בת 30 ואם לשלושה, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי, סיפרה על לידת בנה בצל המלחמה ועל חוסר היכולת לעזור לילדיה הסובלים מבעיות בריאות
עד למלחמה אני, בעלי, מוחמד אל-קאעוד, בן 33, ושני הילדים הגדולים שלנו, עבד א-רחמאן, בן עשר ואיילול, בן שבע, גרנו במחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה. לעבד א-רחמאן יש מומים מולדים: שני חורים בלב ואיטמות הוושט.
ב-9.10.23, יומיים אחרי שפרצה המלחמה, ילדתי את הבן השלישי שלנו, ויסאם בבית החולים ליולדות א-סחאבה. בגלל ההפצצות, בית החולים כבר לא תפקד כרגיל והיה מחסור ברופאים, בחדרי ניתוח. את חומרי ההרדמה שמרו לפצועי ההפצצות. נאלצתי ללדת בניתוח קיסרי בלי הרדמה מלאה והכאב היה מטורף. נזקקתי למנות דם אבל בבית החולים לא היו ובגלל שלא מצאו תורם, לא קיבלתי. תוך כדי הלידה שמעתי מטוסי קרב והפצצות.
בגלל הצפיפות בבית החולים והמחסור ברופאים שחררו אותי כבר למחרת הניתוח. הייתי תשושה מאוד ורמת ההמוגלובין שלי הייתה מאוד נמוכה. לא הייתי מסוגלת בכלל ללכת. חיכיתי שעה בפתח בית החולים עם בעלי ואחותי, עד שמצאנו רכב ואז נסענו לבית של המשפחה שלי ברחוב אל-ג'לאא בעיר עזה, כי הוא יותר בטוח והילדים שלנו כבר היו שם. כשהגענו לבית הוא היו שם בערך 40 אנשים, דודות ודודים שלי מצד אימא שלי שמצאו שם מחסה. בגלל ההפצצות כולם חששו לצאת לקניות אז לא היה כמעט אוכל בבית ואכלתי בעיקר לחם עם ריבה וחלבה.
התפרים הכאיבו לי מאוד אבל לקח 17 יום בערך עד שמצאתי אחות שהוציאה לי אותם. נשארנו בבית של המשפחה שלי בערך חודש, בלי חשמל או מים זורמים ובלי תקשורת, כשהאזור מופצץ כל הזמן. רסיסים של טילים חדרו לתוך הבית. בסוף הבנו שאנחנו חייבים לעבור דרומה.
ב-10.11.23 יצאנו מהבית לכיוון מחסום נצרים יחד עם ההורים שלי והאחיות שלי, 11 בני אדם. ויסאם צעק ובכה כל הדרך כי היה רעב. החיילים במחסום הורו לנו לעמוד בלי לזוז. החזקתי את ויסאם ביד אחת וביד השנייה הרמתי את תעודת הזהות שלי. הייתי מותשת מאוד ועדיין חלשה מהניתוח ובגלל שרמת ההמוגלובין שלי עדיין הייתה נמוכה. החזיקו אותנו במחסום מעשר בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים ורק אז נתנו לנו להמשיך בדרך.
הצלחנו להגיע לבית של אחותי באזור בני סוהיילה שליד ח'אן יונס. היא נמצאת בחו"ל והבית עמד ריק. נשארנו שם שבוע וחצי אבל גם שם היו כל הזמן הפצצות וחלונות התנפצו עלינו. ואז הצבא הפיץ כרוזים שהורו להתפנות גם משם.
כל הזמן הזה התקשיתי להשיג פורמולה לויסאם, וכשהשגתי זה לא היה תמיד אותו סוג. ויסאם התקשה מאוד להסתגל לשינויים האלה. הוא סבל מאוד מכאבי בטן ובכה הרבה בלילות. גם העלות של הפורמולה הקשתה עלינו מאוד - 40-30 שקל לכל קופסה.
ב-21.11.23 עברנו למחנה העקורים במרכז ההכשרה של אונר"א, בחלק המערבי של ח'אן יונס. אחות של אמא שלי כבר הייתה באוהל במחנה ובלילה הראשון ישנו אצלה.
למחרת מצאנו אוהל שבו אנחנו גרים כבר חודשיים בתנאים בלתי נסבלים. זה אוהל פשוט מאוד שעשוי מניילון ובדים ואנחנו 11 בני אדם, ישנים על החול, צמוד אחד לשני. קר מאוד. אין שירותים וצריך ללכת לשירותים הציבוריים ולעמוד שם בתור. ככה אני חיה עכשיו עם שני ילדים קטנים ותינוק שרק נולד. ויסאם אפילו לא קיבל את החיסונים שתינוק בגילו אמור לקבל כי הם לא זמינים פה.
גם פה קשה מאוד להשיג פורמולה או חיתולים. בהתחלה קיבלתי חיתולים בתרומה אבל הם כבר נגמרו לי. גם כשמוצאים חיתולים הם יקרים מאוד - 120 שקל לחבילה במקום 20. אנחנו לא יכולים לשלם את זה ואני מחתלת את ויסאם בבדים במקום זה, והוא סובל מאוד מתפרחת. ויסאם ממשיך לסבול מכאבי בטן ולא מצאתי פה סוג שמתאים לו. כל יום אנחנו יוצאים לחפש אבל לא מוציאים. הוא בוכה ביום ובלילה מכאבי בטן, רעב, קור, ובגלל הגירויים שמציקים לו, קשה לדעת. בגלל שאני חלשה, אימא שלי והאחיות שלי כל הזמן לוקחות אותו על הידיים בניסיון להרגיע אותו.
לפני כמה ימים לקחתי את ויסאם לרופא פה במחנה והוא אמר שהוא זקוק לאינהלציה ורשם לו שמונה טיפולים, אחד ביום. לקחתי אותו אל בית החולים האירופי, ממזרח לח'אן יונס, ועשו לו אינהלציה פעם אחת ואז חזרנו למחנה העקורים. לא רציתי להישאר שם כי פחדתי שבית החולים יופצץ, ולכן הוא לא קיבל את שאר הטיפולים.
גם עבד א-רחמאן במצב לא טוב. הוא מקיא את רוב מה שהוא אוכל. לפני המלחמה הוא עבר בדיקות בבית חולים בעזה והיה אמור לעבור בדיקה אינדוסקופית בחודש נובמבר אבל זה כמובן לא קרה בגלל המלחמה. בגלל הבעיות של עבד א-רחמאן אני כל הזמן חוששת שגם אצל ויסאם יש בעיה חמורה יותר, אבל אין ממש אפשרות לבדוק פה.
ויסאם כבר גדל וכל הבגדים שהיו לי קטנים עליו, וגם לא מספיק חמים. גם עבד א-רחמאן ואיילול סובלים מהקור וצריכים בגדים חמים יותר. נסעתי עד לדיר אל-בלח לחפש לכולם בגדים אבל לא מצאתי.
* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.1.24.