דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: ניהול מוסד חינוכי בצל הרקטות מעזה

פז רייזל, מנהל מוסד חינוכי "שקמה"

פז רייזלנולדתי בקיבוץ יד מרדכי ואני מתגורר בו כיום. אני סטודנט לעבודה סוציאלית במכללת "ספיר" ומנהל את מוסד חינוכי "שקמה", שבו חניכים מכיתות ז' עד י"ב מהקיבוצים יד מרדכי, זיקים וכרמיה. יש לי ילדה בת ארבע וחצי וילד בן שנה שנולדו למציאות הזאת של קסאמים על הבית.

בימי רגיעה אין השפעה, אנחנו חיים חיי שגרה רגילים, אבל ברגע שהמצב מתחמם, אז זהו בעצם, נגמרו לך החיים. הילדים שלך צריכים להיות קרובים לבית וכל איכות החיים של חיים בקיבוץ או של להיות ילד בעולם, מצטמצמת לחיים בתוך חדר בגודל של 3X3, הגודל של הממ"ד. הממ"ד אצלנו הוא חדר השינה של הילדים גם בשגרה כי אי אפשר לדעת מתי מתחמם, אז עדיף כבר...

יש ימים ויש ימים, פתאום זה אינטנסיבי, פתאום זה רגוע, לפעמים נכנסים למערכה כזאת שצריך לעזוב את הבית. בשבילנו כמשפחה זאת כבר הפעם השנייה שאנחנו נאלצים לעזוב את הבית בעקבות המצב. הפעם הקודמת הייתה בזמן מבצע "עופרת יצוקה", כשהדר, הבת שלי, הייתה בת חצי שנה. היא הייתה אז קטנה וזה היה יותר פשוט. אז עוד לא היה לנו ממ"ד בבית, אבל לפני שנה וחצי המדינה מימנה בנייה של ממ"דים ומאז יש ממ"ד בכל בית. בתפקידי אני מנהל כיום את המוסד החינוכי "שקמה". מדובר בחברת נעורים המתקיימת לצד בית הספר ופועלת בערבים ובסופי שבוע ומטרתה העיקרית לאפשר לבני הנוער לקיים מסגרת עצמאית מבחינה חברתית, תרבותית וחינוכית. לפני כמה שנים המדינה בנתה בית ספר ממוגן ובתוך המתחם הזה יש גם את המוסד, אז המבנים שבהם החניכים שוהים ממוגנים. למעשה, גם במצבים של ירי קסאמים על האזור, החיים ממשיכים יחסית כרגיל. החניכים מאוד מורגלים, אפילו מורגלים מדי.

עכשיו אנחנו עם החניכים בקיבוץ גן שמואל – התפנינו לכאן בגלל מבצע "עמוד ענן" בעזה. אם תהיה פה עכשיו אזעקה הם יפעלו לפי התרגולת שהם מכירים מהבית. הם עובדים על אוטומט במצב הזה. כשיש את הרעש של פתיחת מערכת הכריזה בסופר אפשר לראות חלק מהם נדרכים ומתכופפים. אפילו רעש של ברקס של משאית יכול להקפיץ אותם.

יש פה ילדים עם פוסט טראומה, אין ספק. יש ילדים שמדי פעם פורצים בבכי בלי שום סיבה.

זה מתגבר בזמנים כאלה. אלה ילדים ששנים נופלים להם קסאמים על הישוב. יש כאן ילדים שנפצעו מפגיעת קסאם ויש הרבה שנפלו להם קסאמים ליד הבית.

יש פה ילדים שמפתחים רגרסיה התנהגותית. אני יודע שיש כאלה שלא מוכנים לישון בבית מחוץ לממ"ד, גם בימי שגרה. למרות שהם בני 14-13 ויש להם אחים בני 6-5, כולם ישנים שם והם לא מוכנים לישון לבד, הם מפחדים לישון לבד. אפילו חתולים וכלבים מושפעים מהמצב הזה. בזמן של נפילת קסאמים אתה יכול לראות בקיבוץ כלבים שמסתובבים הלומים ורועדים. יש גם כלבים שמגיבים לרעשים שונים כאילו שמדובר ברעש של קסאם.

בסבב האחרון נפלו ביד מרדכי לא מעט קסאמים וזה המצב גם בזיקים. למזלנו זה היה בשטחים פתוחים. לפני כמה ימים נפל קסאם ברפת של הקיבוץ והרג כמה פרות. אתה שומע את השריקות ואתה מתפלל שזה לא ייפול לך ליד הבית. רעש הקסאם שמפלח את האוויר, זה רעש מבעית, רעש שפשוט משתק אותך.

במהלך השנה האחרונה עברתי קורס להתמודדות עם טראומה של המועצה האזורית. רוב אנשי הצוות של המוסד החינוכי הם תושבי האזור כבר שנים ולמודי קסאמים. הם מנוסים ובעלי הכשרה סוציאלית וחינוכית ויודעים איך לדבר ולפנות לילדים ולזהות רגישויות וקשיים.

כרגע, כשאנחנו בגן שמואל, החניכים לא בשגרה ואנחנו עושים מאמצים לשמור על סדר ושגרת חירום. אנחנו לא ההורים שלהם ולא המורים שלהם אבל נוצר מצב שבו אנחנו צריכים לשמש כהורים וכמורים. במצב הזה, המחנכים משמשים כאבות והמחנכות כאימהות, אבל ברור שזה לא תחליף להורים שלהם שבזמנים כאלה הילדים נדרשים אליהם יותר מתמיד. כצוות חינוכי אנחנו צריכים כל הזמן להציב לחניכים גבולות. קשה להציב גבולות לילדים מחוץ לבית ומחוץ לשגרה, אבל זו לא הפעם הראשונה שאנחנו במצב הזה ולמדנו להתמודד עם זה. צריך גם לדעת לאזן ולהבין מתי צריך להציב גבולות ומתי הילדים פשוט זקוקים לחיבוק מנחם. העומס הנפשי עליהם מאוד גדול כי בנוסף להתמודדויות הרגילות של גיל ההתבגרות הם צריכים להתמודד עם שגרה של קסאמים על הבית.

יד מרדכי זה קיבוץ שהשכול הוא חלק מהחיים שלו. בכל מלחמה נהרגו בנים מהקיבוץ ושנים הקיבוץ היה תחת אש. האווירה בקיבוץ לאורך השנים לא תמיד אפשרה פתיחות ודיבור על רגשות וקשיים נפשיים. אחת המטרות שלי ושל הצוות שאיתו אני עובד, היא להוביל תהליכים שיאפשרו לחניכים לדבר וליצור אווירה של פתיחות והתמודדות משותפת. באופן אישי, כרגע המצב לא פשוט. אני עם החניכים בגן שמואל ואשתי והילדים אצל משפחה בעתלית. לנעמה, אשתי, זה לא קל המצב הזה. היא עם שני הילדים שמה, זה לא הבית שלה וצריך עכשיו להקים בית זמני. אמנם זה אצל אחותה, אבל צריך לנסות לקיים חיים ככה. אין לך את הפרטיות והשקט שלך, את אורחת, וגם אם זה אצל המשפחה שלך אז השקט והפרטיות לא תמיד נמצאים. וחוץ מזה, אני לא שם וחסר לנעמה ולילדים.

יש דיסוננס מאוד גדול – איפה אתה צריך להיות, בתפקיד שלך או עם המשפחה שלך? ואיך משלבים בין הדברים, ונראה שזה לא הולך להיות קצר. לפי המיילים שאני מקבל מפיקוד העורף נראה שמתכוננים למערכה ממושכת של שבועות. בגלל המצב, אני כרגע גם לא לומד. זאת השנה האחרונה ואני רוצה לסיים. את הסטאג' בעבודה הסוציאלית אני כרגע לא עושה כי הסטאג' הוא בקרית גת וגם קרית גת תחת אש... אני לא יודע מה יהיה עכשיו עם הלימודים.

מאז תחילת מבצע "עמוד ענן" יש המון נפילות באזור הקיבוץ והקיבוץ תחת מצור כרגע. אפילו ביחס למה שהתרגלנו אליו זה מצב חריג. כשהתחיל המבצע אני ואשתי שמנו את הילדים בכיסאות במכונית כדי לצאת מהאזור. פתאום הייתה אזעקה. תלשנו אותם מהכיסאות ורצנו לממ"ד. משתדלים לעשות את זה כמו משחק. אתה צריך להתנהג בביטחון ואחריות עם הילדים שלך ולשדר שקט, אבל גם אתה נמצא במצב של לחץ נוראי. אתה מפחד על החיים שלהם וגם על שלך. ההורים שלי נשארו בינתיים בקיבוץ. הם בני 70 והם ממש לא מתכננים עכשיו ללכת לשום מקום, זה הבית שלהם.

פז רייזל הוא מנהל המוסד החינוכי "שקמה" וסטודנט לעבודה סוציאלית, נשוי ואב לשניים, תושב קיבוץ יד מרדכי. את עדותו גבה נועם רז בקיבוץ גן שמואל ב-17.11.2012.


על עדויות מבצע "עמוד ענן"

בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.