דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילי צה"ל הרגו את מוחמד דירייה, אב לשישה ילדים, כשפתח להם את דלת ביתו בעקרבא, מחוז שכם, אפריל 2004

עדכון: ב-28.6.04 הודיע פרקליט פיקוד מרכז לבצלם כי לא תפתח חקירה פלילית לבירור נסיבות האירוע, היות ובדיקתו העלתה שהריגתו של דירייה אירעה במסגרת מבצע למעצרו של אחיו. לדבריו לפי המידע של השב"כ האח, מבוקש פעיל תנזים שעמד בראש חוליה שביצעה פיגועים, אמור להימצא בבית כשהוא חמוש. האח אכן נעצר בקרבת מקום כשהוא חמוש. לדברי הפרקליט הפעולה בוצעה באופן הדרגתי, כשהכוח כרז לבני הבית לצאת אך ללא הועיל. מכיוון שמדובר היה בסיטואציה לחימתית בעיקרה לא נמצא, לדבריו, מקום להורות על פתיחה בחקירה פלילית.

ח'ייריה דירייה, בת 61

ח'ייריה דירייה, בת 61אני תושבת הכפר עקרבא. גרתי עם הבן שלי, מוחמד דירייה, בן 36, ועם אישתו, האיה פתחאללה דירייה, בת 28, וששת הילדים שלהם: אלאא, בת 12, אסמאא, בת 11, אמל, בת תשע, עאסם, בן שש, ח'וולה, בת ארבע, ודרר'אם, בן שנה.

ביום ראשון 11.4.04, בסביבות השעה 22:00, התפללתי את תפילת הערב. במהלך התפילה שמעתי בערך עשרה פיצוצים של רימוני הלם וקולות חזקים של ירי. הערתי את הבן שלי מוחמד ואמרתי לו שהצבא נמצא בכפר. ביקשתי ממנו להעיר את הילדים, כדי שהם לא ייבהלו אם החיילים ייכנסו לבית. מוחמד קם והתקרב לחלון של חדר השינה שלו, ואמר לי שגם הוא חושב שיש חיילים בכפר. אחרי חמש דקות בערך, הרעש של היריות ושל רימוני ההלם התחזק וכדורים נכנסו לתוך הבית. הסימנים מהקליעים עדיין נמצאים על הקירות. אמרתי לכלתי האיה שעדיף להוציא את הילדים מחדר השינה, והלכתי לחדר שלהם. בדרך לשם שמעתי חיילים צועקים בערבית "מחבל, תפתח את הדלת". הם צעקו כל הזמן, ולא ידעתי איפה הם עומדים. אני עמדתי במרחק של שבעה מטרים בערך מהחלון וצעקתי לחיילים שיגיעו לדלת הראשית של הבית.

מוחמד ניגש כדי לפתוח את הדלת הראשית, ואני הלכתי אחריו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהלכנו לפתוח את הדלת של הבית לחיילים שרצו לפרוץ פנימה. מוחמד הרחיק אותי מהדלת ביד שלו, ואמר לי שהוא יפתח אותה. הסתובבתי והלכתי להביא את הילדים ואת כלתי. שמעתי את אחד החיילים אומר בערבית "הרגנו מחבל, הרגנו מחבל", אבל לא שמעתי ירי. כשחזרתי עם האיה והילדים, ראינו את מוחמד שוכב על הרצפה ליד הכניסה לבית ודם מכסה את הרצפה ואת הקירות בכניסה. מה שמוזר הוא שלא שמעתי ירי. אולי החיילים השתמשו במשתיק קול. מוחמד נאנח. לא ידעתי מה לעשות ומה להגיד. הבן היקר שלי היה מוטל על הרצפה מכוסה בדם שלו. צעקתי על החיילים ואמרתי "למה הרגתם אותו? הוא לא עשה כלום". קיללתי אותם ואמרתי לאחד מהם "תהרוג אותי כמו שהרגת אותו. למה הרגת אותו? הוא לא עשה כלום".

האיה והילדים היו בהלם. הם בכו וצעקו בהיסטריה. הילדים הביאו מגבות וניגבו את הדם של אבא שלהם. החיילים עמדו והסתכלו באדישות. התחננתי אליהם שיעזרו למוחמד ושיזעיקו אמבולנס, אבל הם לא הגיבו. בתוך הבית היו בערך עשרה חיילים, וחלק מהם נכנסו לחפש בתוך הבית. אני, האיה והילדים עמדנו בכניסה משהו כמו רבע שעה. אחר כך הגיעה עוד קבוצה של עשרה חיילים בערך ואחד מהם הורה לי לעלות איתם לגג. הוא דיבר איתי בערבית. המדרגות שמובילות לגג, נמצאות מימין לדלת הראשית, איפה שמוחמד נורה. ישבתי על הרצפה על יד מוחמד והרמתי את הראש שלו. ראיתי שהכדור חדר לראש שלו מקדימה מצד ימין. ניגבתי את הפצע ואמרתי לחייל "אין לך אלוהים. אין לך ילדים. אין לך לב. אני רוצה לעזור לבן שלי". מוחמד איבד הרבה דם והיה בלי הכרה. או שאולי הוא כבר היה מת.

החייל שדיבר איתי עלה לגג עם קבוצה של חיילים. הם עברו על יד הגופה של מוחמד ועל יד הילדים שבכו וצרחו. בכניסה של הבית עמדו ארבעה חיילים, אבל אני לא יכולה לזהות אותם כי הפנים שלהם היו צבועים בצבע שחור וירוק, כנראה לצורך הסוואה. אחרי עוד בערך רבע שעה, החיילים ירדו מהגג ואחד מהם אמר לי שיש להם ציוד עזרה ראשונה ושיש איתם רופא. כמה חיילים יצאו מהבית, חזרו עם אלונקה והניחו עליה את מוחמד במרחק של אולי 12 מטר מהכניסה לבית. אחד החיילים בדק אותו וחבש לו את הראש.

כשעמדתי בחוץ, על יד האלונקה, שמעתי חיילים אחרים צועקים "תפתח, תפתח". הם דפקו על הדלת של איבראהים, הבן השני שלי, שגר במרחק של שלושים מטר בערך מהבית של מוחמד. מאיפה שעמדתי לא ראיתי את הכניסה של הבית של איבראהים, אבל שמעתי אותו עונה לחיילים ואומר להם שהוא מגיע לפתוח את הדלת. שמעתי שהדלת נפתחה. החיילים לקחו את איבראהים והעמידו אותו במרחק של שני מטרים בערך ממוחמד. הידיים של איבראהים היו קשורות והעיניים שלו היו מכוסות. החיילים הכניסו אותו לתוך ג'יפ צבאי ועזבו את המקום. חיילים אחרים לקחו את מוחמד באמבולנס צבאי שעמד ליד הבית. מאוחר יותר, איבראהים סיפר לי שהחיילים הוציאו מהבית את אישתו ואת הבת שלו, אסל, בת שנה, וחיפשו בו במשך חצי שעה בערך.

בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר החיילים עזבו את המקום. בבוקר, קרובי משפחה שלנו וכמה אנשים תושבים מהכפר, נסעו למת"ק הישראלי כדי לברר לאן העבירו את מוחמד ומה קרה לו. מפקד המת"ק הודיע להם שמוחמד מת ושהגופה שלו נמצאת בבית החולים "רפידיה".

ח'ייריה עאיש סעאדה דירייה, בת 61, היא אלמנה ואם לתשעה, תושבת כפר עקרבא שבמחוז שכם. את עדותה גבתה בביתה סלמה דביעי ב-13.4.04.

 

מיקום