דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

בעיניים פקוחות | בלוג הצילום

פינוי-בינוי-ניצול

דצמבר 2016

פרנסתם של שלושה כפרים באזור שכם, עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם, התבססה משך מאות שנים על עיבוד האדמה ועל מרעה בשטחי של אל-ג'בל אל-כביר (הר כביר), שממזרח לשכם, ובוואדיות הסובבים אותו. ב-1980 הוקמה ההתנחלות אלון מורה על אדמות הכפרים, ומאז פעלו הרשויות והמתנחלים כדי לנשל את התושבים מאדמותיהם, ולהעבירן בהדרגה לידי ההתנחלות אלון מורה ומאחזיה. הניתוק מהאדמות ריסק את כלכלתם של שלושת הכפרים המקומית וערער את רקמת החיים המסורתית של התושבים.

הדו״ח החדש של בצלם מתאר את מנגנוני הגזל והנישול שהופעלו נגד שלושת הכפרים והביאו להרס אורח החיים החקלאי-מסורתי. מנגנונים ותהליכים המופעלים במאות ישובים אחרים ברחבי הגדה המערבית.

התמונות צולמו על-ידי פאיז אבו רמלה, אקטיבסטילס

״בלילות רבים אני חולם שאני רועה צאן בקרקעות הכפר – כמו שהיה בעבר, לפני הקמת ההתנחלות. אני מאחל לעצמי להגיע שוב אל הקרקעות האלה, להריח את הניחוח של הקרקע ולשבת מתחת לעצים".חאמד אחמד עות׳מאן אחמד, תושב דיר אל-חטב בן 75.
״מאז הקמת ההתנחלות אלון מורה המצב שלנו החל להידרדר. כיום כבר לא נשארו לנו מקומות לרעות בהם את הצאן שלנו. מי שיש לו כבשים מחזיק אותן בחצר ביתו או באחד החדרים הצדדיים של הבית. אני מתוסכל ועצוב כשאני רואה את המתנחלים רועים את הצאן שלהם באדמות שלנו, באזורים שבהם נהגנו לרעות את הכבשים. הם רועים את הצאן שלהם גם באדמות שבהם נטועים עצי זית בלי להתחשב כלל בעצים. כשרועים צאן בין העצים זה הורס אותם ובסופו של דבר הם מתים. ״מהיוב עאהד עבדאללה שתייה, תושב סאלם, בן 42
״בגלל מעשי התוקפנות הרבים של המתנחלים והחיילים אני לא מרשה לבניי להביא את הצאן לשטחי המרעה. אני לא רוצה לאבד את בניי. אני תמיד מפחדת ודואגת ועוקבת לאן הם הוליכים. ביקשתי מהם להפסיק לגדל הצאן ולחפש פרנסה אחרת, אך מי שהתרגל לגידול צאן אינו יכול לחיות בלעדיו. הצאן הוא אחד הדברים הראשונים שראינו כשפקחנו עיניים בעולם הזה. איך ייתכן שנמכור אותו ונתחיל לקנות גבינות ויוגורט מחנויות בעוד אנו אלה שמוכרים להם?!" נעמת פאייז מובארכ שתייה, תושבת סאלם, בת 57. בתמונה: החווה של טאהר שתייה, סאלם.
״אם החיילים רואים אותנו הם מיד מגרשים אותנו, לעתים בטענה שמדובר בשטח צבאי, לעתים בטענה שהם לא רוצים בעיות עם המתנחלים ולעתים בטענה שהמצב הביטחוני הוא בעייתי. הם אף פעם לא נותנים לנו מסמך שמעיד על כך שמדובר בשטח צבאי מסיבה כזו או אחרת, הם מסתפקים בכך שהם אומרים לנו את זה בעל פה. ״ מהיוב עאהד עבדאללה שתייה, תושב סאלם בן 42
״ישנם בערך חמישה מתנחלים שגרים בחווה הסמוכה ויש להם יותר כבשים מלכל תושבי הכפר שלנו ביחד. יש להם בין 500 ל-1,000 כבשים לכל אחד, בעוד אנחנו, תושבי סאלם ובעלי האדמות, לא רשאים לחצות את הכביש ולהתרחק מהבתים, והכבשים שלנו נשארות כל הזמן במכלאות. הן לעולם לא יוצאות למרעה ואין לנו מקום שאליו אנחנו יכולים לקחת אותן״.מהיוב עאהד עבדאללה שתייה, תושב סאלם בן 42
יש לי 11 דונם באזור שנקרא אל-ג'ראדאת, יש שם המון עצי זית שנטעתי לפני יותר מ-30 שנים. לפני כמה שנים, בתקופת המסיק שתואמה מראש עברתי שם עם כמה תושבים מהכפר. ראיתי שהעצים הושחתו לגמרי בגלל שאחד המתנחלים מביא את הצאן שלו למרעה שם.״ תייסיר מוחמד חאמד עודה, תושב דיר אל-חטב, בן 81
"יש לכפר שלנו שטחים נרחבים, שבהם ישנם בורות מים רבים ומעיינות. היינו משתמשים במי הבורות והמעיינות על מנת להשקות את הצאן ואת השטחים החקלאיים שלנו. כעת, ממזרח לכפר שלנו הוקמה חוות מתנחלים בשם חוות סקאלי. ברגע שסקאלי רואה מישהו מאתנו, הוא מיד מתחיל לרדוף אחרינו ולירות. הוא גם מתקשר לחיילים שמיד מגיעים ומגרשים אותנו מהאזור. אנחנו כבר לא יכולים להשקות את הצאן שלנו מהבורות". רדאד עאהד עבדאללה שתייה, תושב סאלם, בן 48
"האדמות שלנו טובות מאוד למרעה. היו לנו יותר משישה בורות לאיסוף מי גשמים .בבעלותנו חלקת אדמה בת 224 דונם ליד ההתנחלות אלון מורה. יש בה שני בורות מים, כשהמים בכפר לא היו זמינים הלכנו לאדמה. עם הזמן ההתנחלות גדלה ולא יכולנו להגיע לאדמה שלנו". איסמאעיל אניס עבד איסמאעיל, תושב דיר אל-חטב, בן 54
״היציאה אל שטחי המרעה הפכה להיות אפופת סכנות ואיומים. מי שיוצא אל שטחי המרעה מסתכן ושם את נפשו בכפו״. ר׳אלב מחמוד עומר עומר, תושב דיר אל-חטב, בן 91.
"בשנת 2004 הותקפתי על ידי מתנחלים ורבש"צ ההתנחלות, זה היה מול חיילים שראו ולא עשו שום דבר. הייתי עם מספר רועים נוספים. הם תקפו אותנו וירו לכיוון הצאן שלנו. שני כלבים נהרגו מיד וכמה כבשים נפגעו. היו עוד הרבה מקרים כאלה". אחמד מוחמד דיב שתייה, תושב סאלם, בן 48
״בשנה שעברה בעונת המסיק החיילים נתנו לנו להגיע לאדמות שלנו רק מתשע בבוקר ועד 13:00. האם פרק הזמן הזה יספיק למסוק את הזיתים? זה מגוחך! אנו זקוקים לעבוד במסיק במשך חודש רצוף כדי לסיים אותו. בשנה שעברה הפקנו פח שמן אחד לעומת 35 פחים בעבר. הקרקע נהרסה, הקרקע שבה העברנו את תקופת הילדות שלנו. אנחנו לא יכולים להגיע אליה אלא על סמך תיאום למשך שעות מוגבלות. זה עצוב מאוד". ג׳מילה אחמד עות׳מאן זאמל, תושבת דיר אל-חטב, בת 78. בתמונה: שער סגור המונע מתושבי דיר אל-חטב להגיע לאדמותיהם.
״במצב הנוכחי המים מגיעים אל הבית מדי שבועיים, פחות או יותר. אנו משפחה גדולה וזקוקים למים בכמות מספקת לכיסוי הצרכים שלנו: שתייה, כביסה, שטיפת כלים, הכנת אוכל, ניקוי הבית והחצר. המים הם מקור החיים ואנו זקוקים להם. זה הגיע לרמה שאנחנו לא יכולים להתקלח בגלל המחסור במים. כל אחד מאתנו בקושי מתקלח פעם בשבוע. האם יעלה על הדעת שאדם יתקלח פעם בשבוע בזמן החום הכבד הזה?״. סחר תאופיק אחמד ג'בור, תושבת סאלם, בת 44. בתמונה: הכפר סאלם שעל גגות בתיו מכלי מים. ברקע ההתנחלות אלון מורה.


בלוג הצילום בעיניים פקוחות של בצלם מופץ תחת רישיון ייחוס 4.0 בין־לאומי של Creative Commons. ניתן לעשות שימוש חופשי בתמונות המופיעות כאן, אך יש לציין את שם הצלם/ת ואת ארגון "בצלם" כיוצרים בכל שימוש פומבי בהן.