דילוג לתוכן העיקרי
כרזה לזכר מוסעב א-סופי, נער בן 16, שהושחתה על-ידי חיילים יומיים לאחר הריגתו בכפר דיר ניזאם שבמחוז רמאללה.
תפריט
נושאים

ינואר 2018: חיילים הרגו ללא הצדקה חמישה פלסטינים, ארבעה מהם נערים

במהלך ינואר 2018 הרגו חיילים חמישה פלסטינים, ארבעה מהם נערים, באירועים שונים בגדה המערבית וברצועת עזה.

  • ב-3.1.18 ירו חיילים בצווארו של מוסעב א-סופי, בן 16, והרגו אותו בכפר דיר ניזאם שבמחוז רמאללה (למחרת, 4.1.18, במהלך הלווייתו של א-סופי, ירו חיילים בראשו של מוחמד עווד, בן 19, תושב עאבוד ופצעו אותו קשה).
  • ב-11.1.18 ירו חיילים בראשו של עלי קינו, בן 17, והרגו אותו ליד הכפר עיראק בורין שמדרום לשכם.
  • ב-11.1.18 ירו חיילים בבית שחיו של אמיר אבו מסאעד, בן 15, והרגו אותו בהפגנה ליד גדר המערכת באזור דיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה.
  • ב-15.1.18 ירו חיילים בראשו של אחמד סלים, בן 28, והרגו אותו ליד הכפר ג'יוס שממזרח לקלקיליה.
  • ב-30.1.18 ירו חיילים בראשו של ליית' אבו נעים, בן 16, והרגו אותו בתוך הכפר אל-מור'ייר שמצפון-מזרח לרמאללה.

הירי בחמישה נעשה מבלי שהם סיכנו את חייהם של החיילים או של אדם אחר כלשהו. על-פי הוראות הפתיחה באש, ירי על מנת להרוג מותר רק במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים לאנשי כוחות הביטחון או לאנשים אחרים. גם אז, ירי כזה יהיה מותר רק כאשר אין דרך אחרת להתגונן מפני הסכנה. מעשי ההרג בינואר 2018, כמו גם שישה מעשי הרג במהלך אירועי יידוי אבנים בגדה המערבית ו-11 במהלך הפגנות ליד גדר המערכת ברצועת עזה בשנת 2017 – בהם שלושה של נערים – רחוקים מלענות על תנאים אלה.

מערכת הביטחון, ובכלל זה מערכת אכיפת החוק הצבאית, אינה מוטרדת ממקרים אלה ובוחרת, ככלל, להתעלם מהם. אמנם, בחלק מהמקרים נפתחת חקירת מצ"ח, ואולם אחריתן של חקירות אלה היא כמעט תמיד טיוח ובכל מקרה – הן עוסקות רק באחריותו של החייל שירה ולא באחריותם של מפקדיו או של הדרגים הבכירים בצבא, האחראים על קביעת מדיניות הוראות הפתיחה באש ועל אכיפתה.

התנהלות זו מרוקנת מתוכן את הוראות הפתיחה באש שנועדו להגביל את השימוש באש חיה וקטלנית והיא מבטאת את עומק הזלזול של ישראל בחייהם של הפלסטינים ובגופם. העובדה שרשויות האכיפה מתירות לחיילים לפעול בניגוד בוטה להוראות הפתיחה באש מבלי לשלם על כך מחיר מאפשרת את המשך השימוש בכוח קטלני – נדבך קריטי ביכולתה של ישראל להוסיף ולתחזק את שליטתה האלימה במיליוני פלסטינים.

 

3.1.18: הריגתו של מוסעב א-סופי, בן 16, תושב דיר ניזאם

מוסעב א-סופי. התמונה באדיבות המשפחה.
מוסעב א-סופי.

לאחר "הצהרת ירושלים" של נשיא ארה"ב טראמפ, ב-6.12.17, התנהלו בכפר דיר ניזאם שמצפון-מערב לרמאללה עימותים יומיים כמעט בין צעירים תושבי הכפר לבין כוחות הביטחון. הצעירים יידו אבנים לעבר כביש 465 שמצפון לכפר ואנשי כוחות הביטחון ירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופי גומי ולעתים אף רדפו אחרי מיידים האבנים לתוך שטח הכפר. במהלך דצמבר (לאחר ה-6.12.17), נכנסו כוחות הביטחון לכפר שמונה פעמים, עצרו אדם אחד ופצעו אחר בירי כדור "גומי". כמה תושבים נוספים נפגעו משאיפת גז. ב-1.1.18, בסביבות השעה 7:30 בבוקר, נכנסו לכפר כשלושים ג'יפים של הצבא, מג"ב והמנהל האזרחי. הכוחות תלו ברחבי הכפר כרוז שבו איים הצבא על התושבים כי ינקוט צעדים כדי למנוע את "הפעולות החבלניות והפרות הסדר".

יומיים לאחר מכן, ב-3.1.18, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, יידו כמה ילדים אבנים לעבר כביש 465. חיילים שהגיעו למקום ירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופי גומי, והילדים ברחו למטעים שמדרום לכביש. עד לסביבות השעה 13:00 נמשכו העימותים בין כמה עשרות ילדים ונערים לבין כעשרה חיילים ושוטרי מג"ב שרדפו אחריהם לאזור המטעים, ירו לעברם אש חיה, כדורי גומי ורימוני גז מדמיע והשליכו רימוני הלם. בסביבות השעה 12:30 נכנסה קבוצה קטנה של חיילים ושוטרי מג"ב לחלקו המזרחי של הכפר ועצרה צעיר לוקה בנפשו, בן 18, שעבר במקום, ובעימותים שהתרחשו בעקבות מעצרו נפגע נער בן 15 מרסיסים.

בסביבות השעה 13:00, התמקמו ארבעה חיילים בסמוך לעץ תאנה ליד אחד הבתים, במרחק של כ-250 מטרים מכביש 465 וכשישים מטרים מקבוצה של כעשרה-עשרים ילדים ונערים. הילדים והנערים, שעמדו על הכביש ובתוך מטע זיתים סמוך, יידו אבנים לעבר החיילים, שירו לעברם אש חיה. מעליהם חג מטוס תצפית של הצבא.

מבט מהנקודה ממנה ירו החיילים אל הכביש ומטעי הזיתים שם היו הנערים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 4.1.18
מבט מהנקודה ממנה ירו החיילים אל הכביש ומטעי הזיתים שם היו הנערים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 4.1.18

בעדות שמסר ב-4.1.18 לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר נ.ס., בן 17, מה אירע:

ארבעה חיילים התמקמו ליד עץ התאנה, במרחק של כעשרה מטרים דרום-מזרחית לבית של יונס. אני ומוסעב היינו בדרך שעולה למרכז הכפר, במרחק של בערך 50-70 מטרים מהחיילים. אחיו של מוסעב, א., בן 15, ועוד כמה ילדים הסתתרו מאחורי עצי זית במטע. החיילים ירו לעברנו ארבע יריות בלי לפגוע באף אחד, רק בסלעים ובגזעים. בכל פעם שהם ירו הילדים צעקו כדי להזהיר מפניהם.

בסביבות השעה 13:00 שמעתי קריאות אזהרה מהמרפסת של אום ח'לדון: "שימו לב, החייל מכוון אליכם". בכל פעם שראיתי שהחייל כיוון אלינו את הנשק הסתתרנו מאחורי קיר או עץ או סלע. באותו רגע מוסעב ישב בצד הדרך, מימיני. הוא אמר לי: "אני רוצה להתקדם, תחפה עלי". אני לא יודע אם הוא התכוון לזרוק אבן או פשוט להסתתר במקום אחר. הוא קם והתקדם כמה מטרים. הוא לא החזיק שום דבר באותו רגע, גם לא אבנים. אחד החיילים, אני לא זוכר מי מהם, כיוון אל מוסעב את הנשק. גם אני וגם אחיו הזהרנו אותו: "תסתתר, תסתתר, הוא מכוון אליך", אבל הוא לא הקשיב.

מוסעב המשיך להתקדם ואז אחד החיילים ירה בו כדור חי ופגע בצוואר שלו. מוסעב נפל מיד על הקרקע ונאנק. התקרבתי אליו וראיתי שיש לו דימום חזק מצד שמאל של הצוואר. פחדתי והרגליים שלי התחילו לרעוד. כל-כך פחדתי שלא העזתי להישאר אתו, אז ברחתי והתחלתי לקרוא לתושבים: "נפגע, נפגע". כמה ילדים התקדמו אליו, ואבא שלו, ששמע שהוא נפגע, הגיע ולקח אותו במכונית לכיוון בית חולים ברמאללה.

אביו של מוסעב, פיראס א-סופי, בן 43, נשוי ואב לארבעה, עמד ליד מכוניתו במרחק של כחמישים מטרים מהמקום שבו התנהלו העימותים. כך סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-7.1.18:

פיראס א-סופי. צילום: אלכס ליבק, 15.1.18
פיראס א-סופי. צילום: אלכס ליבק 

עקבתי אחרי האירועים ממרחק של כחמישים מטרים. אחרי כמה דקות שמעתי ירי חי. באותו רגע המפגינים התחילו לצעוק: "נפגע, נפגע בראש, נפגע". נסעתי במכונית שלי למקום שממנו הגיעו הצעקות. לא ידעתי שמי שנפגע הוא בעצם הבן שלי, אבל משום מה הרגשתי שזה הוא.

כשהגעתי לשם ראיתי קבוצת אנשים ליד הפצוע. ירדתי מהמכונית והתחלתי לשאול: "מי זה? מי זה?". ענו לי "מוסעב". השתגעתי ורצתי אליו. הוא שכב על הקרקע ודימם מהצוואר שלו. הפנים שלו היו מכוסות בדם. מסביבו היו נשים וילדים, וגם הבן שלי א., בן 15, שהיה מבולבל. הוא צעק ובכה. אני ועוד כמה אנשים הרמנו את מוסעב והכנסנו אותו למושב האחורי של המכונית. כשהרמנו אותו הוא פלט דם, ואז כל הגוף שלו התרפה. שני צעירים מהכפר נכנסו אתי לאוטו ונסענו משם מהר לכיוון בתי החולים ברמאללה. ברגע שיצאנו מהכפר אחד הבחורים התקשר והזמין אמבולנס.

בדרך הבחורים החזיקו את מוסעב ואחד לחץ על הפצע שלו כדי לעצור את הדימום. מדי פעם הושטתי את יד ומיששתי את הפנים שלו כדי לדעת שהוא עדיין בחיים. כל הדרך שאלתי את הצעירים: "הוא עוד חי? הוא עוד חי?" הם ענו לי שיש לו עדיין דופק. הרגשתי כבר מהרגע הראשון שהוא על סף מוות אבל הייתה לי בכל זאת תקווה שהוא יחיה. אחרי נסיעה של עשר דקות בערך האמבולנס פגש אותנו ליד גשר עטארה והעברנו אליו את מוסעב. הם לקחו אותו לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה.

א-סופי הגיע לבית החולים בשעה 13:30, ללא דופק. אחרי כשעה של ניסיונות החייאה נקבע מותו.

לאחר פינויו של מוסעב א-סופי נמשכו העימותים בדיר ניזאם עד אחר הצהריים.

למחרת, ב-4.1.18, בסביבות השעה 13:00, התפתחו שוב עימותים במהלך הלווייתו של מוסעב א-סופי, בסמוך לכביש 465. בסביבות השעה 13:30 ירו חיילים בראשו של מוחמד עווד, תושב עאבוד בן 19, ממרחק של כעשרים מטרים. הוא פונה לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה, שם התגלה כי הוא סובל משבר בגולגולת ומרסיסי מתכת בראשו. עווד נותח בראשו ועודנו מאושפז בבית החולים.

אביו פיראס סיפר בעדותו על בנו:

מוסעב היה בכיתה י"א והוא לקח את הלימודים מאוד ברצינות. כשגרנו בירדן הוא היה ראש המקהלה וראש הפרלמנט של בתי הספר הממשלתיים בירדן. כשחזרנו לכפר הוא לקח על עצמו את ניהול תחנת הרדיו של בית הספר בכפר. לפני חודש בערך הוא נפגע מכדור "גומי" ברגל ימין במהלך הפגנה בכפר אבל הוא החלים מהר. היו לי הרבה תקוות בשבילו. הוא היה פעיל בהרבה דברים והיו לו המון חברים. הוא רצה ללמוד מנהל עסקים ולעסוק במסחר. הירי של חיילי הכיבוש קטע את השאיפות והתקוות שלו. הוא נחטף מאתנו פתאום והשאיר אותי, את אמא שלו ואת האחים שלו שבורים לגמרי.

​  אביו של א-סופי מחזיק כרזה לזכרו שהושחתה על-ידי חיילים יומיים לאחר האירוע.  ​
​אביו של א-סופי מחזיק כרזה לזכרו שהושחתה על-ידי חיילים יומיים לאחר הריגתו. ​

11.1.18: הריגתו של עלי קינו, בן 17, תושב עיראק בורין

עלי קינו. התמונה באדיבות המשפחה.
עלי קינו. 

בבוקר ה-11.1.18, במסגרת הגבלות התנועה שהטיל הצבא במהלך חיפושיו אחר החשוד בהריגת הרב רזיאל שבח יומיים קודם לכן, חיילים הקימו מחסום על הכביש המחבר בין הכפר עיראק בורין לעיר שכם ולכפר תל. בעקבות זאת התפתחו במקום עימותים שבהם יידו צעירים אבנים לעבר חיילים, שירו לעברם רימוני גז מדמיע והשליכו רימוני הלם. העימותים נמשכו עד לסביבות השעה 17:00.

בסביבות השעה 16:30 נסעו שני ג'יפים צבאיים מכיוון בורין לעיראק בורין וצעירים מעיראק בורין, שטפסו על גבעה סמוכה, יידו עליהם אבנים ממרחק של כשלושים מטרים. הג'יפ הראשון המשיך בנסיעה לכפר והשני נעצר במרחק של כשלושים מטרים מהצעירים.

בעדות שמסר ב-21.1.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר ע.ק., בן 20, מה קרה אז:

חייל שישב בג'יפ ירה לכיוון שלנו שתיים או שלוש יריות. אחר כך הוא ירה יותר מ-20 יריות רצופות. כולנו ברחנו מהירי ואז הג'יפ התחיל שוב לנסוע לכיוון הכפר.

אחרי שהג'יפים התרחקו בדקנו שכולם בסדר. לא ראינו את עלי. קראנו לו וחיפשנו אותו. חזרנו למקום שבו היינו קודם ומצאנו אותו שוכב עם הפנים לקרקע. הראש שלו היה פתוח והוא דימם. אני ועוד צעיר הפכנו אותו. הפנים שלו היו חיוורים ולא היו שום סימני חיים. הוא לא נשם. שמתי את היד שלי על הצוואר שלו ולא היה דופק.

אחד הצעירים ירד לכביש ועצר מכונית שעברה במקום. כמה מהצעירים הרימו את קינו הפצוע והכניסו אותו למכונית, שפינתה אותו לבית חולים בשכם. בבית החולים קבעו הרופאים את מותו של קינו ואמרו כי נהרג מפגיעת כדור בראשו.

אמו, ראאידה קינו, בת 45, נשואה ואם לארבעה, סיפרה על בנה עלי בעדות שמסרה ב-25.1.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:

כשראיתי את עלי במקרר המתים יצאתי מדעתי. לא יכולתי להאמין שזה הבן הקטן שלי עלי, הילד הכי קטן ומפונק. תמיד חשבתי שהוא הכי יפה מכל הבנים שלי, והייתה לו המון חמלה כלפיי וכלפי אחיו וסים שסובל משיתוק מוחין. הוא היה תמיד הראשון לעזור לי לטפל בווסים וישב אתו כדי שאנחנו נוכל לטפל בדברים אחרים. הוא אהב את כולם וכולם אהבו אותו. הוא היה כמו מתנה משמיים.

בכל יום אני מרגישה כאילו הוא נהרג שוב ובכל רגע אני מרגישה שוב שאני נפרדת ממנו. הפרידה קשה ובלתי נסבלת. כאב לי כל-כך כשהחברים שלו חזרו לבית הספר אחרי חופשת החורף. בכיתי המון. החברים שלו לכיתה הניחו זר פרחים על הספסל שלו, וכתבו על הלוח: "כולנו נעדרים ורק עלי נוכח" ויצאו מהכיתה. בסוף יום הלימודים החברים שלו הגיעו אלי הביתה והתנצלו כי לא יכלו להסתכל לי בעיניים. גם להם הפרידה מעלי קשה מאוד.

החייל שהרג אותו הרג גם אותי ואת כל מי שאהב אותו. הוא היה יכול בקלות לפגוע בו רק ברגליים.

הגבעה ועליה דגל פלסטיני שהוצב במקום שבו נהרג עלי קינו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
דגל פלסטין שהוצב על הגבעה, במקום הריגתו של עלי קינו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 14.1.18

11.1.18: הריגתו של אמיר אבו מסאעד, בן 15, תושב דיר אל-בלח

אמיר אבו מסאעד. התמונה באדיבות המשפחה
אמיר אבו מסאעד

ב-11.1.18 התקיימה הפגנה ליד גדר המערכת ברצועת עזה, מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. צעירים בהפגנה יידו אבנים לעבר חיילים שניצבו מעברה השני של הגדר. אבו מסעד נורה למוות בבית השחי בידי חיילים, כשעמד במרחק של 70-50 מטרים מהגדר.

בעדות שמסר ב-15.1.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה, סיפר א.נ., תושב מחנה הפליטים אל-בוריג', בן 17, על מה שאירע:

בסביבות השעה 16:20 אני והצעירים שהיו איתי עלינו למקום הכי גבוה באזור שהיינו בו, כדי לראות את החיילים. אחרי חמש דקות בערך, רוב הצעירים ירדו למטה כי פחדו. אני ועוד נער שלא הכרתי נשארנו למעלה. פתאום ירו עלינו. נפגעתי מכדור בירך שמאל, הרגשתי רפיון ברגל, ונפלתי על האדמה. ראיתי דם יוצא מהפצע. ראיתי כמה בחורים מרימים את הנער השני, שגם נפצע, במרחק של ארבעה מטרים ממני. אחר-כך התברר לי ששמו אמיר אבו מסאעד.

אבו מסאעד פונה לבית חולים בדיר אל-בלח ללא רוח חיים.

5.1.18: הריגתו של אחמד סלים, בן 28, תושב ג'יוס

אחמד סלים. התמונה באדיבות המשפחה.
אחמד סלים.

ב-15.11.18, בסביבות השעה 13:00, כעשרה צעירים מהכפר ג'יוס שממזרח לקלקיליה התפרסו לאורך הגדר ההפרדה ויידו אבנים לעבר שני ג'יפים של כוחות הביטחון שעברו בדרך הצמודה לגדר, בסמוך לכפר. חיילים ושוטרי מג"ב ירו על הצעירים גז מדמיע ואש חיה מתוך הג'יפים. בסביבות 16:00 עזב אחד הג'יפים את המקום והגיע ג'יפ אחר ממנו ירדו ארבעה חיילים רעולי פנים. כחצי שעה לאחר מכן התקדם אחמד סלים לחלקה הצפוני של גבעה עליה עמד עם א.נ., בן 20.

א.נ. סיפר בעדות שמסר ב-22.1.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי:

אנחנו זרקנו אבנים לכיוון החיילים רעולי הפנים והם התחילו להתקדם לאורך הכביש. אחמד התקדם מולם על הגבעה, מעל תוואי הגדר. אני נשארתי במקומי, במרחק של כ-30-20 מטרים ממנו. ראיתי את אחמד מתכופף ומרים אבן קטנה כדי לזרוק על החיילים ואז אחד מהם כיוון את הרובה שלו לאחמד. ראיתי את החייל יורה עליו ושמעתי שלוש יריות. כנראה שאחת מהן פגעה בו והוא נפל על האדמה, על צדו השמאלי. זחלתי והתקרבתי אליו. הוא חייך אליי וביקש שארים אותו. לא יכולתי לעשות את זה כי החיילים היו שם עדיין ופחדתי שיירו עליי. גררתי אותו למרחק של עשרה מטרים בערך כדי להרחיק אותו קצת מטווח הראיה של החיילים.

שניים מתושבי הכפר ששמעו את הירי הגיעו למקום בריצה ואחד מהם הרים את סלים ולקח אותו לאמבולנס שהזעיקו תושבים שהמתין במרחק של כ-400 מטרים מהמקום. סלים פונה לבית החולים בקלקיליה, שם נקבע מותו לאחר ניסיונות החייאה.

הכביש שעליו עמדו החיילים, גדר ההפרדה ומעבר לה, הגבעה שעליה נהרג אחמד סלים. צילום: עבד אל-כרים סעדי, 16.1.18.
הכביש שעליו עמדו החיילים, גדר ההפרדה ומעבר לה, הגבעה שעליה נהרג אחמד סלים. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 16.1.18. 

אחותו, רוואן סלים, בת 30, נשואה ואם לארבעה, סיפרה על אחיה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-25.1.18:

אני ואחמד היינו קרובים מאוד וכשהיינו קטנים אמא שלי קראה לנו "תום וג'רי". ב-2016 אחמד השתחרר אחרי שלוש שנים בכלא הישראלי ונרשם ללימודי חינוך באוניברסיטה הפתוחה "אל-קודס". לפני שנה הוא פתח מסעדה בקומת הקרקע של הבית שלנו. תמיד אחרי העבודה הוא היה מביא אוכל לי ולילדים. הוא רצה כבר להתחתן ועזרתי לו לחפש בת זוג. לאחמד היו לב רחב והרבה סבלנות. הוא דאג הרבה לאחים הצעירים שלנו והבנות הקטנות שלי מאוד אהבו אותו. כשהוא נהרג כל תושבי הכפר הגיעו להלוויה שלו.

30.1.18: הריגתו של ליית' אבו נעים, בן 16, תושב אל-מור'ייר

ליית' אבו נעים. התמונה באדיבות המשפחה.
ליית' אבו נעים. 

הכפר אל-מור'ייר שוכן מצפון-מזרח לרמאללה. מאז ה-6.12.17, לאחר "הצהרת ירושלים" של נשיא ארה"ב טראמפ, התנהלו בסמוך לכפר עימותים יומיומיים כמעט בין צעירים לבין כוחות הביטחון. הצעירים יידו אבנים לעבר כביש 458 ("כביש אלון") העובר ממזרח לכפר ואנשי כוחות הביטחון השליכו רימוני הלם וירו רימוני גז מדמיע, כדורי מתכת מצופי גומי ואש חיה לעבר הצעירים. בשבועות שלאחר ההצהרה נכנסו כוחות צבא לכפר כמעט מדי יום.

ב-30.1.18, בסביבות השעה 15:00, יצאה קבוצת נערים תושבי הכפר ליידות אבנים אל כביש אלון. ג'יפים צבאיים שהגיעו למקום השליכו לעברם רימוני הלם וירו רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופי גומי. בסביבות השעה 16:00 נמלטו הנערים לתוך הכפר ושני ג'יפים צבאיים רדפו אחריהם. כל הנערים התפזרו בכפר, פרט לליית' אבו נעים, בן 16, שהסתתר בין עמודים המוצבים סביב חצר במרכז הכפר. בסמוך לשם עצרו הג'יפים הצבאיים.

בעדות שמסר ב-31.1.18 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר ע.מ., בן 69, נשוי ואב לשישה, בעל חנות סמוכה, מה אירע אז:

הנער, שלא ידעתי מה שמו, ניסה להסתתר או לזרוק אבן, אבל לא ראיתי את האבן נזרקת. במרחק של עשרים מטרים ממנו בערך עמד ג'יפ. שמעתי ירייה וראיתי את הנער נופל ישר על הקרקע ולא זז. חייל ירד מיד מהג'יפ, ואז ירדו עוד כמה חיילים כדי לבדוק את המצב בסביבה. הם הסתכלו מסביב ועל הגגות, עם רובים שלופים. החייל שירד ראשון התקרב אליי עם עוד חייל, כיוון אליי את הנשק והורה לי להיכנס לחנות. הם ניגשו לנער שנורה, הסתכלו עליו מקרוב ואז עזבו אותו שם, חזרו מהר לג'יפים והסתלקו.

לאחר שהחיילים ניגשו לאבו נעים ועזבו את המקום מבלי להגיש לו כל טיפול רפואי, צעירים מהכפר הכניסו אותו למכונית פרטית והוא נלקח למרכז רפואי בכפר הסמוך תורמוסעיא. במהלך הנסיעה ניסה אחד הצעירים להגיש לו עזרה ראשונה. אבו נעים טופל במשך כמה דקות במרכז הרפואי ואז הועבר משם לבית חולים ברמאללה, אליו הגיע במצב של מוות קליני. הרופאים בבית החולים קבעו את מותו ואמרו שנהרג מפגיעת כדור "גומי" שחדר דרך פניו לתוך הגולגולת. למותר לציין שירי כזה, של כדורי "גומי" מטווח של כעשרים מטרים לפלג הגוף העליון, הוא בניגוד להוראות הפתיחה באש בדיוק בגלל תוצאותיו הקטלניות המסתברות – כפי שהיה במקרה הנוכחי.

ב-9.2.18 פורסם בעיתון הארץ כי מצ"ח פתחה בחקירה לגבי מקרה זה.

העמודים מאחוריהם הסתתר ליית' אבו נעים. צילום: איאד חדאד, 5.2.18
העמודים מאחוריהם הסתתר ליית' אבו נעים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 5.2.18

פתחי אבו נעים, בן 63, נשוי ואב לתשעה, סבו של אבו נעים שגידל אותו מאז גיל שנתיים, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד, ב-5.2.18 על נכדו:

פתחי אבו נעים. צילום: איאד  חדאד, בצלם, 5.2.18
פתחי אבו נעים.

מאז שאמא שלו נפטרה כשהיה בן שנתיים ליית' גר אתי ועם אשתי. ב-2005 אבא שלו התחתן שוב ועזב את הכפר. פינקנו אותו מאוד, יותר מאשר את הילדים שלנו. לא נתנו לו אף פעם להרגיש יתום. אחרי שכל הילדים שלנו התחתנו ועזבו את הבית ליית' היה שמחת החיים שלנו והיינו מעורבים מאוד בחיים שלו. הוא מאוד אהב כדורגל, והיה שוער בקבוצה של בית הספר ובמועדון של הכפר. הוא זכה בהרבה גביעים ומדליות וחלם להיות שחקן כדורגל מקצועי ולהתפרסם. הוא גם אהב לשחות וכשביקר את אבא שלו בכפר בית סירא היה שוחה שם בבריכה של הכפר, אבל הוא לא ראה בחיים שלו את הים, רק את ים המלח. חלמתי לקחת אותו לראות את הים, לבקר בחיפה וביפו.

חייל הרג את הנכד שלי בלי שום סיבה, בדם קר. זה כואב לי בלב ואני מרגיש אובדן נורא. אלוהים יעזור לסבתא שלו. היא הייתה בהלם כששמעה על מותו, רק הסתכלה על התמונה של ליית' ובכתה. היא לא ישנה בלילות, מתעוררת כל הזמן, ואני מתעורר מהבכי שלה. זוהי הרגשה מאוד קשה, שמלים לא יוכלו לתאר.

עדכון:
  • עלי קינו: ב-5.3.18 הודיעה היחידה הארצית לחקירות מבצעיות במצ"ח לבצלם באמצעות דואר אלקטרוני כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-26.8.19 נודע לבצלם כי התיק נסגר ללא הגשת כתב אישום. 
  • אחמד סלים: ב-5.3.18 הודיעה היחידה הארצית לחקירות מבצעיות במצ"ח לבצלם באמצעות דואר אלקטרוני כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-26.8.19 נודע לבצלם כי התיק הועבר לעיון פרקליט.
  • ליית' אבו נעים: ב-9.2.18 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-26.8.19 נודע לבצלם כי התיק נסגר ללא הגשת כתב אישום.