בת 39 ואם לשלושה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא שילדה תינוקת במהלך המלחמה, סיפרה על האובדן של אחיה ואביה במהלך המלחמה ועל התנאים הקשים בצפון הרצועה
אני נשואה לסאלח עיד, בן 59, ואני אמא לשלושה, תיימאא בת חודש וחצי, תיים בן שנתיים וחצי ורים בת עשר מנישואים קודמים, שחיה עם המשפחה של בעלי לשעבר. כשהתחילה המלחמה, אני, בעלי ותיים לא יצאנו כמעט מהבית. הייתי אז בחודש חמישי להריון עם הבת שלי תיימאא ונשארנו בצפון הרצועה כי לא היה לנו מקום בטוח לעבור אליו.
כבר ביום הראשון למלחמה עקרו לבית שלנו אחי ספוות אל-כורד, בן 50, אשתו מייסון, בת 46, ובתם היחידה חביבה, בת 10, יחד עם אבא שלי, מוחמד אל-כורד, בן 76.
בחודש הראשון למלחמה כבר היו באזור שלנו הפגזות ארטילריה כבדות והפצצות ובלתי נסבלות והצבא פיזר באזור כרוזים שהורו לנו להתפנות מצפון הרצועה, בטענה שהאזור מסוכן.
למרות זאת לא עזבנו, למרות שהחשמל נותק באזור שלנו כבר ביום הראשון למלחמה. הסתדרנו עם סוללה נטענת שהטענו אצל השכנים, שהיתה להם רשת אנרגיה סולארית.
ב-4.11.23 התעוררנו באמצע הלילה מפיצוץ טיל ליד הבית שלנו. אחר כך הבנו שהמטרה הייתה ככל הנראה המסגד שמול הבית שלנו, במרחק של פחות מ-10 מטרים ממנו. כל השמשות של החלונות התנפצו, הדלתות נהרסו והחדר שהכי הקרוב למסגד נהרס כולו.
אבא שלי נפגע מרסיסים ברגל שמאל. הוא היה חולה סוכרת וסבל מפרוסטטה מוגדלת, אולקוס (כיב קיבה) ובעיות ראייה. הגיעו אמבולנסים ופינו את אבא ועוד כמה פצועים מהשכונה לבית החולים האינדונזי בצפון העיר עזה. אחי, ספוות, ליווה את אבא באמבולנס.
אני עברתי עם תיים ועם אשתו של ספוות והבת שלהם לבית של קרובי משפחה של בעלי, שקרוב לבית שלנו. כשאבא השתחרר מבית החולים, הוא עבר לבית של אחותו במחנה הפליטים ג'באליא שקרוב לבית החולים כדי שהוא יוכל להגיע לבית החולים בשביל מעקב רפואי. ספוות, אשתו ובתם עברו לגור בבית של קרובי משפחה של אשתו, משפחת סולימאן. וככה התפזרנו.
למרות ההפצצות וההפגזות אני וספוות ביקרנו את אבא שלי וגם ליווינו אותו לתורים בבית החולים. אבל ב-19.11.23, הפציצו את הבית שספוות, אשתו ובתו התארחו בו, והם נהרגו כולם. בהפצצה נהרגו גם הרבה אנשים אחרים, 11 נפשות ממשפחת סולימאן.
הידיעה על מותו של ספוות נפלה עליי כמו מכת ברק. בהתחלה לא האמנתי. התקשרתי אליהם וניסיתי להשיג אותם אבל הם לא ענו. רציתי ללכת לשם אבל לא יכולתי לצאת מהבית כי היו הפצצות והפגזות כבדות. הרגשתי מאוד בודדה. כל שאר האחים והאחיות שלי כבר עברו לדרום הרצועה, ורק אני ספוות ואבא שלי נשארנו בצפון. ועכשיו איבדתי את ספוות. הודעתי למשפחה על האבדן של ספוות אבל לאבא שלי לא אמרתי. הוא שאל עליו כמעט כל יום, ובסוף אמרתי לו שהוא נסע למצרים. ואז הוא תהה איך ספוות נסע בלי להיפרד ממנו. כל פעם המצאתי לו תירוץ אחר.
עד היום לא הצלחנו לחלץ את הגופות של ספוות, אשתו מייסון ובתם חביבה מתחת להריסות. הלכתי להגנה האזרחית (הגוף האחראי על חילוץ, הצלה וכיבוי אש ברצועה) וביקשתי שיעזרו לנו בפינוי ההריסות אבל כבר אין להם כלים מתאימים או סולר למחפרים. אני, בעלי ובן דוד שלי הלכנו לשם כמה פעמים וניסינו להרים מעליהם את ההריסות אבל לא הצלחנו והתייאשנו. הם קבורים שם עד היום.
בתחילת דצמבר הבאתי את אבא לבית שבו התארחנו וסיפרתי לו על ספוות. הוא היה בשוק. התחיל לבכות, לצרוח ולקרוא לספוות. ב-8.12.23 עברנו לבית של קרובי משפחה אחרים, ברחוב עזה הישן בגלל שההפצצות וההפגזות התגברו במקום שבו היינו. אבא שלי הצטרף אלינו שם. נשארנו שם בערך שלושה שבועות למרות שגם שם היו הפגזות ארטילריות כבדות.
זה השלב שבו התחלנו להרגיש ממש את המחסור באוכל. באותה תקופה הצבא פיזר כרוזים שהורו לנו לעבור למערב העיר. יצאנו תחת ההפגזות והירי. משפחות שלמות עזבו את הבתים שלהן. לנו לא היה לאן ללכת, אז פשוט נשארנו ברחוב, בלי קורת גג, בלי אוכל ובלי שירותים. מצאתי את עצמי עושה את הצרכים שלי ברחוב.
אחר כך מצאנו מבנה בבנייה ועברנו אליו. הוא לא היה ראוי למגורים. השירותים לא היו מוכנים וכמובן שלא היו מים או חשמל. האוכל היחיד שהיה לנו זה אורז. זה כל מה שאכלנו. אני כבר הייתי בשלב מתקדם של ההיריון, והייתי עייפה מאוד ומותשת. ניסינו להשיג עוד אוכל, בעיקר לתיים ולאבא שלי. סבלנו מאוד מחוסר ההיגיינה. לא יכולנו להתרחץ ואני ותיים נדבקנו בכינים. נאלצתי לגלח את השיער שלו.
כעבור שבועיים שמענו שהצבא נסוג מג'באליא, אז חזרנו לשם, לבית של סבאח, אחותו של בעלי. אבל אז שוב התחזקו שם ההפצצות ושוב עזבנו ועברנו לבית ספר שהפך למחנה עקורים כי חשבנו שאולי יהיה שם יותר בטוח.
המצב הבריאותי של אבא שלי התדרדר בגלל התזונה הלקויה והמחסור בתרופות לסוכרת ולבעיית הפרוסטטה שלו, וב-21.1.24 אבא נפטר. זה היה היום הקשה ביותר בחיי. יום שחור. נשארתי לבד לגמרי, בלי אבא שלי ובלי אחי. לא היה מי שיקבור את אבא. חכינו עד שהגיע קרוב משפחה והוא ובעלי קברו אותו קרוב לבניין שבו נהרג אח שלי. הסתפקתי במבט פרידה מאבא כשאני בוכה עליו וממוטטת.
אחרי מותו של אבא הרעב החריף במחנה הפליטים ג'באליא, ובכלל בכל צפון רצועת עזה. כמעט שאי אפשר היה להשיג קמח. כשהיה זה היה במחיר מטורף. לא היו פירות, ירקות, בשר, ביצים או דגנים. וכשהגיעו לחנויות המחיר שלהן האמיר פי עשר. אני ובעלי סאלח הלכנו כל לילה לישון רעבים.
בחודש האחרון של ההריון שלי שכרנו דירה בג'באליא. הייתי מותשת ומורעבת. גם לתיים לא היה מספיק אוכל. כולנו היינו רעבים. בכל יום חשבתי איך אלד כשבתי החולים קורסים ולא יכולים לספק שירות, ההפצצות נמשכות יום ולילה, והרעב מחריף מיום ליום.
ב-27.2.24 ילדתי את בתי תיימאא בבית החולים "אל-עוודה" בצפון עזה. למרות צירי הלידה וההפצצות הלכתי לבית החולים ברגל. השארנו את תיים אצל גיסי וגיסתי והלכנו רק אני ובעלי וחברה שלי. השגתי מקרובי משפחה בגדי תינוקות לבת שלי כדי שיהיה לי מה להלביש לה כשנצא מבית החולים. בית החולים שבו ילדתי את בתי היה הרוס, והבתים סביבו היו הרוסים. הטיפול בבית החולים היה מוגבל מאוד, אבל תודה לאל, הבאתי את תיימאא לעולם בקלות וחזרתי הביתה באותו יום.
תיימאא נולדה קטנה, פחות משלושה קילוגרם. לי לא היה מה לאכול גם אחרי הלידה ולא היה לי מספיק חלב להניק אותה ולא מצאתי גם תחליפי חלב כדי להשלים לה את התזונה. פחדתי עליה מאוד. בצפון הרצועה יש מחסור בתחליפי חלב לתינוקות וגם בחיתולים. בכלל לא היו גם מים נקיים כדי להכין פורמולה, כך שהאופציה היחידה הייתה הנקה טבעית.
אחר כך התחלתי לקנות אוכל מהסיוע שמצניחים לנו מהאוויר. אנשים שמצליחים לתפוס את זה מוכרים חלק, במחירים מטורפים. וזה אוכל די עלוב. החיים היו גיהנום. הפצצות והירי נמשכו כל היום. הדלקנו מדורות כדי להכין אוכל, לאפות לחם ולחמם מים. הייתי במצב קשה מאוד ולא יכולתי יותר להתמודד עם הרעש של ההפגזות וההפצצות.
לבעלי יש אזרחות גרמנית והתברר שבגלל שלא הייתה תקשורת בצפון רצועת עזה, הקונסוליה הגרמנית בגדה המערבית, שניסתה לפנות אותנו, התקשתה ליצור איתנו קשר. לפני בערך חודש, אחרי שהתקשורת חודשה, הם התקשרו אלינו והודיעו שהם רוצים לפנות אותנו למצרים ומשם לגרמניה.
ב-2.4.24 הם התקשרו אלינו והודיעו לנו שאנחנו צריכים לנסוע לדרום הרצועה כי הם תיאמו עבורנו את המעבר ברפיח. פחדתי מאוד לעבור במחסום הצבאי ברחוב א-רשיד בכביש הים, בגלל ההפצצות והירי על אזרחים שעברו ברחוב. אבל בשגרירות אמרו שאנחנו חייבים לצאת והחלטתי לסמוך על אלוהים. יצאנו מהבית והצלחנו לעבור במחסום ולהגיע לרפיח בשלום. ישנו לילה אחד בבית של המשפחה של אח שלי שנהרג לפני כמה שנים.
ב-3.4.24 תיאמו את המעבר שלי ושל הילדים. הגענו למעבר רפיח והצלחנו לעבור למצרים ולנסוע לקהיר. אחרי שלושה ימים תיאמו גם את המעבר של בעלי וגם הוא הגיע לקהיר. תודה לאל, עכשיו אנחנו ביחד, שלומנו טוב ואנחנו בטוחים.
אבל שלומה של עזה לא טוב. אני השארתי מאחור את הבת שלי רים. כבר 6 חודשים לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה, רק פעם אחת הצלחתי לדבר איתה בטלפון ולשמוע שהיא בסדר. השארתי בעזה את הלב והנשמה שלי. אני לא יודעת אם בכלל אחזור לעזה. היא עכשיו עיר רפאים. לא ראויה למגורים. הכל שם חרב - הבתים, הרחובות, בתי הספר, בתי החולים, השווקים. עזה היא עכשיו רק גל אבנים.
עזבתי את עזה בבכי, בלב כבד מאוד, על הפרידה מיקירנו, המשפחה והחברים. אני מייחלת ליום שבו תסתיים המלחמה, ליום שבו עזה תחזור למה שהייתה. שאלוהים ייתן ונחזור לעזה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה, ב-11.4.24