דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

משפחת זיין מח'ירבת א-טובא: גירוש על-ידי המנהל האזרחי והתנכלויות מתנחלים

עיסא זיין, בן 86

עיסא זיין

אנחנו גרים בח'ירבת א-טובא שנמצאת קילומטר בערך ממזרח להתנחלות מעון. נולדתי בא-טובא, ואני חי באזור כל החיים שלי. היום אני, אישתי ושבעת הילדים שלנו גרים במערה. השטח שלה הוא בערך ששים מטרים. אנחנו מתפרנסים מגידול צאן ומחקלאות. הח'ירבה נמצאת שבעה קילומטרים בערך מיטא, והדרך הראשית לוקחת חצי שעה עד שעה. פעם חיינו בנחת ובאושר, ולא סבלנו מהצקות או מהפרעות. אבל מתחילת 1999 המתנחלים ממעון והמינהל האזרחי מציקים לנו.

נציגים של המינהל האזרחי הגיעו לח'ירבה. קצין בשם ר'אזי מסר לנו התראה, שאנחנו צריכים לעזוב את האזור. לא עזבנו, כי זאת אדמה שלנו כבר כמה דורות אחורה. בשבועיים שאחר כך קיבלנו עוד שתי התראות. אחרי השבועיים האלה הגיעו כוחות גדולים של משטרה ומשמר הגבול. היה איתם גם ג'יפ של המינהל האזרחי, בולדוזר ומשאית. כמה פועלים הוציאו את הדברים שלנו מהמערה והעמיסו אותם על המשאית. אחר כך אחד הדחפורים הרס את המערה שלנו. השוטרים העלו את התושבים על משאית והסיעו אותנו לכפר הבדואי אום אל-ח'ייר, שנמצא במרחק של עשרה קילומטרים בערך מהח'ירבה. בכפר הם רוקנו את המשאית על האדמה. ירד גשם באותו יום. התושבים הבדואים לקחו אותנו ואת הדברים שלנו, ונתנו לנו לגור במערה עד שהבעיה תיפתר.

עורך הדין שלמה לקר טיפל במקרה שלנו. הוא פנה לבית משפט וקיבלנו צו שאומר שאנחנו יכולים לחזור לגור באזור. כל המשפחות חזרו לח'ירבה. אני תיקנתי את אחת המערות שלנו וחזרנו לגור בה. את המערה השנייה לא הצלחנו לתקן. אחרי שחזרנו המתנחלים חסמו את הדרך הראשית שמקשרת את הח'ירבה ויטא. עכשיו אנחנו חייבים לעבור בדרך אחרת, יותר ארוכה וקשה. לוקח לנו שלוש שעות בערך להגיע ליטא.

חיילים מעמיסים את רכושן של משפחות מן הכפר מופקרא על משאיות צבאיות, במסגרת גירוש תושבי דרום הר חברון בשנת 1999. צילום: בצלם

חיילים מעמיסים את רכושן של משפחות מח'ירבת מופקרא על משאיות צבאיות, במסגרת גירוש תושבי דרום הר חברון בשנת 1999. צילום: נסרין עליאן, בצלם, סתיו 1999.

קשה לנו לנהל את החיים שלנו במצב הזה. אנחנו קונים ביטא את כל מה שאנחנו צריכים. גם את המים אנחנו קונים שם. פעם מכל מים היה עולה בערך מאה שקל, אבל עכשיו הוא עולה 150. הילדים שלנו נפגעו מאוד מהמצב הזה. הבת שלי, עאישה, בת 16, עזבה את בית הספר, כי היה לה קשה להגיע ליטא. גם הבן שלי, מאהר, עזב את בית הספר בגיל 12. את הבנים הקטנים, עאמר בן שבע, ורואד, בן שש, לא רשמנו לבית ספר, כי ידענו שיהיה להם קשה להגיע לשם. שתי בנות אחרות שלי לומדות בבית הספר הבדואי היסודי "אל-כעאבנה". הן הולכות ברגל כל יום שעה הלוך ושעה חזור.

באחת הפעמים שאני והבן שלי, עלי, בן 19, רצינו לעבור בדרך הראשית, עצר אותנו קצין הביטחון של ההתנחלות. הוא עצר את עלי, ואמר לי לחזור הביתה. סירבתי, ונשארנו בשטח במשך שש שעות עד שהגיעה המשטרה. השוטרים עצרו את עלי, ואמרו לי לחזור הביתה. עלי חזר הביתה בסביבות 23:00. אני עדיין חושב שאני בר מזל. המערה שלי נמצאת בצד המזרחי של הח'ירבה, שמרוחק יותר מההתנחלות. הצד המערבי של הח'ירבה קרוב יותר להתנחלות מעון, ומתנחלים התנכלו הרבה פעמים לשכנים שלנו, שגרים בצד המערבי.

עיסא עלי עיסא זיין, בן 86, הוא אב לשלושה עשר וחקלאי, תושב ח'ירבת א-טובא שבדרום הר חברון. את עדותו גבה כרים ג'ובראן במערת מגוריו בח'ירבת א-טובא, ב-21.10.04.

 

מיקום