בת 45 ואם לתשעה, סיפרה על העקירה החוזרת ונשנית, על אובדן בתה שנהרגה עם כל משפחתה, על הקושי לדאוג לצרכיה של בת נוספת הזקוקה לדיאליזה ועל אובדן הפרטיות המוחלט הכרוך בחיים באוהל:
לפני המלחמה גרתי בעיירה ג'באליא, בבניין בן חמש קומות של המשפחה, והיו לי חיים יפים ויציבים. היה חשמל, היו מים, היה לי מטבח רחב עם כל המכשירים והכלים, היה לי חדר פרטי והיו חדרים לבנים ולבנות שלי.
אני ובעלי, מונתסר, בן 50, שעובד בהגנה האזרחית (שירותי חירום והצלה), אהבנו לצאת לטייל עם הילדים שלנו בחוף הים, בגינות וכדומה, והייתי הכי מאושרת בימים שבהם כל המשפחה התאספה ובילינו יחד. היו לנו תשעה ילדים: שימאא, בת 28 (נשואה), חוסיין בן 27 (נשוי), רומייסאא, בת 26 (נשואה ואם לשני ילדים, שגרה איתנו כי בעלה שוהה בחו"ל כבר חמש שנים), פידאא, בת 25 (נשואה ואם לשני ילדים), איהאב, בן 22, קאסם, בן 20, סלאח, בן 19, רוואא, בת 16, שסובלת ממחלת כליות וזקוקה לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע, ואיילין, בת 13.
המשפחה היתה מתאספת אצלי, והייתי מכינה את המאכלים הכי טעימים שיש, עוגות, מעמול וכעכים – עשיתי קורסים בקונדיטוריה, ותכננתי לפתוח עסק פרטי שיתמחה במאפים ועוגות. כולנו היינו יושבים מסביב לשולחן אחד. היינו משפחה עם שמחת חיים. אירחנו בני משפחה באירועים מיוחדים, וגם בשגרה, ונהגתי לבקר לעיתים קרובות אצל ההורים שלי שגרו גם הם בג'באליא, והייתי מאושרת בקרבתם.
ה-7 באוקטובר היה יום שחור, שבו חיי התהפכו. בהתחלה, ניסינו לאגור מזון ומים מחשש למחסור, ואז, בגלל הפחד מההפצצות, עקרנו לבית ההורים שלי, בחלק המערבי יותר של ג'באליא שרחוק יותר מהגבול. גרנו שם ארבעה חודשים ואז חזרנו לבית שלנו כי היה שם צפוף מאוד. החיים שלנו היו כבר אז היו קשים, מתישים ואכזריים. נאלצנו כל הזמן למלא מים במיכלים. הילדים שלי היו הולכים למרחק גדול כדי למלא דליי מים ולהביא אותם הביתה. הם התלוננו מאוד על כאבים בידיים וברגליים. שניים מהבנים שלי, קאסם וסלאח, סבלו מבקע בגלל סחיבת המים ושניהם עברו ניתוחים במהלך המלחמה. הבן שלי סלאח סובל מכאבים עצביים בידיים מאותה סיבה.
המים היו באיכות ירודה, ורוואא, שסובלת ממחלת כליות, זקוקה למים נקיים. פניתי לאנשים בבתים שלהם, ושוטטתי ברחובות כדי לשאול למי יש מים נקיים בשביל בתי, ולא מצאתי. אחר-כך התחלתי להרתיח ולסנן את המים, כדי שרוואא תוכל לשתות. כבר לא היה גז לבישול אז אספתי אשפה כדי להדליק אש ולהרתיח מים ולבשל לילדים.
אחרי כמה זמן, הצבא הורה לנו להתפנות מהבית ועקרנו לבית ספר שהוסב למחנה עקורים. נשארנו שם שלושה חודשים, שהיו מהגרועים ביותר בחיי. הכיתות היו מלאות בעקורים, היה מחסור חמור במים, השירותים היו מטונפים להחריד והרגשתי מיאוס בכל פעם שהשתמשתי בהם. אני והבנות שלי היינו עומדות שעות בתור לשירותים. כל הזמן פרצו קטטות בין העקורים בתור למים או לשירותים. החצרות של בית הספר היו מלאות במי ביוב, והסירחון היה בלתי נסבל. יתושים וזבובים השתוללו בכמויות שלא ראיתי בחיים. הילדים שלי סבלו מאוד מפריחות על כל הגוף, וגם תרופות לא עזרו להם. לכן החלטנו לעזוב את בית הספר, ואמרתי לעצמי שלעולם לא אחזור למקום הזה.
לאחר מכן, עקרנו למחנה הפליטים א-שאטי ושכרנו שם בית, אבל עזבנו אותו אחרי זמן קצר ועברנו לבית של חברים, כי לבעלי לא היה מספיק כסף לשלם את שכר הדירה. הוא עדיין מקבל שכר אבל זה רק אלף שקלים בחודש, וזה לא הספיק לצרכים של המשפחה שלנו עם עליית המחירים החדה בעקבות המלחמה.
בשלב הזה, התחילה ההרעבה הקיצונית ולא היה גם קמח, ונאלצתי לטחון מזון של בהמות כדי להכין לחם, שיהיה לנו מה לאכול. אבל לא ידעתי מה להכין בשביל רוואא, ואיך להתמודד עם מצבה בתקופה ההיא. הרגשתי רע מאוד כשנאלצתי לתת לה לאכול לחם שהוכן ממזון בהמות.
הבנים שלי התחילו ללכת לנקודת חלוקת הסיוע בזיקים. הייתי נפרדת מהם בבכי, וכשהם חזרו הייתי מנשקת את רגליהם, מחבקת אותם ומתחננת שלא ילכו לשם שוב, כי שמעתי על בחורים שטנקים מעכו את הראש שלהם ועל משאיות שדרסו בחורים למוות, והם היו עונים לי, "אמא, סבלנו מרעב ואנחנו רוצים לאגור קמח כדי שלא נרעב שוב". ההפצצות סביבנו התעצמו והמצב נעשה יותר ויותר גרוע כל יום, אבל לא ידענו לאן ללכת. לא רציתי לעקור לדרום הרצועה ולחיות באוהל.
ב-12.9.25, נכחדה משפחתה של בתי פידאא. היא נהרגה עם בעלה, חוסאם ג'ומעה, בן 28, וילדיהם ג'וד, בן ארבע וחצי ומוסטפא בן השלוש. כשהגיעה אליי הידיעה הטרגית על מות בתי ובעלה וילדיהם, לא האמנתי. המשפחה פשוט נמחקה ממרשם האוכלוסין. הם היו במחנה עקורים שהוקם בבית ספר פייסל בג'באליא, אבל כאשר התעצמו ההפצצות, והצבא הישראלי התחיל לפוצץ מבנים בעזרת רובוטים, הם עזבו ועברו לבית של חברים בשכונת א-סלאטין בבית לאהייא, והבית הזה הופצץ.
שבוע אחרי שבתי ומשפחתה נהרגו, נאלצנו לעקור לעיירה א-זוואידה במרכז רצועת עזה. שכרנו שם חלקת אדמה בשטח של 50 מ"ר, תמורת 300 שקלים בחודש. נשארנו שם חודש אחד בלבד. הרגשתי שם מאוד זרה, בלי ההורים והאחים שלי, בלי השכנים שלי, כל הפנים מסביב היו זרות לי.
זאת היתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בחיים באוהל. גרנו עשרה אנשים באוהל, והחיים של כולנו – נשים, גברים וילדים – התנהלו באוהל הלא-נוח הזה. לא היה מרחב פרטי לי ולבעלי, ואפילו כמשפחה לא הייתה לנו פרטיות כי כל האוהלים היו צמודים זה לזה. אם דיברתי על משהו עם בעלי, למחרת האישה באוהל השכן היתה אומרת לי, "דיברת עם בעלך על זה וזה". הרגשתי שהם יושבים איתנו בתוך האוהל, בלי מחיצה, וזה עורר בי דאגה וחשש. הרגשתי נעלבת ומושפלת עד עמקי נשמתי. בנוסף, נאלצתי לעזור לבעלי גם במשימות שבדרך כלל גברים מבצעים, כי הוא לא הצליח לעשות הכל לבד: להסתובב ולחפש תכיות [מטבחים ציבוריים], לעמוד בתור בשביל למלא מים, לקנות מים נקיים ממכליות, כשהן בכלל הגיעו, ולקנות לחם במאפייה. כשעשיתי את המשימות האלה, כבר לא הרגשתי שאני ממש אישה.
אחר-כך, שמעתי שיש בעיר ח'אן-יונס חלקת אדמה שאפשר לגור בה חינם, ושיש בה מים. החלטתי לעבור אליה עם המשפחה שלי. הנהגים ביקשו 1,000 שקלים, אז לווינו את הסכום ועקרנו שוב. גם שם גרנו בערך חודש, שוב באוהל.
השירותים היו משותפים עם השכנים, ונאלצתי לחכות הרבה זמן בתור למרות שאני סובלת מבעיות מעיים ולא מסוגלת להתאפק הרבה זמן. הקושי לחיות בתנאים האלה עורר בעיות ביני לבין בעלי. הייתי אומרת לו שאני לא יכולה לחיות ככה באוהל או במחנות העקורים, ושבגלל בעיות המעיים שלי אני לא יכולה לעמוד בתור לשירותים וגם זקוקה לבידה. ובנוסף, הקושי הכי גדול אולי שהתמודדתי איתו במהלך המלחמה, היה המחסור בתחבושות היגייניות. כתחליף לתחבושות הייתי חותכת בדים בשבילי ובשביל הבנות שלי, כי היה קשה מאוד להשיג תחבושות וגם כשהיו בשווקים זה היה יקר מדי עבורנו.
לאחר שהוכרזה הפסקת האש באוקטובר 2025, חזרנו לצפון הרצועה, יחד עם הגיסים שלי והמשפחות שלהם. הגברים הלכו לראות מה מצב הבית שלנו, וגילו למרבה הצער שהבניין הפך לערימת חורבות – כל חמש הקומות! חיפשנו מקום אחר כדי להקים עליו אוהל. האוהל שלנו היה ישן ומרופט, מלא קרעים ולא ראוי, אז קנינו אוהל חדש ב-1,700 שקלים, והקמנו אותו בחלקת אדמה קטנה שבעליה שוהים מחוץ לרצועה, במערב העיר עזה.
אנחנו עדיין גרים פה, עשר נפשות באוהל, ובגלל שאין פרטיות, בעלי ואני חיים כמו אח ואחות ולא יוצא לנו להיות לבד בכלל. אני והבנות שלי נשארות כל היום בבגדי התפילה (בגד עליון שנהוג ללבוש מחוץ לבית) וזה מאוד מכביד. אני גם לא יכולה להחליף בגדים בנוכחות הבנים שלי. במלחמה אבדה הפרטיות של הנשים, הפרטיות שלי, וזה פגע מאוד בבריאות הנפשית שלי. לפעמים, כשאני ובעלי מתווכחים, אני אומרת לו: "אני לא יכולה לסבול את החיים האלה! הם הפכו אותי לחולת נפש!... כל החיים שלי התהפכו, איפה הייתי ואיפה אני היום!".
בבית היה לי חדר משלי, וגם לילדים שלי היו חדרים משלהם. היום כולנו חיים באוהל שעכברים וחתולים מסתובבים בו חופשי. מאז שעברתי לגור באוהל אני נשארת ערה כל הלילה. אני לא מסוגלת להירדם, אז אני מעבירה את הלילה בתפילות, בקריאת פסוקים מהקוראן, ובמחשבות על מה שקורה לי – איך נפלתי מחיים של ביטחון ויציבות בבית שלי לשפל הכי נמוך. גם השימוש בשירותים עדיין גורם לי סבל רב, כי השירותים משותפים עם הגיסות והגיסים שלי ועוד משפחות במחנה העקורים. אני חולמת על שירותים משלי, אבל אין אפשרות כזו כי אין מקום פנוי ליד האוהל.
ועוד לא דיברתי על הסבל שלנו בחורף. הקור האכזרי הורג אותנו. מי הגשם חודרים לאוהל ומציפים את הבגדים שלנו ואת האוכל. אני מסתכלת על האוהל טובע במים ולא יודעת מה לעשות. אין לי ברירה אלא להשלים ולהגיד "כמוני כמו שאר הנשים כאן". אני מבלה את כל היום מול האש, בשביל לחמם מים למקלחת של הילדים שלי, לבשל, לאפות בתנור החרס. אני מתעוררת וקמה מיד כדי לחפש עצים ופלסטיקים ולהדליק מדורה. גם הילדים שלי מעבירים את היום בחיפוש אחרי פלסטיקים ועצים, בשביל שנוכל להכין כוס תה.
הנה חודש רמדאן מתקרב. זה חודש רמדאן הראשון מאז שבתי פידאא ומשפחתה נהרגו. איך אני אעביר את רמדאן בלעדיה? איך היא לא תהיה איתנו מסביב לשולחן? רחמי אלוהים עלייך בתי, ועל בעלך וילדייך. שאלוהים יעזור לי לשאת את סבל האובדן שלכם.
נוסף על כך, חוסר היכולת לספק את הצרכים של בתי רווא גורם לי הרבה סבל. היום יש הכל בשווקים, ירקות, פירות, ממתקים, בשרים, אבל בעלי פקיד פשוט שמקבל את שכרו בשטרות מרופטים וקרועים שסוחרים רבים לא רוצים לקבל, ואני לא יכולה לקנות מה שבא לי. רוואא עושה עכשיו דיאליזה שלוש פעמים בשבוע בבית החולים א-שיפאא, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות לה את האוכל שהיא מבקשת ולספק לה תמיד מים נקיים וראויים לשתייה, וזה קורע לי את הלב. אנחנו ממתינות עכשיו שנוכל לנסוע לחו"ל כדי שרוואא תעבור השתלת כליה, שאני אתרום לה. אני מקווה שנצליח לנסוע והניתוח יצליח והסבל של בתי ייפסק.
המלחמה הזו גזלה ממני כל דבר. את בתי, הילדים שלה ובעלה, את כבודי העצמי ואת תחושת הערך העצמי שלי, ואת הבית שלי. אני חסרת בית עכשיו, חיה ברחוב. אני שונאת את המילה אוהל. אני לא רגילה לחיים האלה ולא יודעת איך נוכל להסתגל לחיי האוהלים? הלוואי שאלוהים יעזור והחיים יחזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה, שאחזור לבית שלי ותיגמר כבר הטרגדיה הזו.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-30.1.26
קראו עוד: להיאחז בחיים שאינם חיים: חייהן של נשים פלסטיניות בצל הג׳נוסייד בעזה, 8 במרץ 2026