מכוניתו של אחמד אבו חמאדה לאחר התקיפה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
ביום שבת, 1.11.25, בסביבות 7:30, יצאו שבעה חקלאים בני משפחה מורחבת מהעיירה תל, למסוק את הזיתים במטע שלהם שמדרום לעיירה, באזור שהוגדר בהסכמי אוסלו כשטח B.
בסביבות 16:00, הגיעו למקום שמונה מתנחלים והחלו ליידות אבנים לעבר החקלאים.
שלושה מהחקלאים הצליחו לברוח לכיוון הכפר וארבעת האחרים החלו לברוח לכיוון מחצבה סמוכה והסתתרו בה.
כעבור כחצי שעה, עדכן אותם בן משפחה טלפונית שהמתנחלים עזבו את המקום. החקלאים יצאו ממקום מחבואם, אך אז הגיע למקום רכב, וממנו יצא שומר ההתנחלות יצהר המוכר לתושבי האזור בשם ׳יעקוב׳, והחל לירות אש חיה.
החקלאים החלו להימלט בכיוונים שונים. מיד לאחר מכן, יעקוב, שהיה מלווה ברכב נוסף עם חמישה חיילים, הורה בצעקות לשניים מהחקלאים, בני הזוג אחמד אבו חמאדה, בן 51 ואחלאם רמדאן, בת 41, לעצור וסימן להם באצבעו לשבת על הקרקע. השניים צייתו לו וכרעו על הקרקע ואז בעט יעקוב בחוזקה בגבה של אחלאם ולאחר מכן אחז בראשה, הפיל אותה ארצה והצמיד את ראשה לקרקע.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום פ', אחותה של אחלאם.
יעקוב והחיילים הורו להם לקום והצעידו את השלושה לאורך כמאתיים מטרים, עד לנקודה שבה עמדו כ-20 חיילים וכעשרה מתנחלים נוספים.
אחד המתנחלים תשאל את החקלאים על מעשיהם במקום.
במקביל, מצאו שמונת המתנחלים שהחלו את התקיפה, בת משפחה נוספת שהסתתרה בקרבת מקום, רולא רמדאן, בת 36, והחלו ליידות עליה אבנים מחלקת קרקע גבוה יותר. רולא נפלה ארצה ובעודה שוכבת המומה כשאינה מסוגלת להוציא הגה מפיה, שמעה את המתנחלים אומרים כי היא מתה. המתנחלים עזבו את המקום, ורולא נשארה לשכב במקומה מחשש שהמתנחלים ישובו לתקוף אותה. לאחר כעשר דקות אזרה רולא אומץ לקום ולהצטרף לבני משפחתה במקום שבו הוחזקו בידי המתנחלים והחיילים.
לאחר שהגיעה למקום, אפשרו החיילים לבני המשפחה לתת לה מים ואז שחררו אותם.
כששבו למכוניתם גילו כי היא הושחתה בידי המתנחלים וחלונותיה נופצו. החקלאים נסעו לבית החולים רפידיא , שם טופלו ושוחררו לביתם באותו לילה.
סלמא דיבעי, תחקירנית בצלם, גבתה את עדויות חלק מהחקלאים:
רולא רמדאן, בת 36 ואם לארבעה:
ביום שבת, 1.11.25, בסביבות השעה 7:30 בבוקר, הלכתי יחד עם עוד שישה בני משפחה לחלקת אדמה שירשנו מאבי המנוח. היא ממוקמת בצד הדרומי של העיירה ונקראת ספחת א-סירה, משתרעת על פני 7 דונמים ויש בה כ-120 עצי זית פוריים. האזור הזה מוגדר בהסכמי אוסלו כשטח B, ואנחנו רגילים לעבוד שם בלי בעיות.
בסביבות השעה 16:00, בעלי התחיל להעביר את הזיתים שנמסקו כדי שנסיים ונחזור הביתה. נותר לנו רק עץ אחד למסוק. ראיתי את בני ח׳ רץ לעברנו וצועק, "מתנחלים! מתנחלים!" שאלתי אותו אם הוא צוחק, והוא אמר, "לא, אמא, המתנחלים כאן! רוצו מהר!" באותו רגע, אבנים החלו ליפול עלינו. היו שם בערך שמונה מתנחלים. רצתי עד שהגעתי, יחד עם שתי האחיות שלי וגיסי אחמד, למחצבה במרחק כ-200 מטרים כדי לתפוס מחסה עד שהם יעזבו.
חצי שעה לאחר מכן, התקשרתי לבעלה של אחותי פ׳ כדי להבין אם אפשר לצאת משם, והוא חשב שהמתנחלים עזבו. אחיותיי ואני חזרנו. בדרך ראיתי טנדר לבן. חשבתי שהוא שייך לתושבי הכפר או לרכב קישור, אבל התברר שזו מכונית של מתנחל. ראיתי בערך שמונה או עשרה חיילים שהגיעו ברגל. חשבתי שהם באו להציל אותנו. במרחק של כ-100 מטרים מאיתנו ראיתי עוד קבוצה של מתנחלים ונבהלתי מאוד.
רצנו בשטח סלעי ועלינו על גבעה. זה אזור חקלאי הררי. שמעתי בערך 15-10 יריות. לא הייתי מסוגלת לרוץ יותר והאחיות שלי צרחו עליי להתקדם. אמרתי להן להמשיך ללכת, שאשיג אותן. ראיתי את המתנחלים מתקרבים ורעדתי מפחד. ישבתי מאחורי עץ. הם עברו קרוב אליי ועצרתי את נשימתי עד שהם נעלמו. נשארתי שם כחצי שעה. השתרר שקט ואז ושמעתי את רעש הרכב שלהם והנחתי שהם עזבו. קמתי והתחלתי להתקדם למקום שבו קיוותי למצוא שאר המשפחה שלי. בקושי התקדמתי 20 מטרים כשהופתעתי על ידי שמונה מתנחלים שהיו בחלקת אדמה גבוהה יותר, מעליי. הם לבשו בגדים אזרחיים, והיו רעולי פנים. הם התחילו לזרוק עליי אבנים ואני צעקתי וביקשתי מהם רחמים. התחננתי בפניהם שיפסיקו. האבנים פגעו לי בכל הגוף, אבל הם לא אמרו מילה. הם המשיכו לזרוק עליי אבנים עד שנפלתי על הקרקע. לא יכולתי לזוז, וקולי נעלם. שמעתי אחד מהם אומר, "מתה, מתה", ואז הם הלכו.
שכבתי שם עשר דקות. הראייה שלי הייתה קצת מטושטשת והפה שלי היה יבש. בסוף הצלחתי לאזור כוחות. קמתי בקושי וניסיתי לחזור לחפש את שאר המשפחה. התקדמי 60-50 מטרים, חצי בזחילה, ואז ראיתי קבוצת חיילים, כמה מכוניות ועוד כמה אנשים. הזדקפתי ונופפתי בידיים, קראתי בשם של בעלי. ואז שמעתי מישהו אומר, "היי, אישה! היי, אישה!" התיישבתי; לא יכולתי לעמוד יותר. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. עצמתי את עיניי כששמעתי מישהו אומר, "קומי!" פקחתי את העיניים וראיתי 6-5 חיילים סביבי. נבהלתי עוד יותר. החייל אמר לי לקום, אבל אמרתי שאני לא יכולה. כל צד שמאל שלי הרגיש משותק.
הנחתי את ראשי על האבנים ועצמתי את העיניים ואז שמעתי מישהו אומר, "רולא, קומי!" פקחתי את העיניים וראיתי שזה בעלה של אחותי אחלאם, אחמד אבו חמאדה. הוא אמר לי לקום, ואמרתי שאני לא יכולה. הוא אמר, "בבקשה, תאזרי כוחות ותקומי". הוא נתן לי מים ושתיתי קצת. הוא ביקש שאקום כדי שנלך משם. קמתי.
הצלחתי בקושי להגיע למכונית של אחמד. כל החלונות שלה היו שבורים, והמושבים היו מכוסים בזכוכיות. האחיות שלי היו במכונית אמרתי להן שאני מותשת וצריכה אמבולנס. הן סיפרו לי שהמתנחלים פגעו באחלאם בגב, ושם אחותי פ' נפגעה מאבן בגב. נסענו לבית החולים בשכם ובדרך פגשנו אמבולנס ועברנו אליו. רצו לאשפז אותי בבית החולים אבל השתחררתי על אחריותי כי הילדים שלי דאגו ורציתי לחזור הביתה כמה שיותר מהר.
אחמד אבו חמאדה, בן 51 ואב לשישה:
אחמד אבו חמאדה לאחר התקיפה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
ביום שבת, 1.11.25, בסביבות השעה 7:30 בבוקר, הגענו לחלקת אדמה בקצה הדרומי של העיירה כדי למסוק זיתים.
בשעה 16:00 הייתי באדמה עם אשתי, אחלאם רמדאן, בת 41, ואחיותיה ובני הזוג שלהן. מאז שהתארסתי עם אחלאם בשנת 2001 הלכתי איתה ועם המשפחה שלה לאדמה הזאת כל שנה כדי למסוק זיתים. זה היה יום כיף למשפחות ולילדים וכולנו הלכנו: צעירים ומבוגרים. האזור הזה מוגדר כשטח B ומעולם לא נדרשנו לתאם את ההגעה שלנו ולא הוטרדנו שם על-ידי מתנחלים. צעירים ומבוגרים. אין התנחלויות קרובות.
עבדנו ברוגע וכמעט סיימנו. נשאר לנו עץ אחד למסוק. העמסנו את הזיתים שנקטפו על הרכב שלי שחנה בקצה החלקה, שהשטח שלה הוא 7 דונם. ואז ח'ליל פתאום הגיע מרחוק כשהוא צועק: "רוצו! המתנחלים כאן!" בהתחלה לא האמנו לו; חשבנו שהוא מתבדח. אבל מהר מאוד התחילו ליפול עלינו אבנים שהם זרקו. ראיתי בערך שמונה מתנחלים לבושים בשחור שזרקו עלינו אבנים. לא שמתי לב אם הם היו חמושים או לא. כולנו ברחנו. זו קרקע הררית ונאלצנו לברוח בכיוון ההפוך מהמקום שבו היה הרכב. מצאנו מחסה במחצבה באזור ונשארנו שם עד שעדכנו אותנו שהמתנחלים עזבו את האזור.
בקושי הספקנו ללכת כמה מטרים כשראיתי מכונית לבנה מתקרבת. חשבתי שזה רכב קישור ישראלי ושהם באו לעזרתנו, אבל הופתענו לגלות שזו מכונית של שומר ההתנחלות יצהר, ששמו "יעקוב". הוא פתח באש עלינו. רצנו בין הסלעים והקוצים. הרגשתי את הכדורים חולפים לי מול הראש. שמעתי 15-10 יריות. פ׳ הלכה ראשונה ורולא הייתה מאחורינו. היא אמרה כל הזמן, "אני לא יכול ללכת יותר. אני צריכה לנוח קצת".
ראיתי את יעקוב עם בערך 6-5 חיילים, שנראו לי כמו מתנחלים במדים. יעקוב התחיל לצעוק עלינו. הבנתי מהתנועות שלו שהוא רוצה שנשב על הקרקע, אז אשתי אחלאם ואני התיישבנו. יעקב עדיין צעק בעברית וסימן בידו והבנתי שהוא רוצה שנשכב עם הפנים כלפי הקרקע. כשעמדתי להסביר לאשתי, הוא פתאום לקח צעד אחורה ואז בעט לה בגב עם המגף הכבד שלו. אחלאם צרחה מכאב, והוא תפס אותה בראש והפיל אותה בכוח אל הקרקע. באותו רגע, גם אני נשכבתי על הבטן עם הפנים לקרקע. חשבתי שהוא או החיילים הולכים הולך להרוג אותנו. אמרתי לאשתי בקול נמוך לדקלם את השהאדה, אבל יעקוב צעק עליי בעברית והורה לי לשתוק. הוא לא נתן לנו לומר מילה. הוא והחיילים הקיפו אותנו. החיילים לא עשו לנו כלום ולא דיברו איתנו, רק יעקב תקף אותנו.
בערך חמש דקות אחרי שיעקב תפס אותנו, אחותה של אשתי, פ׳ הגיעה בזחילה על הקרקע. היא נשכבה ליד אחלאם. יעקוב לא דיבר איתה, ומאוחר יותר הבנתי ממנה שהמתנחלים שתקפו אותנו קודם עוד היו בסביבה והיא פחדה שהם יתפסו אותה לבד. יעקוב שאל אותי אם יש שם עוד מישהו מאיתנו ואמרתי לו שיש שם אישה נוספת - והתכוונתי לרולא. הוא אמר שאין והתעקשתי שיש עוד מישהי למטה.עברה חצי שעה לערך כשאנחנו על הקרקע, לא מסוגלים לזוז, לא יודעים מה יקרה לנו. ואז יעקוב הורה לנו לקום ואמר לנו בעברית ללכת אחריו כשהחיילים הולכים אחרינו. אני החזקתי את ידה של אחלאם, והיא החזיקה את אחותה. היינו עייפים מאוד והתקשינו ללכת. בכל פעם שפ׳ או אחלאם עצרו, החיילים צעקו עלינו בעברית להמשיך. התקדמנו בערך 200 מטרים עד שהגענו לשני ג'יפים ובערך 20 חיילים - הפעם, חיילים "אמיתיים", לא אלה שהיו עם יעקוב. קרוב לשם עמדו גם בערך 10 מתנחלים, כולם לבושים לבן. אחד החיילים שאל: "מי מדבר ערבית?" ואז מתנחל לבוש לבן וחמוש באקדח קם ואמר לי, "אני רוצה לשאול אותך שאלה. תענה רק על מה שאני שואל". הוא דרש לדעת מה שמי, למה היינו שם, ומי היה איתי. אמרתי לו שאלה אשתי ואחותה, ושאנחנו מוסקים זיתים באדמה שלנו. הטלפון שלי צלצל, אז הוא לקח אותו ממני, ושאל מי מתקשר אליי. אמרתי לו שזה נהג הטרקטור שאמור לבוא לקחת את הזיתים. הוא שאל אם הוא מגיע, ואמרתי שלא, כי כבר מאוחר וחשוך. באותו רגע ראיתי את אחותה של אשתי, רולא. החיילים ניגשו אליה, ומתנחל אמר לי, "אמרת לי שאין כאן אף אחד אחר". עניתי, "אמרתי ליעקוב כמה פעמים שיש איתנו אישה נוספת".. אחד החיילים קרא לי וביקש שאביא בקבוק מים. לקחתי בקבוק מהמכונית שלי, שהמתנחלים ניפצו לפני כן את כל השמשות שלה. ניגשתי לרולא ונתתי לה את המים. היא הייתה עייפה מאוד והתקשתה לקום. התחננתי בפניה שתקום. היא קמה כשהיא הולכת בקושי ונופלת על קוצים. תפסתי אותה ותמכתי בה עד שהגענו למכונית שלי.
נסענו לכיוון שכם. בדרך פגשנו אמבולנס, והם טיפלו באשתי, רולא, ובפ׳. אשתי התלוננה על כאבי גב, ורולא כנראה ספגה מכות רבות בכל גופה. חזרנו בלילה.
משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי כרוך ממהותו בהפרה שיטתית של זכויות האדם. בצלם פועל במטרה להביא לסיומו, מתוך הכרה שרק בדרך זו ניתן לממש עתיד בו זכויות האדם, דמוקרטיה, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם – פלסטינים וישראלים – החיים בין הירדן לים.
ברצועת עזה פועלת ישראל מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 באופן מתואם ומתוך כוונה ברורה להביא להרס של החברה הפלסטינית ומבצעת ג'נוסייד בתושביה. על רקע מעשיה של ישראל בעזה, הצהרותיהם של מקבלי החלטות ישראלים, והיעדרה של פעולה אפקטיבית מצד הקהילה הבינלאומית, קיימת סכנה ממשית שהמשטר הישראלי ירחיב את הג'נוסייד גם לאזורים נוספים שתחת שליטתו, ובראש ובראשונה לגדה המערבית. בצלם קורא לציבור הישראלי ולקהילה הבינלאומית לפעול בכל האמצעים שמאפשר המשפט הבינלאומי לעצירתו המיידית של הג׳נוסייד הישראלי בפלסטינים.
