⚠️ אזהרת תוכן: אלימות מינית
העדויות שלהלן כוללות תיאורים של אונס ושל צורות נוספות של אלימות מינית.
הדו"ח "גיהינום עלי אדמות" הוא המשכו של דו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שפרסם בצלם בחודש אוגוסט 2024, והוא מתבסס על הניתוח והמחקר המעמיק שנערך אז ועל נתונים מעודכנים ועדויות חדשות שנגבו מ-21 אסירים פלסטינים ששוחררו ממתקני הכליאה הישראליים בחודשים האחרונים, וכן על עבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים. מהמידע המעודכן עולה כי מתקני הכליאה ממשיכים לתפקד כרשת של מחנות עינויים לפלסטינים וכי עדיין מתקיימים בהם, ואף ביתר שאת, התעללות שיטתית הכוללת אלימות גופנית והתעמרות נפשית, תנאים בלתי אנושיים והרעבה ומניעת טיפול רפואי, שהובילו למקרי מוות רבים. חלק מהעדים מספרים גם על התעללות ואלימות מינית שחוו בעצמם או שהיו עדים לה. הפיכת מתקני הכליאה לרשת של מחנות עינויים היא חלק מהמתקפה המתוכננת והרחבה שמוביל המשטר הישראלי נגד החברה הפלסטינית, ושמטרתה לפרק ולהרוס את הפלסטינים כקבוצה. הג'נוסייד ברצועת עזה והטיהור האתני בגדה המערבית הם הביטויים הקיצוניים ביותר של מדיניות זו.
”
במהלך העינויים אחד החיילים אנס אותי. הוא דחף מקל עץ בכוח לתוך פי הטבעת שלי, השאיר אותו שם קרוב לדקה, ומשך אותו. אחר-כך, החייל שוב דחף את המקל פנימה בעוצמה יותר גדולה, וצרחתי בקולי קולות. אחרי דקה הוא משך שוב את המקל, אמר לי לפתוח את הפה, דחף את המקל לתוך הפה שלי והכריח אותי ללקק אותו. הוצפתי ברגשות של עוול ועלבון, ומעוצמת ההשפלה איבדתי את ההכרה לכמה דקות.
“
”
אנשי השב"ס גררו אותי למקום שבו התקשיתי לנשום. הייתי מותש כל כך שהשלכתי את עצמי על הרצפה עם הפנים כלפי מטה והם שוב התחילו להכות אותי. אחד מהם התיישב על הגב שלי, אחר דרך לי על הראש, והשלישי ניסה לדחוף חפץ נוקשה לפי הטבעת שלי. ניסיתי לכווץ את השרירים ולהתנגד, אבל הם הצליחו לדחוף את החפץ לתוך פי הטבעת.
“
”
[...] עברתי בשדה תימן את הימים הקשים ביותר בחיי. אני סובל עד היום מטראומה חמורה. החזיקו אותי עירום, וחיילים שיסו בי כלבים שתקפו אותי. הם הכו אותי באיבר המין, קשרו אותו בחבל פלסטיק וגרמו לי נפיחות ודימום. עציר אחד איבד אשך אחד בעקבות העינויים. [...] אני ועוד בערך 200 בני אדם חלינו בגרדת (סקביאס), והתגרדנו עד שדיממנו. כשביקשנו טיפול, אמרו לנו: "עוד לא ראיתם כלום". [...] גם הרופא הכה אותנו. היו גם מקרים ששברו לאסירים את השיניים.
“
”
[...] הורו לי להוריד את הבוקסר ונשארתי עירום לגמרי בנוכחות החיילות. ערכו עליי חיפוש דקדקני מאוד באמצעות מכשיר סריקה. [...] כיסו לי את העיניים, אזקו לי את הידיים והובילו אותי למקום אחר, שלא הבנתי מהו. שם הרביצו לי באלות או מקלות במשך הרבה זמן. מתוך ייאוש, ניסיתי להדוף את המכות ולתקוף בחזרה את החייל, אבל לא יכולתי. באותו רגע נתנו לי מכה חזקה, והרגשתי ששברו לי את אחת הצלעות. משם העבירו אותי למקום אחר, הפעם בנגמ"ש. הבנתי שקוראים למקום "אל-כלאבאת": זרקו אותי שם על הקרקע וכלבים התחילו לדרוך עליי ולתקוף חלק מהעצורים האחרים.
“
”
החיילים עצרו אותי, ולקחו אותי עירום לבניין סמוך שהצבא תפס והפך לעמדה צבאית. קשרו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים בחתיכת בד והשאירו אותי עירום. הוחזקתי בבניין הזה במשך שלושה ימים, שבהם נחקרתי בעינויים. קצין צבא חקר אותי על מנהיגי חמאס, על מנהרות ועל נשק. במהלך החקירה, החיילים כיבו סיגריות על הגוף שלי, שפכו עליי חומצת מלח ושרפו לי את הגב עם מצית. בגלל הכוויות איבדתי את הראייה בעין שמאל.
“
”
בתוך הבור, החיילים הכו אותנו עם הנשקים שלהם וקיללו אותנו. חשבנו שאנחנו הולכים למות בתוך הבור הזה. אחר-כך שמעתי תנועה של ג'יפים. היינו בערך 30 עצורים, והשליכו אותנו לתוך שני ג'יפים צבאיים, ושם החל באמת מסע העינויים שלנו. לכל אורך הנסיעה היכו אותנו קשות, עד שהגענו למעבר כרם אבו סאלם. כשהגענו, הופתענו לראות שם חוץ מהחיילים, גם ישראלים בלבוש אזרחי. הם הורידו אותנו מהג'יפים ותוך כדי כך בעטו בנו. פתחו לנו את הרוכסן של האוברול, והשליכו אותנו על הקרקע עם הפנים לאדמה והבטן חשופה, ואז הכו וקיללו אותנו.
“
”
פעולת הדיכוי האחרונה שחוויתי הייתה שלושה ימים לפני השחרור שלי. הורו לנו לשכב על הבטן והביאו כלבים גדולים מאוד ומפחידים, בגודל של כבשים. הם ציוו על שני עצורים לצאת החוצה. אחד מהם היה רופא בתחום בריאות הנפש. כשהם חזרו, הם סיפרו לנו שבחוץ הפשיטו אותם, וגרמו לכלב גדול לטפס עליהם ולעמוד להם על החזה. הצבא הישראלי רצה להשפיל במיוחד רופאים ואנשי צוותים רפואיים מבתי החולים שבצפון.
“
”
[...] התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב בשלולית דם גדולה. הייתי בהלם. הסתכלתי על הרגליים שלי וראיתי שהן פצועות ומדממות. זה היה מחזה נורא, והתחלתי לצרוח ולבכות בהיסטריה, בתקווה שמישהו יבוא לעזור לי. אושפזתי בבית החולים של הכלא. [...] רופא לבוש מדים אמר לי: "תקשיב, החיים שלך בסכנה. אתה צריך לבחור בין כריתת שתי הרגליים שלך לבין המוות". התחלתי לבכות ולצרוח, בתקווה שמישהו ישמע את הכאב שלי, את הייסורים שלי, ואת הצער שלי. הביאו לי מסמך ואילצו אותי לחתום על הסכמה לקטיעת שתי רגליי.
“
”
יחידות שונות של השב״ס תקפו אותנו לעיתים קרובות, ללא הצדקה, מתוך רצון לפגוע ולנקום. אני זוכר היטב את התקרית הכואבת שבה עציר בשם עבד א-רחמן מרעי, מהכפר קראוות בני חסאן, נהרג בכלא. שמעתי את הסוהרים מכים אותו. הוא היה בתא סמוך לשלי וצעק לעזרתי. הוא התחנן ואמר שהוא גוסס, אבל הייתי סגור בתא ולא יכולתי לעזור לו, רק לנסות להרגיע אותו במילים. מאוחר יותר ראיתי אנשי שב״ס מביאים שק גופות, והבנתי שהוא מת בעקבות התקיפה.
“
”
החיילים גררו אותי על הקרקע והכניסו אותי לתא צר, כמו ארון קבורה. החייל אמר לי: "נשאיר אותך בארון הזה עד שתמות, בן זונה." הייתי מבועת וחשבתי שהם עומדים להרוג אותי. נשארתי נעול בארון הזה כמה ימים, מבודד לחלוטין, בלי אוכל וכמעט בלי מים. בכל פעם שצעקתי בבקשה לקבל מים או מזון, החיילים פתחו את הארון, היכו אותי קשות וסגרו אותו שוב. כשהייתי זקוק לשירותים, קראתי לחיילים, אבל הם לא התייחסו אליי. ניסיתי להתאפק, אבל בסוף נאלצתי להרטיב את עצמי. החיילים פתחו את הארון מידי פעם רק כדי לבדוק אם אני עדיין חי.
“
”
החיילים ניסו כל הזמן להפחיד אותנו ולשבור את רוחנו. הם היו עושים פעמיים בשבוע פעולות דיכוי, זורקים רימוני הלם לתאים, פוצעים אסירים, מכריחים אותנו לכרוע עם הידיים על הראש ומקללים אותנו. החיילים מינו אותי ל"שאוויש", אחראי על שאר האסירים, והורו לי לתת סטירות לאסירים האחרים. הם אמרו לי "אם לא תכה את האסירים, אנחנו נכה אותך", כשנתתי סטירות לאסירים, ביקשתי מהם סליחה. בכל זאת, החיילים הרביצו לי וקיללו אותי. אלה היו הימים הקשים ביותר בחיים שלי. לא היו רחמים או חמלה כלפי אף אסיר.
“
”
הותקפתי על ידי יחידת "מצדה" ונפצעתי מכדור גומי. אושפזתי למשך 15 ימים, ובמהלך ההעברה לאשפוז היכו אותי. שאלו אותי שוב על חמאס, על החטופים ועל בתים ממולכדים, ואיימו שאם לא אתן להם מידע, הם יעצרו ויאנסו את אשתי ואת אמי. כמעט בכל יום ספגתי מכות והשפלות קשות. לפעמים הראו לנו שקית שחורה, של גופות, ואמרו לנו: "רק ככה תצאו מהמקום הזה ", ודרשו שוב שנספר על מיקומי חמאס והמנהרות – דברים שלא היה לנו קשר אליהם.
“
”
החיילים תפסו אותי, הרימו אותי מהידיים ותלו אותי בתנוחת "שבח" עם שרשראות באמצע חדר החקירות. הם הביאו דילדו והניחו אותו מתחת לישבני, ואז החלו להוריד את השרשרת עד שחלק ממנו נכנס לתוך פי הטבעת שלי. זה גרם לי לכאב עז שכמותו לא חוויתי מעולם. התחלתי לצרוח ולבכות בקול רם. זה היה העינוי האכזרי והקשה ביותר שעברתי בכל תקופת המעצר שלי בישראל. באותו רגע לא ציפיתי שיתקפו אותי מינית. כשזה קרה, רציתי למות. המוות היה עדיף על עינויים כאלה.
“
”
היו שם קצין וחייל והם הורו לי להוריד את כל הבגדים שלי וללבוש חיתול. אחר-כך, הם אזקו לי את הידיים לאחור, כיסו לי את העיניים, ותלו אותי (שבח) על מנוף בלנקו מהסוג שמשמש קצבים להרמת כבשים אחרי השחיטה. השאירו אותי תלוי שם קרוב ל-10 שעות, רצוף. היו לי כאבים חזקים בכתפיים ובפרקי הידיים. לידי תלו באותה צורה בחור נוסף שאני מכיר. הם הכו אותנו בזמן שהיינו תלויים שם, בעיקר באזור החזה. עם כל מכה הרגשתי שהנשמה יוצאת לי מהגוף מרוב כאב.
“
”
הורו לי להתפשט לגמרי ואילצו אותי להתכופף ולהתיישר כמה פעמים. היו בחדר כמה אנשים שאני חושב שהיו מיחידת כת"ר. [...] היו שם גם חיילות, למרות שהייתי עירום. אחת מהן נגעה לי באשכים כמה פעמים, וגם בחלקים אחרים מהגוף. [...] הסוהר העביר עליי גלאי מתכות, הניח אותו על פי הטבעת שלי ומשך באשכים שלי. [...] חיילות החזיקו את האשכים והפין שלי ואמרו "אני הולכת לאנוס אותך". הן לחצו לי על האשכים וצרחתי מכאב. אני לא יודע אם היו שם מצלמות או טלפונים שתיעדו אותנו בערום. ייחלתי למוות בגלל ההשפלה שעברתי.
“
”
היו שם חמישה חוקרים, והם הידקו לי את האזיקים כל כך חזק עד שאיבדתי תחושה בידיים. הם קשרו את הרגליים שלי לכיסא בתנוחת "בננה". כל החיילים שהיו בחדר תקפו אותי, היכו אותי בגב, בחזה, ברגליים ואפילו באשכים. הרגשתי כאילו שלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ. צרחתי, ואמרתי להם שאני צריך להשתין. הם הורו לשני סוהרים לקחת אותי לשירותים. כשהגעתי לשם, הייתי במצב של הלם. לא יכולתי להשתין. כשסוף סוף הצלחתי, היה הרבה דם בשתן.
“
”
המצב בכלא עופר היה אפילו קשה יותר מבשדה תימן. העלבות, מכות, השפלה, ביזוי, כריעה ממושכת על הברכיים עם הידיים מעל הראש. הרגשתי כמו עבד. נחקרתי על ידי קצין שב"כ. בדרך לחקירה, החיילים הרביצו לי מכות רצח. החוקר אמר שקוראים לו "קפטן גיהינום". זה באמת היה גיהינום. הוא היה אומר לנו "ברוכים הבאים לגיהינום".
“
”
[...] העבירו אותי לתא חשוך שאליו לא חדר אור. בתא הוחזקו עוד תשעה עצורים, כולם מרצועת עזה, והם סיפרו לי שמחזיקים אותם שם כבר קרוב ל-9 חודשים. כמה ימים אחרי שהוכנסתי לשם, התפרצו לתא בערך 15 אנשי יחידה מיוחדת של שירות בתי הסוהר. הם ריססו אותנו בגז פלפל בלי שום אזהרה, הכו אותנו באלות ובמקלות, ונתנו לנו אגרופים עם כפפות קשיחות. בתקיפה הזו שברו לי שתי צלעות וגרמו לי לחתך עמוק מתחת לעין ימין, לחתך מעל לגבה השמאלית ולדימום מהאוזן. כשהתמוטטתי ארצה, אחד מהם לחץ לי עם היד שלו על הראש והפנים.
“
