דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הגירוש ההמוני בשנת 1992

בדצמבר 1992 גירשה ישראל 415 פלסטינים תושבי השטחים לדרום לבנון, חלקם לתקופה של שנה וחלקם לשנתיים. ההחלטה על הגירוש התקבלה לאחר שבתוך זמן קצר נהרגו כמה אנשי כוחות ביטחון בידי פלסטינים. בהחלטת הממשלה, ובצו הגירוש שהוצא בעקבותיה, נאמר כי הגירוש יבוצע באופן מיידי, תוך שלילת זכות הטיעון המוקדם.

השתלשלות העניינים

בשבועיים הראשונים של דצמבר 1992 נהרגו שישה אנשי כוחות ביטחון בידי פלסטינים תושבי השטחים. אחד מהם היה שוטר ממשמר הגבול, נסים טולדנו, שנחטף ב -13 בדצמבר בידי פעילי ארגון החמאס. לאחר מציאת גופתו של טולדנו, נערך בשטחים מבצע מעצרים המוני, בו נעצרו כ-1,600 פלסטינים. ראש הממשלה, יצחק רבין, הודיע ב-15 בדצמבר כי בכוונת ישראל לנקוט צעדים חמורים ביותר נגד ארגון החמאס.

ב-16 בדצמבר, בשעות הבוקר, החליטה הממשלה להורות על גירושם של "מסיתים, אותם מתושבי האזור המסכנים בפעולתם חיי אדם, או מסיתים לפעולות כאלה," לתקופה שלא תעלה על שנתיים. ההחלטה קבעה כי הגירוש יתבצע " ללא הודעה מוקדמת".

באותו יום בשעות הערב החל הגירוש, במקביל להוצאת שני צווי גירוש קולקטיוויים בגדה המערבית ושלושה ברצועת עזה . למעלה מ-400 פלסטינים הועלו על אוטובוסים והוסעו צפונה , בדרך לדרום לבנון, כשידיהם כבולות ועיניהם מכוסות, בלא שייאמר להם לאן הם מובלים ובלא שמשפחותיהם יקבלו הודעה על כך. מרבית המגורשים נלקחו ממתקני כליאה, שם הוחזקו מאז גל המעצרים האחרון, ואחרים נלקחו ישירות מבתיהם.

הצנזורה הצבאית מנעה כל פרסום בדבר ההחלטה על הגירוש ועל ביצועה. הכוונה היתה להעביר את המגורשים לשטח לבנון באותו הלילה, בטרם יובא העניין לידיעת בג"ץ. חרף הצנזורה הגיעה הידיעה על הגירוש לארגוני זכויות אדם ולעורכי-דין, ובשעות הלילה הוגשו כמה עתירות לבג"ץ. השופט אהרון ברק הוציא צו ביניים שאסר על המשך הגירוש והאוטובוסים שהסיעו את המגורשים נעצרו.

בשעה 5:00 בבוקר החל הדיון בעתירות, בפני שלושה שופטים. המשך הדיון נערך בפני הרכב של שבעה שופטים. במהלך הדיון בבג"ץ הורדו 35 מהמיועדים לגירוש מהאוטובוסים והוחזרו לכלא או לבתיהם. במקומם הועלו על האוטובוסים 32 פלסטינים אחרים.

לאחר כ-14 שעות דיון בבית-המשפט העליון, במהלכן נותרו מאות המגורשים על האוטובוסים כשידיהם כבולות לאחור ועיניהם מכוסות, אישר בג"ץ את ביצוע הגירוש, על דעת חמישה משופטי ההרכב. הגירוש התבצע באותו יום, ה-17 בדצמבר 1992. הדיון בענין חוקיות הגירוש נדחה.

המגורשים הועברו למעבר זומרייה שבקצה הצפוני של "רצועת הביטחון". בשל התנגדות לבנון למעבר המגורשים צפונה מחד ,והתנערות ישראל מכל אחריות למגורשים בנימוק שהם נמצאים באזור הנתון לשליטה לבנונית מאידך, נותרו המגורשים בשטח שבין אזור השליטה הישראלי לבין זה הלבנוני.

ב-28 בדצמבר הודיע דובר צה"ל כי עשרה מהמגורשים גורשו בטעות, וכי הם יכולים לחזור לשטחים. ב-13 בינואר 1993 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, לבג"ץ, כי שישה פלסטינים נוספים גורשו בטעות וגם הם יוכלו לחזור. חמישה מגורשים נוספים הוחזרו בשל מצבם הבריאותי.

ב -17 בינואר החל בג"ץ לדון בעתירות שהוגשו נגד הגירוש. ב-28 בינואר קבעו שבעת שופטי בג"ץ, פה אחד, כי הוראות השעה שהוציאו מפקדי האזורים ושימשו בסיס לגירוש אינן חוקיות. אולם, מכיוון שהגירוש הסתמך גם על תקנה 112 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945, מעשה הגירוש עצמו תקף. בג"ץ קבע כי אמנם ראוי שזכות הטיעון תינתן בטרם הגירוש, אך במקרים חריגים ניתן לדחותה. על המדינה לאפשר לכל המגורשים להגיש ערר ולהופיע אישית בפני הוועדה. כמו-כן קבע בג"ץ כי אין מדובר בגירוש קולקטיבי, אלא באוסף של צווים אישיים.

בעקבות הסכם שהושג בין ישראל לארה"ב בפברואר 1993, נאותה ישראל לקצץ מחצית ממשך הגירוש ולהתיר את חזרתם של המגורשים.

ביקורת

בגירוש של דצמבר 1992 לא טענו רשויות הביטחון כי מי מהמגורשים היה אחראי או מעורב בהתקפות על חיילי צה"ל , ששימשו עילה לגירוש. בג"ץ בחר להתכחש לאי-חוקיותו של הגירוש ההמוני, תוך היתלות בתקנות הגנה מיושנות, והתעלם משרירות-הלב, החופזה והרשלנות בהן התבצע הגירוש. בג"ץ קיבל במלואה את עמדת הממשלה כי "צרכים ביטחוניים," שלא הוכחו או בוססו בפניו, עדיפים על כל שיקול אחר.

גירוש אנשים ממולדתם הוא הפרה בוטה של זכויות האדם והתנערות חד-צדדית של ישראל מחובתה כלפי האנשים הנמצאים תחת שלטונה. הפרה כזו לא ניתן להצדיק, גם לנוכח מעשי האלימות של פלסטינים בדצמבר 1992. דווקא במצב הנתפס כ"מצב חירום" נבחנת מחויבותה של מדינה לזכויות אדם. למרבה הצער, נכשלה מדינת ישראל בדצמבר 1992 במבחן זה.

ענישה קולקטיווית, קרי הענשתם של יחידים או קבוצה בשל מעשים שאינם מיוחסים ספציפית לאיש מהם, אסורה בחוק הישראלי ובמשפט הבינלאומי. סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית קובע: "שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או אימתנות אסורים... מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים."

מבחינה של העובדות עולה כי, שלא כטענת המדינה, היווה הגירוש בדצמבר 1992 ענישה קולקטיווית:

1. תהליך קבלת ההחלטות: הוצאת הצווים בוצעה תחת אילוץ כמותי ולחץ של זמן, שלא אפשרו הפעלה רצינית של שיקול דעת. אלופי הפיקודים פעלו תחת הוראה של הממשלה לגרש מספר רב של חשודים בהשתייכות לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי, דבר שהגביל את אפשרות שיקול הדעת שלהם לגבי כל מועמד לגירוש. הגירוש בוצע על פי קריטריונים מעורפלים וגורפים, ולא על בסיס מעשה מסויים שנעשו על-ידי אותו אדם.

2. אופי הצווים: חמשת צווי הגירוש היו, בצורתם ובתוכנם, קיבוציים במובהק ושמות המגורשים הופיעו ברשימה שצורפה לצו הכללי. בצווים אין כל התייחסות למידע בעטיו הוחלט לגרש כל אחד מהמגורשים. בחמשת הצווים שהוצאו הופיע נימוק אחיד: "בשל חברותם ופעילותם באיזור במסגרת ארגון החמאס או ארגון הג'יהאד האסלאמי באופן הפוגע פגיעה חמורה ביותר בביטחון האזור ובסדר הציבורי".

3. ביטולים, טעויות, סתירות ובלבולים: אחד מכל ארבעה מהפלסטינים ששמותיהם נכללו בצווי הגירוש הוכר כטעות ובוטל. חלק מהפלסטינים שגרושם הוצג בבג"ץ כהכרח ביטחוני לא גורשו בסופו של דבר בשל "קשיים ארגוניים," גירושם של אחרים הוכר כ"טעות" וישראל התירה להם לחזור, ופלסטינים נוספים גורשו - או לא גורשו - בטעות או בסתירה לעמדה קודמת של שלטונות הביטחון. חלק מהמגורשים לא נכללו כלל ברשימות שצורפו לצווים.

ההחלטה על הגירוש נעשתה בחופזה, בהסתמך על קריטריונים מעורפלים וסוחפים, ותחת לחץ של זמן ואילוץ כמותי. צווי גירוש המוניים, ללא נימוקים פרטניים, נחתמו באישון לילה, חלקם לאחר תחילת מעשה הגירוש. בניגוד לדיונים בעבר בבג"ץ, במקרה זה לא הוזכרו, לכל אורך הדיון הארוך, שמות המגורשים ולא נידון עניינו של אף אדם מסויים. במקומם הוזכרו מספרים.

ב-16 וב-17 לדצמבר הוצאו צווי גירוש נגד 486 פלסטינים. בדיון בבג"ץ ב-17 בדצמבר שיכנע הרמטכ"ל את שופטי בג"ץ בצורך החיוני לגרש 418 פלסטינים. בפועל גורשו 415 פלסטינים. הדיון בבג"ץ ערב השלמת ביצוע הגירוש התנהל מבלי ששופטי בית-המשפט יעיינו ברשימת המגורשים, מכיוון שהיא לא היתה בידי הרמטכ"ל. בתוך שבועיים דווח על "10 טעויות" ובעקבותיהן על שש "טעויות" נוספות.

ב-28.1.93 אישר בג"ץ למעשה את גירושם של 399 פלסטינים, רק כ-80 אחוז מהמספר ההתחלתי. בג"ץ קיבל את טענת המדינה כי שיקולים כבדי משקל חייבו את גירושו של כל אחד ואחד מאותם 399 איש, בלא שייתן דעתו להעלמותם של אותם שיקולים עצמם כלפי 87 אנשים אחרים.

תגיות