בני משפחת חסן מקוסרה נאלצו לעזוב את ביתם לאחר שהותקפו פעם אחת בידי מתנחלים ופעם נוספת בידי מתנחלים וחיילים

איבראהים (45) ושירין (37) חסן, הורים לשישה ילדים, ארבעה מהם קטינים, גרים בבית בפאתיו המערביים של הכפר קוסרה, עמוק בשטח B, באזור שלא הושפע בעבר מאלימות מתנחלים. מאז הוקם המאחז, תיעד בצלם שתי התקפות על המשפחה. בראשונה, ב-15.2.26, הגיעו מתנחלים לבית בטרקטורונים, תקפו אותו באבנים, ניפצו חלונות ופצעו את התינוקת שאם, בת 7 חודשים, בפניה והשחיתו את מכוניתה של המשפחה. כעבור חמישה ימים, ב-20.2.26, הגיעו מתנחלים וחיילים לבית, כלאו את בני המשפחה בחדרים נפרדים, איימו עליהם, הכו את איבראהים והשחיתו רכוש בתואנה שהם מסתירים בביתם צעירים מהכפר – שלא נמצאו במקום. בני המשפחה חששו להישאר בבית ונאלצו לבלות את הלילה במכוניתם, עד שמצאו דיור זמני למחרת. 

באירוע נוסף, ב-27.2.26, ליוו פעילים את בני המשפחה לביתם וסייעו להם להשליט קצת סדר בהרס שזרעו המתנחלים והחיילים. לאחר מכן, התקדמו הפעילים לבית סמוך, שבעליו חששו להגיע אליו, ושם הותקפו קשות על-ידי מתנחלים.

מתנחלים תקפו שני בתים בכפר ופצעו תינוקת בפניה

ב-15.2.26, הגיעו מתנחלים על טרקטורונים לבית בבנייה בפאתי הכפר קוסרה, פרצו לתוכו, תקפו את בעליו באלות והשחיתו ציוד ורכוש אחר. שני הפלסטינים שהותקפו הצליחו להימלט מהמקום ופונו לטיפול רפואי. 
כשעזבו המתנחלים את הבית, הם עברו דרך בית שכן, יידו אבנים על החלונות ופצעו פעוטה בפניה.

איבראהים חסן, בן 45, אב לשישה, סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי:

ביום ראשון, 15.2.26, בסביבות 15:00-14:30, אני ואשתי שירין (37), וארבעה מהילדים שלנו, בני 18-8, אכלנו ארוחת צהריים בביתנו. בני קסאם היה מחוץ לבית באותו זמן ובתנו התינוקת שאם, בת 7 חודשים, ישנה בחדר השינה שלנו. פתאום שמענו רעש בחוץ.

הסתכלתי מהחלון וראיתי שלושה טרקטורונים של מתנחלים מתקדמים לכיוון הבית. ביקשתי מאשתי לסגור את הדלתות ומהילדים להתרחק מהחלונות. אני גר בבית הזה כבר כמעט שנתיים ומעולם לא הותקפנו על-ידי מתנחלים. אנחנו גרים במערב הכפר שרחוק מההתנחלויות. מאז שמתנחלים הקימו מאחז חדש על פסגת ראס עין עינא בסוף ינואר שמענו על התקפות אבל זאת הפעם הראשונה שהם הגיעו לבית שלנו.

המתנחלים ירדו מהטרקטורונים. הם היו רעולי פנים, החזיקו מקלות עץ וברזל ואחד מהם היה חמוש באקדח. הם התחילו ליידות אבנים על הבית, ניסו לפרוץ את הדלת וצעקו והורו לנו לפתוח אותה והילדים ממש נכנסו לפאניקה.

עניתי למתנחלים דרך החלון בעברית ואמרתי להם שיש לנו ילדים ושאנחנו משפחה שלווה ולא רוצים בעיות. הודעתי להם שאני מתקשר למשטרה ואכן התקשרתי למשטרת אריאל, אבל הם לא ענו.

בינתיים שמעתי ניפוץ של זכוכית. אשתי נכנסה לחדר השינה שלנו וגילתה שבתנו שאם נפגעה קל בפנים מרסיסים. הייתי בהלם ממה שקורה. אשתי והילדים בכו.

המתנחלים עזבו ורציתי מיד לקחת את הילדה לטיפול רפואי אבל כשיצאתי ראיתי שהם השחיתו גם את הצמיגים של הרכב.

התקשרתי לאחי, שהגיע והסיע אותנו למרפאה. ניקו לשאם את הפצעים וחזרנו הביתה.

למחרת כשעמדתי להחליף צמיגים במכונית שוב הגיעו ארבעה מתנחלים בטרקטורון. נכנסתי מיד הביתה וסגרתי את הדלת. הם גנבו את אחד מהצמיגים החדשים ועזבו.

אני לא יודע מה לעשות – אשתי והילדים מפחדים שאצא מהבית מחשש שהמתנחלים יחזרו. בבית שלנו יש רק קומה אחת ואין מיגון על החלונות. זה מסוכן מאוד, הם עלולים ליידות חפצים פנימה או להצית אותנו בתוך הבית.

עד שהוקם המאחז לא קרה שום דבר פה באזור. אבל מאז הקמתו המתנחלים החלו לתקוף אותנו. הם כבר תקפו כמה בתים ותושבים בכפר תלפית הסמוך, ועכשיו הם החלו לתקוף גם אותנו.

הפעם הם ניפצו רק את חלון חדר השינה – אך מה יקרה בפעמים הבאות?

מתנחלים וחיילים פרצו לבית משפחת חסן, תקפו את האב, איימו על בני המשפחה והשחיתו רכוש

ב-20.2.26, בשעה 23:30, חמישה ימים לאחר שמתנחלים תקפו את בית משפחת חסן ופצעו את שאם התינוקת, פרצה קבוצה של מתנחלים וחיילים לבית בעת שבני הזוג איבראהים ושירין ובתם עליאא בת ה-18 ישבו ושתו תה. המתנחלים והחיילים כלאו את איבראהים בחדר אחד ואת אשתו וילדיו בחדר אחר. הם איימו עליו, הכו אותו והודיעו לו כי מתנחלים יגיעו למקום מדי יום ואסור לו לדבר איתם או להתלונן עליהם. בחדר השני איימו החיילים והמתנחלים על שירין חסן וילדיהם של בני הזוג כי יהרגו אותם. המתנחלים הסתובבו בבית והשחיתו רכוש רב בנוכחות החיילים.

לאחר מכן עזבו המתנחלים והחיילים את המקום.

בני המשפחה נאלצו לעזוב את הבית ובילו את שאר הלילה במכוניתם. למחרת עברו להתגורר בבית אחר, במרכז הכפר, מחשש שאם ישובו יותקפו שוב. מאז שבו בני המשפחה מדי פעם לבדוק את מצב ביתם.

איבראהים חסן, בן 45 ואב לשישה סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי:

ביום שישי, 20.2.26, בסביבות השעה 23:30, בזמן שהייתי בבית ביחד עם אשתי והילדים שלנו, שמעתי פיצוץ חזק בסביבה. הסתכלתי מיד מהחלון וראיתי 25-20 מתנחלים על טרקטורונים וטנדר ליד בית בבנייה, במרחק של בערך 200 מטר מהבית שלי. הבנתי שהם זוממים משהו.

אחרי כחצי שעה המתנחלים התקדמו לעבר הבית שלנו והקיפו אותו ואחרי עוד חצי שעה הגיע ג'יפ צבאי ועצר מול הבית. הרגשתי הקלה כי חשבתי שהם ירחיקו את המתנחלים ונהיה בטוחים.

כמה חיילים ירדו מהג'יפ והתקדמו לפתח הבית. פתחתי מיד את הדלת וראיתי חייל – כנראה קצין – גבוה, עם גוף מלא. הפנים שלו היו מכוסות וראו רק את העיניים הכחולות שלו ולצידו עמד מתנחל חמוש שגם הוא היה רעול פנים. המתנחל ניסה להיכנס לבית וניסיתי להדוף אותו אבל הוא דחף אותי בכוח, תפס אותי בחולצה ודחף אותי פנימה, כאילו לשדר שהוא בעל הסמכות. החיילים והמתנחלים נכנסו לבית.

הקצין שאל אותי היכן "הצעירים", ועניתי שאין פה צעירים, רק אני והמשפחה שלי. הוא דחף אותי וניער אותי בכוח. באותו זמן אשתי והילדים שלנו – שהיו כולם בבית חוץ מבני קאסם שישן אצל דוד שלו – בכו למראה המתרחש.

בערך חמישה חיילים ומתנחלים הסתובבו בבית, הפכו את תכולתו וזרקו כל דבר שידם השיגה על הרצפה. חייל ומתנחל הובילו אותי לחדר ודחפו אותי על הרצפה. ישבתי על הרצפה והקצין, עוד חייל שדיבר ערבית עילגת ומתנחל תשאלו אותי שוב על "צעירים" שאני מסתיר. המשכתי להכחיש את זה ואמרתי שרק אני והמשפחה שלי בבית, אבל בכל פעם שאמרתי את זה הם דחפו אותי, בעטו בי והכו אותי תוך צעקות.

בינתיים שמעתי קולות של חפצים נשברים מחוץ לחדר.

חייל אחר נכנס לחדר עם שלוש כוסות התה שהיו על השולחן, ושאל למי הן נועדו. עניתי שהן שלנו, והוא אמר: "למה לא שתיתם מהן?" עניתי שהמתנחלים הגיעו והיינו עסוקים בהם. הוא האשים אותי שאני משקר ואמר שהכוסות שייכות ל"צעירים" שהחבאתי. נשבעתי שאין איש בבית מלבדי ומלבד משפחתי ואמרתי שאם אני משקר – שיעצור אותי.

החייל אמר שיעצור אותי. קמתי ושמתי את הידיים שלי מאחורי הגב כדי שיכבול אותי, אך במקום זאת הוא דחף אותי שוב לרצפה, דרך על הפנים שלי עם הנעל הכבדה שלו ובעט בי כמה פעמים. הוא שאל בן כמה אני ועניתי 45. הוא אמר: "אתה משקר, אתה בן 44 ושמונה חודשים". עניתי שזה כמעט 45, והוא בעט בי שוב.

החייל אמר שהמתנחלים יבואו לכאן כל יום ואסור לי לדבר איתם. עניתי שאני לא מדבר איתם והם אלה שתוקפים אותי והוא אמר: "אתה כאן רק שנה אחת, ואחר כך לא תהיה כאן, אתה מבין?" שתקתי.

באותו זמן שמעתי את אשתי מנסה להגיע אליי לחדר, ואת החיילים צועקים עליה. שאלתי אותם למה הם עושים לנו את זה, הרי לא עשינו כלום והמתנחלים הם אלה שתוקפים אותנו. הקצין ענה בעברית, וחייל אחר תרגם: "המתנחלים יבואו כל יום, אסור לך לדבר איתם".

מתנחל נוסף נכנס לחדר עם סכין קטנה ביד. שאלתי מה זה, והוא אמר: "סכין", והאשים אותי שאני רוצה להרוג מתנחלים. הכחשתי את זה והוא נתן לי סטירה ואמר שוב שאני רוצה להרוג מתנחלים.

הם רק רצו לפגוע בי ולהשפיל אותי. הם השחיתו את הבית והתנהגו כמו חבורה של חיות, ניצלו את חולשתנו ואת העובדה שאנחנו לבד בבית עם ילדים. המתנחלים סימנו בידיהם שהם ישחטו אותנו והצביעו על הנשק שלהם כדי לסמן שהם יירו בנו – הם עשו את זה כמה פעמים.

בסביבות 3:00 לפנות בוקר הם יצאו מהבית שלנו. החיילים נשארו בחוץ למשך בערך שעה נוספת והמתנחלים חזרו לכיוון המאחז.

שירין חסן, בת 37, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי, על מה שעבר עליה ועל ילדיה באותה עת:

בעלי פתח את הדלת כי חשב שהמתנחלים לא ייפגעו בנו בנוכחות חיילים ונהיה בטוחים. חייל עם מסכה שחורה על הפנים נכנס ראשון, ואחריו נכנס מתנחל. בעלי ניסה למנוע ממנו להיכנס, אבל המתנחל דחף אותו בכוח, וחייל נוסף תפס אותו ודחף אותו כמה פעמים.

הילדים צרחו ובכו, ואני ניסיתי להרגיע אותם. החיילים שפלשו לבית – חמישה חיילים ושני מתנחלים – הורו לי ולילדים להיכנס לחדר הילדים. ראיתי את החייל הגדול והמתנחל גוררים את בעלי בבגדים שלו ודוחפים אותו לחדר השינה שלנו.

החיילים הסתובבו בבית, הפכו כל דבר והשחיתו הכל. הם נכנסו ויצאו מהחדרים, והרסו כל מה שנגעו בו. שמעתי רהיטים וזכוכיות מתנפצים, אבל הכי כאב לי כששמעתי את הקול של בעלי כשהם היכו אותו. שמעתי אותו אומר שאין בבית צעירים.

ניסיתי להתקרב לחדר שלנו, אבל אחד החיילים צעק עליי, הצביע על הנשק שלו והורה לי לחזור לחדר הילדים. הוא אמר בערבית עילגת: "יש לכם ילדים – תשמרו עליהם". פחדתי מאוד, הרי הם מסוגלים להרוג אותנו.

הילדים נאחזו בי, ועאליא ניסתה להרדים את שאם, אבל לא הצליחה בגלל הרעש והכאוס ששררו בבית. שאם הרגישה את המתח באוויר ולא נרגעה.

נשארנו דרוכים ועצרנו את הנשימה עד שהחיילים והמתנחלים יצאו מהבית. הם השאירו הרס מוחלט מאחוריהם: המקרר עם כל תכולתו היו על הרצפה, הם ערבבו חומרי ניקוי עם מוצרי מזון ושפכו את זה על מכונת הכביסה, הספות היו הפוכות וקרועות למרות שאפשר היה לבדוק בקלות אם משהו מתחתן בלי להרוס אותן.

המתנחלים התרחקו לכיוון המאחז, והצבא נשאר במקום בערך שעה ואז עזב. אספנו קצת בגדים וחפצים ועזבנו את הבית. הילדים היו במצב נפשי קשה מאוד, וגם אנחנו פחדנו שהם יחזרו ויתקפו אותנו.

נאלצנו לעזוב כדי להציל את חיינו ואת חיי ילדינו. נכנסנו למכונית, נסענו בערך 400–500 מטר, ועצרנו ליד אחד הבתים. לא ידענו לאן ללכת, ולא היה לנו כוח להתרחק יותר – כאילו הנשמות שלנו נשארו בבית.

כשהאיר הבוקר ניסינו לחזור. התקרבנו עד למרחק של בערך 200 מטר מהבית ואז ראינו מתנחלים על טרקטורון לידו. אמרתי לבעלי לא להתקרב – כי אולי הם יירו עלינו. עד עכשיו אנחנו ברכב, לא יודעים מה לעשות. הילדים מסרבים לחזור הביתה. ייתכן שניאלץ לשכור בית אחר, עם גדר גבוהה וחלונות ממוגנים, כדי למנוע מהם ליידות חפצים או להשליך חומרים דליקים פנימה.