עד המלחמה גרתי עם אשתי וששת הילדים שלנו, יחיא, בן 22, סאלי, בת 20, סוג'וד, בת 18, דימא, בת 15, נסמה, בת 12, וריוואא, בת 10. גרנו בדירה, בקומה החמישית בבנין בפרויקט המגורים "מדינת חמד" בח'אן-יונס שבמרכז הרצועה. הדירה שלנו נהרסה, לאחר שהצבא הפציץ את הבניין.
אני מועסק כעובד מדינה בממשלת עזה. גדלתי במשפחה ענייה בשכונת א-דרג' בעיר עזה, וחייתי כל חיי כאדם עני ופשוט, שמתאמץ לפרנס את משפחתו. לפני יותר מחמש שנים חליתי בסוכרת.
כבר ביום הראשון למלחמה, התבטלו הלימודים של הילדים שלי בבתי-הספר ובאוניברסיטאות. בימים שאחרי, התחילו הפצצות בכל רחבי הרצועה. מהר מאוד המצב החמיר, ותושבי צפון הרצועה החלו לעקור מבתיהם ולהימלט דרומה, אבל גם בדרום הרצועה לא היה בטוח, ואנשים הופצצו ונהרגו.
אני והמשפחה שלי נשארנו בבית שלנו, ועקבנו אחרי החדשות בתקווה שהמלחמה תיגמר מהר. נשארנו כך עד שהצבא פלש לח'אן-יונס בתחילת דצמבר 2023. כשהצבא התחיל להפציץ ולהרוס בניינים באזור שלנו, החלטנו לעזוב. אספנו את כל החפצים שיכולנו ונמלטנו דרומה, למחנה העקורים בשכונת תל א-סולטן ברפיח. הקמנו שם אוהל וגרנו בו. החיים במחנה העקורים היו קשים מאוד: נאבקנו להשיג מים ואוכל, והיו תורים ארוכים לשירותים המשותפים.
ב-16.2.24, שמענו ש"מדינת חמד" בטוח עכשיו, ושחלק מהתושבים החליטו לחזור. החלטנו לחזור לדירה שלנו, והאיזור באמת הרגיש יותר בטוח. נשארנו שם עד ה-3.3.24. באותו לילה, בסביבות השעה 21:00, התחלנו לשמוע ירי כבד והפגזות קשות בתוך מדינת חמד. כמה דקות אחר-כך, נדהמנו כשראינו טנקים של הצבא הישראלי פולשים לשכונה ומקיפים אותה מכל עבר. הצצתי מהחלון וראיתי טנק צבאי חונה ממש מול הבניין שלנו, הייתי המום. בכל זאת, נשארנו בבית עד הבוקר שלמחרת, תחת הפגזות. בבוקר, החיילים התחילו לקרוא לנו לצאת מהבתים ולעזוב את האזור דרך מחסום צבאי שהם הקימו ליד שער אסדאא הצפוני.
ב-4.3.24, יצאנו מהבית והלכנו עד שהגענו למחסום, ושם החיילים קראו לי, ואמרו לי בערבית: "אתה עם המשקפיים, בן זונה, בוא הנה!" עזבתי את אשתי והילדים שלי והלכתי אל החיילים. הם ערכו עליי חיפוש וגילו שיש לי 8,000 שקלים וטלפון נייד. הם לקחו את הכסף והטלפון שלי, והורו לי להוריד את כל הבגדים שלי. משם, הם הובילו אותי לבריכת מים ריקה, הלבישו אותי בסרבל לבן, כיסו לי את העיניים, אזקו לי את הידיים מאחורי הגב, והושיבו אותי בכריעה על הברכיים בבריכה. הם התחילו להכניס לבריכה גם עצורים נוספים.
ניגשו אליי כמה חיילים והתחילו להכות אותי מכות קשות. הם הטיחו את הראש שלי בקירות הבריכה יותר מעשר פעמים רצופות, והתחלתי לדמם.
נשארתי כורע שם בערך שעתיים. אחר-כך ניגשו אליי כמה חיילים והתחילו להכות אותי מכות קשות. הם הטיחו את הראש שלי בקירות הבריכה יותר מעשר פעמים רצופות, והתחלתי לדמם. הם המשיכו להכות אותי בכל הגוף: באזור החזה, הבטן והכליות, עד שלבסוף איבדתי את ההכרה. התעוררתי מצעקות חזקות של עצירים אחרים שהוכו בקרבת מקום ומרעשי מחבטות חזקות. החיילים השכיבו אותי על הבטן, ושני חיילים דרכו על הגב שלי ובעטו בי חזק בראש. התחלתי לצרוח מכאב, והם עזבו אותי. נשארתי ככה, שוכב שם, עד עלות השחר למחרת.
למחרת, שני חיילים לקחו אותי יחד עם ארבעה או חמישה עצורים נוספים, כשכולנו אזוקים ועינינו מכוסות, והכניסו אותנו לתוך טנק. הצלחתי לראות קצת מתחת לכיסוי העיניים. החיילים התחילו להכות אותנו בפנים. נסענו בטנק בערך 20 דקות עד שהגענו למקום שמאוחר יותר נודע לי שנקרא אל-חסמה [מתחם מחופה חצץ], ליד כלא שדה תימן. כשהגענו לשם, הם החליפו את אזיקוני הפלסטיק שלי באזיקים מברזל.
אחר-כך, הם העלו אותנו לאוטובוס וכבלו אותנו למושבים. כל הנסיעה ספגנו עינויים, מכות וקללות. החיילים הורו לנו ליילל, כמו כלבים וחתולים. המכות שקיבלנו היו כל כך קשות, שחלק מהאסירים הועברו ישר לאשפוז כשהגענו.
הם שמו על פרקי הידיים שלנו צמידים עם מספרים, והמספר שקיבלתי היה 901739. אז הבנו שהגענו לכלא שדה תימן. היו שם צריפים גדולים שחולקו לתאים קטנים, שנראו כאילו הם מיועדים לחיות. בכל תא היו עשרות עצורים.
הם העלו אותנו לאוטובוס וכבלו אותנו למושבים. כל הנסיעה ספגנו עינויים, מכות וקללות. החיילים הורו לנו ליילל, כמו כלבים וחתולים.
יום אחרי שהגענו לשדה תימן, התחלתי להרגיש כאבים חזקים מאוד בכפות הרגליים שלי, ובהדרגה איבדתי את היכולת לעמוד. העצורים שהיו איתי התחילו לשאת אותי, למשל כשהייתי צריך להשתמש בשירותים. ביקשתי מהחיילים לראות רופא, אבל הם מנעו ממני לקבל טיפול רפואי, ולא נתנו לי אפילו כדור אחד של משכך כאבים.
ביום השמיני שלי בשדה תימן, כשהידיים שלי היו עדיין אזוקות והעיניים מכוסות, חום הגוף שלי עלה מאוד. התחלתי לצרוח בייסורים: "תשיגו לי רופא! תשיגו לי רופא!" בתגובה, החיילים קיללו אותי ואמרו בערבית: "שתוק, בן זונה! שתוק, בן זונה!". ב-14.3.24, התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב בשלולית דם גדולה. הייתי בהלם. הסתכלתי על הרגליים שלי וראיתי שהן פצועות ומדממות. זה היה מחזה נורא, והתחלתי לצרוח ולבכות בהיסטריה, בתקווה שמישהו יבוא לעזור לי.
אושפזתי בבית החולים של הכלא. שמעתי את הרופא אומר לחיילים שחטפתי מכות קשות בכליות, וזה גם גרם פצעים בכפות הרגליים שלי. נשארתי מאושפז בבית החולים במשך 10 ימים ועברתי שבעה ניתוחים ברגליים – הייתי אזוק ומכוסה עיניים כל הזמן הזה. הייתי מרותק למיטה, לא יכולתי לזוז או ללכת בכלל. אחרי עשרה ימים, הרופא ניגש אליי ואמר לי שהולכים לשלוח אותי לבית חולים אחר, גדול יותר. לקחו אותי לשם באמבולנס, וכל הדרך הכו אותי באכזריות בגוף ובראש וקיללו אותי: "אנחנו הולכים לזיין אותך, בן זונה! ונזיין גם את אשתך!"
התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב בשלולית דם גדולה. הייתי בהלם. הסתכלתי על הרגליים שלי וראיתי שהן פצועות ומדממות.
הגעתי לבית חולים, אני לא יודע מה שמו. ניתחו אותי ברגליים במשך שעה. משם, החזירו אותי בג'יפ לשדה תימן. בערך שבוע אחר-כך, רופא לבוש מדים אמר לי: "תקשיב, החיים שלך בסכנה. אתה צריך לבחור בין כריתת שתי הרגליים שלך לבין המוות". התחלתי לבכות ולצרוח, בתקווה שמישהו ישמע את הכאב שלי, את הייסורים שלי, ואת הצער שלי. הביאו לי מסמך ואילצו אותי לחתום על הסכמה לקטיעת שתי רגליי.
שבוע אחר-כך, לקחו אותי באמבולנס לבית החולים. כל הדרך לשם שאלתי את הרופא: "למה אתם רוצים לקטוע לי את הרגליים? הן בסדר!" אבל הוא לא ענה לי. הם ידעו שאין צורך לקטוע את הרגליים שלי, אבל הם עשו את זה בכל זאת, בכוונה. שמו אותי על מיטת בית החולים ונתנו לי חומר הרדמה. כשהתעוררתי, הייתי שוב באמבולנס, וגיליתי שקטעו לי רק את רגל ימין. החזירו אותי שוב לשדה תימן.
אחרי שקטעו לי את הרגל, לא יכולתי לזוז או ללכת. הביאו לי חיתולים כדי שאוכל להתפנות, והעצורים האחרים בתא שלי עזרו לי מאוד להשתמש בשירותים ולהתרחץ. יום אחד, לקחו אותי לחקירה בחדר השב"כ. הושיבו אותי על כיסא ברזל וקשרו אליו את רגלי השמאלית. הקצין התחיל לחקור אותי על המשפחה שלי, על אשתי וילדיי. הוא שאל אותי איפה בני יחיא, ועניתי לו שהוא בדרום רצועת עזה עם אמא שלו ואחיו.
רופא לבוש מדים אמר לי: "תקשיב, החיים שלך בסכנה. אתה צריך לבחור בין כריתת שתי הרגליים שלך לבין המוות".
החוקר התחיל לקלל אותי, קרא לי "בן זונה" ו"בן שרמוטה", והכה אותי ברגל שמאל ובפנים. החיילים קשרו את הידיים שלי לגב הכיסא, והקצין התחיל לכופף את הגב שלי לאחור. הם קראו לעינוי הזה "עינוי בננה". צרחתי מכאבים. לחיילים לא היה אכפת מהמצב שלי, מהכאבים שלי ומרגלי הקטועה. אחרי שהחקירה נגמרה, החיילים החזירו אותי לתא שהיה מלא בעצורים אחרים, כולם כבולים ואזוקים. הקצין אמר לי, "זה מה שנעשה לך, יא בן שרמוטה [...] אני מבטיח לך, אתה לא תשתחרר – אתה תעלה כאן עובש".
כעבור זמן מה, היה לי דיון משפטי שהתנהל דרך טלפון נייד. האשימו אותי שאני "לוחם בלתי חוקי" ומשתייך לארגון טרור. המעצר שלי הוארך ללא הגבלת זמן.
אחר-כך, העבירו אותי יחד עם תשעה עצורים נוספים לכלא עופר. נסענו לשם באוטובוס. הנסיעה ארכה בערך שלוש שעות, מתוכן במשך שעה שלמה הכו אותנו באכזריות.
בכלא עופר הכניסו אותי לתא מספר 5. נשארתי שם בערך חודש ימים. אחר-כך אספו אותנו, במיוחד את קטועי הרגליים בינינו, כ-11 בני אדם, והחזירו אותנו למתקן שדה תימן למשך עוד חודשיים וחצי בערך.
סבלתי מאוד במהלך ההעברות ממקום למקום. לבשתי חיתולים כל הזמן והכאב לא פסק לרגע.
באחד הימים בשדה תימן, הרימו אותי ולקחו אותי ל"חדר הדיסקו". נחקרתי והוכיתי שם במשך יומיים שלמים. הושיבו אותי על כיסא שבו נתנו לי מכות חשמל, ואזקו אותי. הקצין חקר אותי על מנהרות במדינת חמד, על מחסני נשק ועל לוחמי ההתנגדות. חזרתי ואמרתי שאני רק עובד אזרחי, ולא יודע כלום בנושאים האלה. הם הראו לי תמונה של שכונת דרג' בעזה ואמרו: "זה הבית של המשפחה שלך, נכון? זה יהפוך לאפר, ואנחנו נהרוג את כל המשפחה שלך." עניתי, "שאלוהים ירחם עליהם."
הקצין התחיל לתת לי מכות חזקות בפנים. הוא היה מלווה בקצין בכיר, שהציג את עצמו כקצין "סאמי". הקצין "סאמי" כופף לי את הגב והכה אותי קשות, עד שדיממתי מהראש והפנים. הם קיללו והשפילו אותי. הם הראו לי גם תמונה של שכונת מדינת חמד והקצין אמר: "זה הבית שלך בבניין F4 – נהרוס את כל המגדל ונהפוך את הבית שלך לאפר". הקצין תקף אותי, הכה אותי קשות שוב, הפעם בגב, ואיים להחדיר מקל לפי הטבעת שלי אם לא אספר לו מי מבני משפחתי מעורב בהתנגדות. נשבעתי לו שאף אחד מהם לא היה מעורב. לאחר כשמונה שעות, הגיעו חייל וחיילת, צילמו אותי, ואמרו לי: "זה בשביל פייסבוק וטיקטוק".
משדה תימן החזירו אותי לכלא עופר, ושם הוחזקתי באגף שקראו לו ה"גיהנום". הייתי בתא מספר 7, ועשו לנו פשיטות דיכוי פעמיים בשבוע. נדבקתי שם בגרדת (סקביאס), שהייתה נפוצה מאוד בכל אגפי הכלא. סבלתי מהגרדת במשך חודשיים, ולא קיבלתי טיפול או תרופות. התחננו בפני הסוהרים שיביאו לנו תרופות, אבל זה לא עזר. הם השפילו אותנו במכוון, דיכאו אותנו, והרגו אותנו באיטיות.
נשארנו כך עד ה-10.10.25, ואז העבירו אותנו מכלא עופר לכלא נפחא [גנות]. לשם, הגיעו נציגים של הצלב האדום והודיע לנו שאנחנו משתחררים. הם רשמו את המידע האישי שלנו.
ב-13.10.25, בסביבות 6:00 בבוקר, העלו אותנו לאוטובוסים שהסיעו אותנו מכלא נפחא למעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום). משם נכנסנו לרצועת עזה, ולקחו אותנו לבית החולים נאסר בח'אן-יונס. מאז שהשוטר איים להרוג את המשפחה שלי, דאגתי להם מאוד. אבל כשירדתי מהאוטובוס, כל המשפחה שלי חיכתה לי שם – כולם, חוץ מבני יחיא. שאלתי את אשתי איפה הוא, ונדהמתי לשמוע כשהיא סיפרה לי שאחרי שעקרנו מהבית ואני נעצרתי, הוא חזר למדינת חמד כדי לנסות לקחת בגדים ושמיכות, ושהוא נפגע מתקיפת מזל"ט ונהרג במקום, זה קרה ב-14.3.24. גופתו של יחיא נשארה שם, על הקרקע, יחד עם ארבעה אנשים שהיו איתו. אי אפשר היה להגיע אליו והגופה נרקבה לחלוטין. אחרי שהצבא נסוג מהעיר חמד, אשתי הצליחה לזהות את יחיא, לפי שן שבורה בלסת שלו. הם קברו רק את הגולגולת שלו, בגלל שהגופה שלו התפרקה לגמרי. כששמעתי את החדשות על מותו של בני זה היה הלם קשה. לא ציפיתי לחדשה איומה כזו. עברתי מכאב אחד לאחר, מצער אחד לצער גדול עוד יותר, כשגיליתי שאיבדתי את בני היחיד שקיוויתי שיהיה לצידי כל החיים.
השתחררתי מהכלא אחרי התעללות קשה ודיכוי ואחרי שקטעו לי את הרגל. בבדיקות שעשו לי התגלה שאיבדתי גם 80% מהשמיעה באוזן ימין, ואני סובל מעיקום קבוע של עמוד השדרה. רגלי הימנית נקטעה מתחת לברך, ואין לי תחושה ברגל שמאלי, שנותחתי בה יותר מ-20 פעם בכלא. הם פגעו בה כדי שלא אוכל ללכת. יצאתי מהכלא נכה, ואני זקוק לטיפול ולהתקנת גפה תותבת כדי שאוכל ללכת ולהתנייד. איבדתי את בריאותי, איבדתי את בני היחיד, יחיא, איבדתי את ביתי, ואיבדתי כל תקווה בחיים. אני גר עכשיו באוהל באזור אל-מוואסי, ח'אן-יונס.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-14.11.25
