דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

תנאי חיים קשים והתנכלויות מתנחלים, ח'ירבת א-ספיי א-תחתא, דרום הר חברון, אוקטובר 2004

פהימה עווד, חקלאית

פהימה עווד

נולדתי בח'ירבת אל-מקבראת קרוב לתל ערד. חייתי וגדלתי בח'ירבת אל-מרכז. מאז שהתחתנתי, אני גרה עם בעלי, שחאדה עווד, בן 77, בח'ירבת א-ספאיי א-תחתא. מאז שהייתי ילדה אני עובדת באדמה ובגידול צאן. לי ולבעלי יש אדמות בשטח של עשרים דונם בערך בח'ירבת א-ספיי ועוד בערך 114 דונם ממערב לח'ירבת מר'אייר אל-עביד. אנחנו לא יכולים להגיע לאדמות האלה בגלל התנכלויות של המתנחלים מההתנחלות מעון. הם מתנכלים לנו והצבא והמינהל האזרחי נותנים להם גיבוי. היו לנו גם 75 דונם שהופקעו בשנות השבעים ועליהם הוקמה ההתנחלות כרמל. יש לנו מאה ראשי צאן ובעלי ואחד הבנים שלנו מטפלים בהם. בחורף של 1997-8, קיבלנו צווים מהצבא הישראלי שבהם היה כתוב שאנחנו צריכים לעזוב את האזור. אחרי שבוע בערך, הגיע כוח של הצבא הישראלי והרס את המבנים שבהם גרנו. עזבנו את הח'ירבה ועברנו לגור באזור א-שפא שממערב לח'ירבה. אחרי שנה בערך בית המשפט החליט שמותר לנו לחזור לח'ירבה. חזרתי עם בעלי ועם שאר התושבים. בשנת 1999, אחרי שנהרג המתנחל דב דריבן, המתנחלים סגרו את הדרך הישירה שמחברת את הח'ירבה עם יטא. הדרך הזאת עוברת בח'ירבת טובא ובא-תוואנה. המתנחלים חסמו אותה עם ערימת עפר והם תוקפים את מי שמנסה לעבור בה. לפעמים גם חיילים מונעים מאיתנו לעבור בדרך הזאת. במקרה אחד חיילים עצרו כמה רועים שהלכו בדרך הקצרה ולא נתנו להם לעבור. הרועים חזרו לח'ירבה. בדרך הקצרה, אפשר היה להגיע ליטא תוך חצי שעה אם רוכבים על חמור ואפילו יותר מהר אם נוסעים בטרקטור. עכשיו אנחנו הולכים ליטא בדרך עוקפת וארוכה יותר, ולוקח לנו בערך שעתיים להגיע לשם בטרקטור ויותר משלוש שעות אם הולכים או רוכבים על חמור.

הלחצים וההתנכלויות לא נגמרו בזה. אני זוכרת שלפני שלוש שנים, בחודש יוני, הבן שלי, עאיד, בן 23, נסע בטרקטור ליטא כדי להביא אוכל. הוא היה אמור לחזור לח'ירבה בערב וכשהוא לא הגיע התחלתי לדאוג. למחרת, הבן שלי, פאיז, בן 33, הגיע אלינו ואמר שמצאו את הטרקטור ליד ההתנחלות כרמל אבל עאיד לא היה שם. באותו יום עאיד התקשר אלינו. הוא אמר שהוא עצור בתחנת המשטרה בקרית ארבע ושאנחנו צריכים לשלם 4,000 שקל ערבות כדי לשחרר אותו עד למשפט. נסענו לשם ואחרי שהתוכחתי עם השוטרים שילמתי 1,600 שקל. כשחזרנו לטרקטור, ראיתי שחלק מהמוצרים נעלמו וחלק אחר התקלקל.

מאז הרצח של דב דריבן, אנחנו לא יכולים להגיע אל האדמה שנמצאת ליד ח'ירבת מר'ייר אל-עביד, כי היא נמצאת ליד ההתנחלות מעון. אנחנו יכולים לעבוד רק בשוליים של השטח, כי אם אנחנו מנסים להתקרב, המתנחלים יורים עלינו. זה קרה לי כמה פעמים כשיצאתי לרעות את הצאן וגם לנזהה ג'בריל א-נג'אר, בת חמישים. המתנחלים ירו עליה כשהיא רעתה את הצאן באזור והיא נפגעה מכדור בבטן.

החיים כאן לא פשוטים. אנחנו חיים במערות ואסור לנו לבנות בח'ירבה. לפני כשנתיים, ארגון זר בנה לנו בור מים ומקלחות. הם גם נתנו לנו מיכל מים. ביום רביעי, 13.10.04, הגיע ג'יפ לבן של המינהל האזרחי. הם נתנו לנו צווי התראה על הריסה. אני לא יודעת מה כתוב בהם או מה בדיוק הם רוצים להרוס. אנחנו חיים תחת איומים ולחצים מהמינהל האזרחי ומהמתנחלים. עד היום הדרך הראשית חסומה, אנחנו סובלים ממחסור במים, אנחנו לא יכולים להגיע לחלק מהאדמות שלנו, אסור לנו לבנות בתים או דירים ואין לנו נגישות לשירותים בסיסיים כמו חינוך ובריאות. הבעיות האלה הופכות את החיים שלנו לקשים מאוד, אבל אין לנו ברירה. אנחנו חייבים להישאר כאן עם הצאן שלנו ומה שנשאר מהאדמות, כדי שיהיו לנו אמצעי מחייה מינימליים.

פהימה הווימל עלי עווד, בת 57, היא אם לעשרה וחקלאית, תושבת ח'ירבת א-ספיי א-תחתא שבדרום הר חברון. את עדותה גבה מוסא אבו השהש, בביתה בא-ספיי, ב-24.10.04.