בן 19, תושב העיר רפיח, סיפר על פציעתו הקשה מירי הצבא בסמוך לנקודת חלוקת סיוע של "הקרן ההומניטרית לעזה" (GHF), ועל העקירה, הרעב ותנאי המחיה הקשים:
אני חי עם אבא שלי, איאד, בן 48, אמא שלי, ושלושה אחים: פיראס, בן 22, עאמר בן 16 ושאדי בן תשע. עד המלחמה גרנו בבניין בן חמש קומות בעיר רפיח יחד עם הדודים שלי, סך הכול 50 אנשים בבניין. החיים שלנו לפני המלחמה היו פשוטים ושקטים. למרות כל הקשיים, היה לנו בית שנתן לנו מחסה ושכנים שאהבנו והם אותנו. אבא שלי לא עובד כבר הרבה שנים, בגלל מצב בריאותי מורכב. לא היה לנו מקור פרנסה, וחיינו רק מסיוע שקיבלנו מארגונים שונים, שלא באמת הספיק לצרכים של משפחה בת שישה אנשים.
כשפרצה המלחמה באוקטובר 2023, הצבא הפציץ את כל הרצועה בלי הפסקה, גם את רפיח. לא היה לנו שקט לרגע, לא ביום ולא בלילה. בנוסף הצבא התחיל כבר בימים הראשונים של המלחמה בגירוש המוני של תושבי צפון הרצועה לדרום, ומאות אלפי תושבים נאלצו לעקור לעיר רפיח. בתי הספר של אונר"א הפכו למרכזי מקלט צפופים מאוד. כל זמן שעוד גרנו בבית שלנו, גם אנחנו התקיימנו בעיקר מהסיוע של אונר"א. ניסינו גם למכור שימורים ומוצרי מזון פשוטים בדוכנים כדי שנוכל לקנות דברים חיוניים.
ב 6.5.25 הצבא הישראלי הכריז שהוא עומד לתקוף את העיר רפיח, והורה לכל התושבים להתפנות מהעיר. החיים שלנו הפכו לסיוט אמיתי. הצבא הפציץ את העיר כל הזמן, וטילים פגעו בבתים והרסו אותם על הדיירים שלהם. כשההפצצות התקרבו לאזור שלנו נאלצנו גם אנחנו לברוח מהבית תחת אש, ולקחנו איתנו רק קצת בגדים ושמיכות.
ברחנו למחנה האוהלים באזור אל-מוואסי ח'אן יונס, ליד בית חולים שדה בריטי שהוקם באזור שהייתה בו פעם מסעדת Fresh Fish. החיים במחנה העקורים קשים מאוד, ואין לנו אפילו תנאי מחיה בסיסיים. את השירותים צריך לחלוק עם הרבה אנשים, וכדי לאפות לחם אנחנו צריכים להבעיר אש. אין לנו מזרונים ובקושי יש מחסה שיגן מהשמש ומהקור. במשך חודשים ארוכים ישנו על האדמה והתכסנו במעט השמיכות שהצלחנו להביא איתנו מהבית. כל הזמן קיווינו שהצבא ייסוג מרפיח ונוכל לחזור הביתה, אבל התקווה הזאת רחוקה מאיתנו מאוד.
גם בזמן הפסקת האש בינואר 2025 לא יכולנו לחזור הביתה לעיר רפיח, וההפצצות סביבנו נמשכו כל הזמן. הרעב הקשה שלנו החמיר עוד יותר אחרי שהצבא סגר את המעברים וחסם את אספקת המזון לרצועה ב-2.3.25. לא נשאר לנו קמח, מוצרי המזון נעלמו מהשווקים והמחירים התייקרו מאוד.
ב-18.3.25 המלחמה התחדשה, והמצב החמיר עוד יותר. לא יכולנו לקנות ירקות וקמח, ולא סוכר, שמן, אורז או מלח. עוד לפני המלחמה בקושי התקיימנו, ובמלחמה הפכנו לחסרי כול. העוני המוחלט וחוסר האונים מתישים אותנו, והרעב מכרסם בנו וגורם לנו לייסורים קשים. רוב הזמן אנחנו לא מצליחים להשיג אפילו כיכר לחם. האחים שלי סובלים מאוד מהרעב ומתלוננים כל הזמן. לפעמים לא היה לנו מה לאכול במשך יומיים שלושה ורק הוספנו מלח למי השתייה כי זה מקל קצת על תחושת הרעב.
כשהרעב הגיע לרמה בלתי נסבלת, אנשים התחילו ללכת לנקודות חלוקת הסיוע שהצבא הקים בתקווה להשיג קצת קמח ומוצרי מזון. לא נותרה לנו ברירה, למרות שידענו שהמקומות האלה הם מלכודות מוות ומוקפים בצלפים ורחפנים.
ב-1.6.25, בשעה 4:30 לפנות בוקר, יצאתי עם אחי פיראס ושני חברים לכיוון נקודת חלוקת הסיוע ליד כיכר אל-עלם במערב רפיח. הלכנו בערך 3 קילומטר, עם אלפים מתושבי מחנה העקורים שגוועים ברעב, עד שהגענו לשכונת אל-אקווח, במרחק של 300-200 מטרים מנקודת חלוקת הסיוע באל-עלם. פתאום הופיעו באוויר רחפני קוואדקופטר, הקיפו אותנו והתחילו לירות עלינו אש חיה.
נפצעתי ביד שמאל מקליע שחדר ויצא. הסתובבתי כדי לחפש את אחי פיראס ולברוח מהירי, ואז ירה בי צלף של הצבא ממרחק של איזה 300 מטרים והכדור פגע בי בגב, סמוך לעמוד השדרה, ויצא מהבטן. היו שם שלושה צלפים והם ידעו טוב מאוד שאנחנו אזרחים רעבים ולא חמושים ושבאנו רק כדי לנסות לקבל סיוע.
נפלתי לקרקע עם דימום חזק. הבנתי שאני פצוע קשה והייתי בטוח שאני הולך למות, והתחלתי להגיד את השהאדתיין [ברכות שנהוג לדקלם לפני המוות]. אחי ניסה לעצור את הדימום, אבל לא היה לו איך. הוא חיפש אנשים שיעזרו לו לקחת אותי לבית חולים, אבל כולם סביבנו ברחו. המצב היה כל כך קשה שאנשים דרכו על גופות כדי לברוח משם. לצידי שכבו בערך 20 הרוגים ועוד עשרות פצועים. הייתי בטוח שגם אני אמות.
אחי התחיל לצעוק לעזרה, אבל אף אחד לא העז להתקרב. הוא סחב אותי על הידיים עד שהצליח למצוא עגלה רתומה לחמור, והעמיס אותי עליה עד שגם החמור נפגע, ואז הוא שוב סחב אותי על הידיים וחיפש עזרה. עדיין דיממתי בכבדות. רק כעבור חצי שעה בערך הגיע לשם רכב טוקטוק. אחי התחנן לפני הנהג, הציע לו 4,000 שקלים - סכום שאין לנו - רק כדי שייקח אותי לבית חולים. אחי היה מוכן לתת את החיים שלו בשביל להציל אותי.
הטוקטוק לקח אותי לבית חולים שדה של הצלב האדום באזור מסעדת Fresh Fish, שהגיעו אליו כבר עשרות פצועים. בלי רחמי אלוהים ובלי אחי פיראס לא הייתי נשאר בחיים. כשהגעתי לבית החולים הרופאים הכניסו אותי מיד לחדר הניתוח, עצרו את הדימום הכבד שלי מהגב והסירו חלק מהמעי שנפגע. הם הצילו את החיים שלי.
כבר עברתי שלושה ניתוחים בגב. אני סובל מקשיי נשימה בגלל צינור הזונדה שהכניסו לי דרך האף, והרופאים אמרו שיעבור הרבה זמן עד שאוכל שוב ללכת, כי הקליע פגע במרחק של כמה סנטימטרים מעמוד השדרה. אני לא מצליח לישון מרוב כאבים.
הלכתי למרכז חלוקת הסיוע רק כדי לנסות להשיג קצת אוכל, וכמעט שילמתי על זה בחיים שלי. אין לנו מה לאכול. מה שקרה לי ולאנשים אחרים באותו יום ליד נקודת חלוקת הסיוע לא היה רק מקרה בודד - זה פשע מתמשך נגדנו. המלחמה גזלה מאיתנו את הבית, את הביטחון, את הפרנסה. אין לי בית, אין לי אוכל, אין לי תקווה לחיות בכבוד. אני רק רוצה שהמלחמה הזאת תיגמר, ושנוכל להשיג אוכל בקלות ובכבוד.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-5.6.25