דילוג לתוכן העיקרי
ח'אן אל-אחמר: העברה בכפייה היא פשע מלחמה
תפריט
נושאים

בית המשפט העליון התיר למדינה לבצע פשע מלחמה. אם יתבצע יישאו גם השופטים באחריות

ביום חמישי, 24.5.18, קבעו שלושה שופטי בית המשפט העליון – נעם סולברג, ענת ברון ויעל וילנר – כי המדינה רשאית להרוס את בתיהם של תושבי קהילת ח'אן אל-אחמר, לגרשם מבתיהם וליישבם ביישוב אחר. פסק הדין בעניין ח'אן אל-אחמר מבטל את המחסום האחרון שעמד בפני ישראל עד כה ואשר עיכב את גירוש הקהילה המוגדר במשפט הבינלאומי כפשע מלחמה. אמנם את המדיניות הגה הדרג המדיני, אך כמו במקרים אחרים, נרתמו השופטים למאמץ וסללו את הדרך לביצוע פשע מלחמה. באחריות האישית לביצועו פשע זה יישאו לא רק קובעי המדיניות – אלא גם אלו שסללו עבורו את הנתיב המשפטי.

מזה שנים ארוכות פועלת ישראל כדי לגרש את הקהילה ממקומה, בין השאר במטרה להרחיב את ההתנחלויות הסמוכות, לספח דה פקטו את האזור לישראל כשהוא ריק מפלסטינים ולבתר את הגדה לשניים. לצורך כך, הפכו הרשויות את חיי התושבים לבלתי אפשריים, בתקווה לגרום להם לעזוב את בתיהם, לכאורה מרצונם. תושבי הקהילה הגישו כמה עתירות לבג"ץ נגד גירושם. במקביל, הגישו גם תושבי ההתנחלויות באזור עתירות בדרישה שהמדינה תממש את צווי ההריסה. כל העתירות נדחו, לאחר שהמדינה הבטיחה לבית המשפט שהיא מחפשת פתרונות חלופיים לתושבים. בעתירה האחרונה, הודיעה המדינה כי נמצא פתרון כזה וכי בכוונתה להעביר את התושבים ל"ג'האלין מערב", בסמוך ליישוב אבו דיס. התושבים התנגדו לתכנית זו ואולם ביום חמישי האחרון, 24.5.18, דחו השופטים את טענותיהם וקבעו כי המדינה רשאית להעבירם.

השופט סולברג, שכתב את פסק הדין, קבע כי נקודת המוצא לדיון, "עליה אין עוררין", היא ש"הבנייה שבמתחם חאן אל-אחמר, הן בית הספר הן בתי התושבים, היא בלתי חוקית", ולכן ברור שהמדינה מוסמכת להוציא נגדם צווי הריסה. לשיטתו, השאלה היחידה שניצבת בפני השופטים היא האם בית המשפט רשאי להתערב בדרך בה בוחרת המדינה "לאכוף את החוק״. השופטים משיבים על כך בשלילה, לאחר שקבעו שהחלטות המדינה הן סבירות.

בפוסקם כך בחרו השופטים לצמצם את תפקידם כשופטים בבית המשפט העליון לשאלות ביורוקרטיות בלבד ובכך להתעלם מהתמונה המלאה של המדיניות הישראלית כלפי תושבי קהילות פלסטיניות בגדה, להשליך הצידה את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולהתעלם מהמהות: העובדה שישראל מתעתדת לבצע פשע מלחמה. 

להלן עובדות שהשופטים בחרו להתעלם מהן בפסק הדין:

א. אין כל משמעות לקביעה שזוהי "בנייה בלתי חוקית"

המבנים בקהילה אכן נבנו בלי שהתושבים קיבלו היתרי בנייה מהרשויות הישראליות. ואולם התושבים פעלו כך לא משום שהם "פורעי חוק״ אלא מאחר שמדיניותה של ישראל לא מאפשרת להם כלל להגיש בקשות להיתרי בנייה. המדינה התנערה מאז ומתמיד מחובותיה בתחום התכנון כלפי תושבי קהילות אלה. התכניות שהציעה המדינה היו כרוכות תמיד בשינוי קיצוני באורח החיים של התושבים והוכנו ללא התייעצות איתם. תכניות שהגישו התושבים למנהל האזרחי בעצמם, נדחו בטענות שונות. רק כאשר היה למדינה אינטרס מובהק – כמו למשל במקרה הנוכחי של תכנון "ג'האלין מערב" – התגייסו הרשויות השונות לאישור התכנית במהירות.

ב. המעבר יכפה על התושבים שינוי קיצוני באורח חייהם

השופט סולברג כותב כי "בשים לב לפרטי הפתרון, לשטח המוצע למגורי המשפחות, ולהסדרת אפשרות המשך עיסוק בני השבט במרעה, אין מדובר בהצעה שיש בה כדי להפוך את החלטת המדינה לממש את צווי ההריסה, להחלטה בלתי-סבירה המצדיקה התערבות שיפוטית". ואולם דברים אלה סותרים את המציאות ואף את הודעת המדינה לבית המשפט: התכנית להעברתם של התושבים לג'האלין מערב נעשתה ללא כל התייעצות עם התושבים ומעל לראשיהם. התכנית כופה על התושבים לא רק לעזוב את בתיהם אלא גם שינוי קיצוני באורח חייהם. בניגוד לדברי סולברג, התכנית לא מאפשרת להם להמשיך ולעסוק במרעה והמדינה אף הבהירה זאת במפורש בתשובתה לעתירה:״השכונה אכן מתוכננת בסביבה עירונית, ולכן אין בה שטחי מרעה ועיבודים חקלאיים גדולים, אולם מותרת בה בניית מחסנים ודירים מצומצמים, כמשק עזר לפרנסת המשפחות".

ג. הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי קובעות שהעברה בכפייה של תושבי השטח הכבוש היא פשע מלחמה

החלטת השופטים מתבססת באופן בלעדי על הטענה שמדובר ב"בנייה בלתי חוקית" ועל כך שבית המשפט אינו מתערב בקביעת סדרי עדיפויות ל"אכיפת החוק". ואולם השטח ממנו מורים השופטים לגרש את התושבים הוא שטח כבוש, שחלות עליו הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. המדינה ובית המשפט לא טרחו לספק הסבר להפרת הוראות אלו, והתייחסו לדיון כאילו מדובר בעניין צר וטכני של בנייה לא חוקית.

אין מדובר בהפרה שולית של הוראות אלה, אלא הפרה שמשמעותה ביצוע פשע מלחמה. הוראות המשפט הבינלאומי אוסרות על העברה בכפייה של אזרחים מוגנים, אלא אם הדבר נעשה למען ביטחונם או עבור צורך צבאי חיוני. מובן מאליו שחריגים אלו אינם רלוונטיים כאשר המדינה מבקשת להשתלט על השטח לצורך הרחבה עתידית של ההתנחלויות באזור או לכל מטרה דומה.