בת 37 ואם לשני ילדים קטנים מבית חאנון, מספרת על הרמדאן העצוב במחנה העקורים ברפיח
שבוע אחרי המלחמה, בעלי, ראאיד בכר, בן 51, אני ושני הילדים שלנו, מוחמד בן 4, וכינאן, בן שנתיים, עברנו מהבית שלנו בבית חאנון לדירה שכורה בדיר אל-בלח. נשארנו שם חודשיים וחצי ואז לא נשאר לנו כסף ונאלצנו לעבור למחנה עקורים בעיר רפיח, קרוב לגבול עם מצרים. מולנו אנחנו רואים את החיילים המצרים. מאז אנחנו פה במחנה, באוהל מניילון, ויחד איתנו נמצאים חמשת הילדים של בעלי מנישואין קודמים.
אנחנו תשע נפשות באוהל, בלי מים, בלי חשמל, בלי תרופות וכמעט בלי אוכל. החיים שלנו מרגישים כמו אסון. אנחנו גרים פה במדבר, בתנאים שלא ראויים למגורי אדם. קשה להשיג מים ראויים לשתייה ואפילו מים שיכולים לשמש לניקוי. אין שום אפשרות להתקלח וגם כביסה אנחנו לא עושים. קר לנו מאוד כי אין לנו בגדים חמים. הכול פה מלא חרקים – יתושים וזבובים ויש גם זוחלים. כולנו איבדנו הרבה מהמשקל ומרגישים כל הזמן חלשים ותשושים. אנחנו בקושי ישנים בלילה.
הילדים שלנו סובלים מבעיות בריאות. לכינאן יש מחסור בסידן והוא אמור לקבל זריקה פעם בחודש. במהלך המלחמה הצלחתי להשיג את הזריקות רק פעמיים, כי הן עולות 30 שקל לחודש ואפילו את זה אנחנו לא יכולים לשלם. בעלי היה מובטל גם לפני המלחמה והמצב הכספי שלנו מאוד גרוע. למוחמד יש צהבת ואין לזה תרופה, הוא צריך לשמור על תזונה בריאה אבל אין לנו אפשרות לספק לו את זה. אני מנסה להשיג לו אוכל מהמוסדות ומעמותות הצדקה.
ועכשיו הגיע חודש רמדאן ואנחנו רחוקים מהבית שלנו. רמדאן רק נכנס לפני ארבעה ימים, אבל בעצם אנחנו בצום כבר חודשים. את ארוחת שבירת הצום אנחנו אוכלים בבית התמחוי של מחנה העקורים. פעם זה עדשים, פעם אפונה, פעם תבשיל של עגבניות ופלפלים. בארוחה שלפני תחילת הצום אנחנו אוכלים מזון מקופסאות שימורים.
האוכל המשומר לא בריא וגורם לנו לבעיות עיכול. גם האוכל מבתי התמחוי לא באמת בריא וגם לא נקי, אבל אין לנו שום ברירה אחרת. אנחנו מותשים ורעבים והבריאות שלנו הולכת ומדרדרת.
אני הולכת לשוק ורק מסתכלת על הירקות והאוכל שמוכרים שם ולא יכולה לקנות. אני שואלת על המחירים, מתייאשת והולכת. הכול כל כך יקר.
רמדאן השנה לא דומה לשום דבר בעבר. נעקרנו מהבית שלנו, אנחנו חיים באוהל עלוב ובפחד בלתי פוסק מהפצצות. המשפחה מפוזרת ולא יכולה להתכנס, אני לא יכולה להכין את התבשילים והממתקים שאני מכינה בדרך כלל: אין שולחן עשיר ומגוון עם מרקים, ירקות ובשרים, אין מו קטאייף. אין שום אווירת חג, שום שמחה. רק רעב שמשתלט על הכול. הילדים מבקשים מאכלים שהם אוהבים, עוף, מרקים, עוגיות. אין כלום. אי אפשר בכלל להשיג פה גם סוכר אז אני לא יכולה להכין להם שום פינוק.
גם אני חולמת על אוכל: עוף על האש, קוסקוס, בשרים. אני מתגעגעת למפגשים עם המשפחה, עם חברים ושכנים, לבית שלי, שנהגתי לקשט ברמדאן.
אני מיואשת לגמרי ומרגישה על סף קריסה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד גבתה את העדות ב-16.3.24.