראיתי שהוא שם יד על הבטן. הוא הסתכל עליי והרים את היד שלו והיא הייתה מלאה בדם. צעקתי וקראתי לבחורים שיבואו לעזור.

הגיע בחור יותר מבוגר מאיתנו, בן 20 אולי, והרים את מוחמד. מוחמד אמר "אני רוצה את אמא. תקראו לאמא שלי, שתגיע לכאן". הבחור אמר "אני אביא אותה לכאן" ואז הוא רץ עם מוחמד בזרועותיו. בחור אחר הצטרף אליו ועזר לו.

אני לא ידעתי מה לעשות, הייתי מבולבל. רצתי אחריהם כשאני צועק ללא שליטה, עד שהגענו לכביש, מרחק של חמישים מטרים. הם הניחו את מוחמד על הכביש, ואני התקשרתי והזעקתי אמבולנס, ממש צעקתי והתחננתי שישלחו אמבולנס מהר.

אחר כך חזרתי ברגל למחנה הפליטים ומשם בן דוד שלי הסיע אותי לבית החולים. כאשר הגענו לשם, מוחמד היה כבר בחדר ניתוח. בערב הודיעו שהוא נפל שהיד. בכיתי הרבה, נישקתי אותו ונפרדתי ממנו. אנחנו חברים כבר חמש שנים, מעולם לא ציפיתי שדבר כזה יקרה. חשבתי שהוא יקבל טיפול ויחלים, לא עלה בדעתי שהוא יעזוב אותנו ככה. באותו לילה לא יכולתי להירדם, גם לא אכלתי, הרגשתי שהלב שלי רוטט.

נג'לאא דעדס, אמו של מוחמד, בת 36, קיבלה הודעה מקרובת משפחתה כי מוחמד נפצע, והיא ובעלה מיהרו לנסוע לבית החולים. בעדות שמסרה ב-15.11.21 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי מה אירע אז:

כשהגעתי אל בית החולים רפידיא היו שם כבר אימא שלי והדודה של מוחמד מצד אביו. בית החולים היה מלא בתושבים מהמחנה. לא הבנתי דבר למעט העובדה שבני נפגע ושהוא בחדר הניתוח. חשבתי שהפציעה שלו קלה ושהוא יתאושש. קרוב משפחה שאיבד את בנו לפני חודש בערך בתאונת עבודה ניגש אלי, תפס את הידיים שלי ואמר לי: "את אדם מאמין, עליך לאזור כוחות ולהחשיב את מוחמד כשהיד". הרחקתי את ידיו ממני ואמרתי לו: "לא, אל תגיד את זה". אז איבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי כולם ניסו להרגיע ולנחם אותי. אמרתי להם שאני רגועה אבל שאני רוצה לראות את הבן שלי עכשיו. לקחו אותי לתא הקירור ושם ראיתי את מוחמד. בכיתי, לא האמנתי למראה עיני. הוא נראה כמו מלאך ישן. נישקתי אותו ונגעתי בשיער שלו. בני המשפחה שלי ביקשו ממני שנלך משם.

כשהגענו הביתה היו שם בני משפחה וחברים. הבנתי שמוחמד נפגע בכפר דיר אל-חטב, סמוך לבית הספר, ושזו לא הפעם הראשונה שהוא הגיע לשם. לא ידענו על זה בכלל, לא אני ולא אביו. הוא הלך בלי להודיע לנו כי חשש שנאסור עליו ללכת. למחרת בבוקר ביקשתי ללכת שוב אל מוחמד. בחדר המתים קראתי פסוקים מהקוראן, נישקתי אותו ואז יצאתי משם. חזרתי הביתה לבד, בלי בני, אהובי וחברי.

שום דבר לא יכול לבטא את התחושות שלי. מוחמד לא היה רק בן אלא חבר וחלום יפה. מאז שהיה ילד קטן הוא היה חכם ובעל שאיפות, עם לב טוב שאהב אנשים. הוא רצה להיות עיתונאי, לא מזמן הוא השתתף בקורס צילום וביקש ממני לקנות לו מצלמה. הבטחתי לו לקנות אותה כשמצבנו הכלכלי ישתפר, כי היא עולה יותר מ-2,400 שקלים. הוא אמר לי שהיא במבצע אבל לפני שבוע הוא כתב לי בהודעה שזה לא הצליח. בבית שאלתי אותו מה לא הצליח, והוא אמר: "המצלמה, המבצע הסתיים, איבדתי את ההזדמנות לקבל אותה". הוא היה עצוב. אמרתי לו שכשישתפר המצב אקנה לו מצלמה, ושהוא יודע שאני משתכרת 600 ש"ח בחודש מהעבודה שלי כמוכרת בחנות במחנה. עכשיו, אחרי שהוא נהרג, גם בעלי איבד את הפרנסה שלו, כי ביטלו את היתר העבודה שלו בישראל. הם אמרו שזה מסיבות ביטחוניות.

שישה ימים אחרי שמוחמד מת אבא שלי נפטר. קיבלתי את הידיעה על מותו בשקט שהפתיע את כולם. אחרי נפילת בני כשהיד אני לא יכולה יותר להרגיש את כאב האובדן. אין עוד כאב אחרי הכאב על מות בני, אני לא יודעת איך אפשר להמשיך את החיים בלעדיו.

עדכון: ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה.