דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

גירוש פלסטינים מהשטחים והגירוש ההמוני ב-1992

יוני 1993, תקציר

הדו"ח כולל סקירה היסטורית של עונש הגירוש בעולם, בפלשתינה המנדטורית, בישראל ובשטחים. מסקירה זו עולה כי ישראל היא כיום המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם, הממשיכה להשתמש בגירוש כצורת ענישה, זאת למרות שהיא מחקה את עונש הגירוש זה מכבר מספר החוקים שלה.

הדו"ח דן בהשלכות של עונש הגירוש, כולל הפגיעה בזכויות אדם הנגרמת בעקבותיו. הדו"ח קובע גם כי השימוש באמצעי הגירוש על-ידי ישראל מאז 1967 נעשה לעיתים קרובות מתוך שיקולים אחרים מאלה שהוצהרו. לעיתים מבוצע הגירוש בשל שיקולים פוליטיים או לחץ ציבורי, ולאו דווקא בשל שיקולים בטחוניים-אישיים, הנוגעים למועמד לגירוש.

עונש הגירוש מנוגד גם לכללי המשפט הבינלאומי. הדו"ח סוקר את תחולת הוראות המשפט הבינלאומי בישראל ואת הפרשנויות המקובלות לסעיף 49 לאמנת ג'נבה, האוסר את עונש הגירוש.

הדו"ח קובע כי הגירוש של דצמבר 1992 פסול בשל כל הסיבות הנ"ל, אך בנוסף, הוא פסול בשל היותו ענישה קולקטיבית: "ההחלטה לגרש נעשתה בחופזה, בהסתמך על קריטריונים מעורפלים וסוחפים, ותחת לחץ של זמן ואילוץ כמותי. צווי גירוש המוניים, ללא נימוקים פרטניים, נחתמו באישון לילה, חלקם לאחר תחילת מעשה הגירוש."

בנוסף לכך, היווה גירוש זה ענישה ללא משפט: "מאות פלסטינים שגורשו היו בבחינת חפים מפשע בעיני החוק, משום שלא הואשמו בעבירה כלשהי, וממילא לא נשפטו או הורשעו. רשויות הביטחון אף לא טענו כי מי מהמגורשים היה אחראי או מעורב בהתקפות הקטלניות על חיילי צה"ל ששימשו עילה לגירוש."

הדו"ח כולל, בין השאר, גם מאמר ביקורתי של המשפטן משה נגבי על החלטת בג"ץ, רשימה מפורטת של המגורשים ועדויות שנגבו במחנה המגורשים בדרום לבנון על-ידי תחקירן בצלם באסם עיד.

רקע

מתחילת הכיבוש ב-1967 ועד סוף שנת 1992 גרשה ישראל מן השטחים לחו"ל 1,522 פלסטינים. מאז לא גורשו פלסטינים נוספים לחו"ל. הפלסטינים שגורשו היו בבחינת חפים מפשע בעיני החוק, שכן הם לא הואשמו בעבירה כלשהי, וממילא לא נשפטו או הורשעו. לכאורה, הטעם להוצאת צו גירוש הוא מניעה של סכנה הנשקפת מהמגורש. בפועל, היווה הגירוש לא פעם תחליף קל לענישה על-פי דין. השימוש באמצעי זה נבע פעמים במידה רבה משיקולים פוליטיים ולא משיקולים ביטחוניים שנגעו לסכנה המיוחסת באופן אישי למועמד לגירוש. הגירוש בוצע תוך התעלמות מוחלטת מכללים של מינהל תקין והליך הוגן. למרות שמאז דצמבר 1992 לא גירשה ישראל פלסטינים מהשטחים לחו"ל, לא בוטלה התקנה מכוחה בוצעו גירושים בעבר, ולפיכך יכולה ישראל לשוב ולעשות שימוש באמצעי זה בכל עת שתחפוץ.

גירוש תושבים בשטח כבוש מביתם, בין אם למקום אחר בשטח הכבוש ובין אם אל מוחצה לו, אסור על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. עם זאת, המשפט ההומניטארי קובע חריג צר לפיו מותר לפנות תושבים מביתם כאשר ישנם "צרכים צבאיים הכרחיים" המחייבים זאת, או לצורך הגנה על ביטחון האוכלוסייה האזרחית בשטח הכבוש. פינו כזה חייב להיות זמני, ובמהלכו מוטל על המעצמה הכובשת לדאוג לצורכיהם הבסיסיים של המפונים. מדיניות הגירוש של ישראל, כפי שהיתה נהוגה עד 1992 ואף בגרסתה הנוכחית, אינה עולה בקנה אחד עם חריגים אלה ומהווה לפי-כך הפרה בוטה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.