עם תחילת המלחמה נשארנו בבית, אני, אשתי ושמונת הילדים שלנו, בני 19-5. בחרנו להישאר בבית למרות הסכנה הגדולה, בגלל שהיו כל כך הרבה עקורים באזור ולא היה לאן ללכת. המעבר דרומה נראה לנו מסוכן מדי. הבית שלנו היה ליד לבית ספר של אונר"א, אז הרגשנו מעט יותר בטוחים.
החיילים אמרו לי: "אתה הולך להיות מוצא להורג". הם הורו לי להתפשט עד התחתונים, לקחו את תעודת הזהות והטלפון שלי, כיסו לי את העיניים, קשרו לי את הידיים והורו לי לכרוע בתנוחת סגידה [...]
גם כשהמצב החמיר, נשארנו בצפון הרצועה. בפלישה הראשונה למחנה הפליטים ג'באליא שהייתה בסוף אוקטובר 2023, נשארנו בבית למרות ההפגזות וההרס הרב, כי הטנקים לא הגיעו לשכונה שלנו. בתקופה הזאת התחיל רעב כבד בצפון הרצועה, שגרם לסבל עצום, בל יתואר. נאלצתי ללכת עם הילדים שלי לאזורים מסוכנים, כדי לאסוף עצי הסקה וצמחי ח'וביזה למאכל. באחת הפעמים שאספנו ח'וביזה, פגזים נפלו קרוב אלינו. ברחנו משם ורק בנס לא נפצענו.
במאי 2024, התחילה המתקפה השנייה על מחנה הפליטים. ההפגזות התחזקו, ונמלטנו לחלק המערבי של המחנה. נשארנו שם, עקורים, למשך בערך חודש. אחרי שהצבא נסוג מהמחנה חזרנו לבית שלנו, וגילינו שהוא נהרס, כמעט לגמרי. הצלחתי לשקם חלקים ממנו. אטמתי קירות שנהרסו חלקית וחלונות עם יריעות פלסטיק, וחזרנו לגור שם. גם אז, הייתי צריך ללכת מרחקים ארוכים כדי לחפש לי ולמשפחתי מזון ומים. הדלקנו מדורות כל יום, כדי לבשל.
באוקטובר 2024, הצבא פלש שוב למחנה. הפלישה הזו הייתה הכי קשה, ההפגזות היו כבדות מאוד. אני והמשפחה שלי הסתתרנו בתוך הבית ההרוס שלנו, אבל כששמענו את הטנקים מתקרבים אליו, החלטנו לברוח שוב מערבה. נשארנו שם 15 יום, אבל גם שם המצב היה קשה, ההפגזות היו ממושכות, ורק הלכו והתחזקו. כשהבנו שהפלישה לא מסתיימת, ושיש הרוגים ופצועים רבים, נמלטנו שוב – הפעם לבית לאהייא, בצפון הרצועה.
החוקר אמר שוב ושוב שאני משתייך לחמאס, ואיים עליי: "אם לא תודה, תישלח לגיהנום. תבחר: הגיהנום או הבית".
בשלב מסוים רחפן פיזר כרוזים, שהורו לכל המי שהיה באזור להתאסף ליד מחסום "המנהל האזרחי", שנמצא במזרח מחנה הפליטים ג'באליא. משם, היינו אמורים לעבור לחלק המערבי של העיר עזה.
ביום חמישי, 31.10.24, יצאנו לכיוון המחסום. היו שם המוני עקורים. החיילים הפרידו אותנו: הנשים והילדים בשורה אחת, והגברים מגיל 15 ומעלה – בשורה אחרת. החיילים בדקו את תעודות הזהות שלנו, וקראו לנו בשמות.
כשהגיע התור שלי, הם עצרו אותי. כשהתקרבתי לחיילים, הם שאלו אותי אם אני מחמאס. עניתי להם שאני לא משתייך לארגון, ושאני עובד של הרשות הפלסטינית. החיילים אמרו לי: "אתה הולך להיות מוצא להורג". הם הורו לי להתפשט עד התחתונים, לקחו את תעודת הזהות והטלפון שלי, כיסו לי את העיניים, קשרו לי את הידיים והורו לי לכרוע בתנוחת סגידה, עם הראש על הקרקע, ליד טנק שהיה שם. אחר-כך הם גררו אותי לבית נטוש, והחזיקו אותי שם בערך שבע שעות, כשהידיים שלי קשורות והעיניים מכוסות.
בהמשך, העבירו אותי למבנה שכונה "המקרר", ושם חקרו אותי. החוקר אמר שוב ושוב שאני משתייך לחמאס, ואיים עליי: "אם לא תודה, תישלח לגיהנום. תבחר: הגיהנום או הבית". אמרתי שוב לחוקר שאני לא חבר בחמאס, וביקשתי שיבדוק את זה עם השב"כ. החייל שחקר אותי ענה לי: "אנחנו השב"כ". חייל אחר שפך עליי סולר וניסה להצית אותי עם מצית, אבל קצין שהיה שם עצר אותו. אחר-כך הגיעה עוד קבוצה של חיילים, הם הכו אותי. אני חושב ששברו לי צלעות, וקיללו אותי קללות גסות.
חייל שפך עליי סולר וניסה להצית אותי עם מצית, אבל קצין שהיה שם עצר אותו. אחר-כך הגיעה עוד קבוצה של חיילים, הם הכו אותי. אני חושב ששברו לי צלעות [...]
אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה מים. כשעניתי "כן", חייל אחר לקח בקבוק מים, וזרק אותו על הרצפה. אחר-כך הכניסו אותי לג'יפ והעבירו אותי למקום אחר, שבו הייתה קבוצה אחרת של חיילים. שם הפשיטו אותי לחלוטין – אפילו את התחתונים, ושאלו אותי על החטופים ועל חמאס, לעגו לי והכו אותי. בהמשך, הגיע קצין שהציג את עצמו כ"אבו עלי" או "אבו להב", היכה אותי והכניס אותי לעוד ג'יפ. בסופו של דבר, הועברתי לכלא שדה תימן. הגעתי לשם תשוש מאוד, בערך בארבע לפנות בוקר. שם נתנו לי בגדי אסיר לבנים, היכו אותי שוב, צילמו אותי והשליכו אותי לכלוב עם עצורים אחרים.
הוחזקתי בכלא שדה תימן ארבעה חודשים, ו-25 ימים מתוכם הייתי אזוק ועם עיניים מכוסות. התנאים היו מחרידים, הייתה אלימות יומיומית, שיסו בנו כלבים, היה קר מאוד וקיבלנו מעט מאוד אוכל. בנוסף, אסרו עלינו לדבר עם עצורים אחרים. ישנתי על מזרן דק, שחלקתי עם עצורים נוספים: כל יום בשעה 4:00 לפנות בוקר היו לוקחים לנו את המזרן ומחזירים אותו רק ב-23:00. לפעמים גם הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים שעות ארוכות, בלי לזוז.
אחרי 17 ימי מעצר, חקרו אותי במקום שנקרא "הדיסקו". גם שם היכו אותי ואיימו עליי. היה שם קר מאוד, והבגדים והשמיכות שקיבלנו היו דקיקים. חלקתי מזרן עם חמישה או שישה עצירים.
התפשטה גרדת שגרמה לפצעים מוגלתיים בכל הגוף. הנהלת הכלא מנעה מאיתנו טיפול רפואי לגרדת. הוחזקתי שם בכלובים בערך שישה חודשים.
ב-16.2.25 העבירו אותי לכלא הנגב [קציעות], שם הוחזקתי בערך שמונה חודשים. היה שם מחסור בביגוד ובמזון, והתפשטה גרדת (סקביאס) שגרמה לפצעים מוגלתיים בכל הגוף. הנהלת הכלא מנעה מאיתנו טיפול רפואי לגרדת. הוחזקתי שם בכלובים בערך שישה חודשים. לא הייתה לנו גישה לשירותים – היה רק דלי בתא.
ב-24.6.25, הותקפתי על ידי יחידת "מצדה" ונפצעתי מכדור גומי. אושפזתי למשך 15 ימים, ובמהלך ההעברה לאשפוז היכו אותי. שאלו אותי שוב על חמאס, על החטופים ועל בתים ממולכדים, ואיימו שאם לא אתן להם מידע, הם יעצרו ויאנסו את אשתי ואת אמי. כמעט בכל יום ספגתי מכות והשפלות קשות. לפעמים הראו לנו שקית שחורה, של גופות, ואמרו לנו: "רק ככה תצאו מהמקום הזה ", ודרשו שוב שנספר על מיקומי חמאס והמנהרות – דברים שלא היה לנו קשר אליהם.
שלושה ימים לפני השחרור שלי, עציר שחזר מחקירה סיפר שאמרו לו שיש עסקה, ושעצירים ישוחררו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו על זה. יומיים אחר-כך הצבא העביר אותנו לאזור אחר בכלא, שבו התאים היו נקיים. בכל חדר היו עשרה עצירים, וכולנו היינו אזוקים. קצין מודיעין הזהיר אותנו שלא לשתף פעולה עם "ארגוני טרור" אחרי השחרור, אחרת אנחנו ומשפחותינו "ניפגע וניהרג". נציגי הצלב האדום הגיעו, והודיעו לנו שאנחנו צפויים להשתחרר בימים הקרובים.
ב-24.6.25, הותקפתי על ידי יחידת "מצדה" ונפצעתי מכדור גומי. אושפזתי למשך 15 ימים, ובמהלך ההעברה לאשפוז היכו אותי.
ביום ששוחררתי , 13.10.25, אזקו לי את הידיים בצורה הדוקה שהכאיבה לי מאוד. העלו אותנו לאוטובוסים כשידינו ורגלינו כבולות. אחרי כשעה וחצי הגענו למעבר כרם אבו סאלם, שם הורידו לנו את האזיקים. נכנסנו לרצועה ועלינו לאוטובוסים פלסטיניים.
לקחו אותנו לבית החולים נאסר, שם קיבלו אותנו המוני אנשים. עברנו בדיקה רפואית ונתנו לי כמה תרופות. כשיצאתי חיכו לי אחים שלי וכמה בני משפחה. שמחתי כל כך. לא האמנתי ששוחררתי מהכלא. משם נסענו למשפחה שלי, שהייתה בדיר אל-בלח. אשתי והילדים חלקו שם אוהל עם האחים שלי ובני הדודים שלי.
כשהגעתי לשם פגשתי את הבן שלי, עבד א-רחמאן, בן 12, ואז את שאר הילדים שלי. כששאלתי על בני מחמוד, בן ה-14, אף אחד לא ענה. נכנסתי לאוהל ושאלתי את אשתי, והיא סיפרה לי שמחמוד נהרג מפגיעת רסיס בראשו כשהם שהו באוהל בצפון הרצועה. היא סיפרה שהוא אושפז למשך שלושה ימים בטיפול נמרץ עם פגיעה מוחית, ונפטר מהפציעה שלו. אשתי סיפרה לי שהיא עדיין המומה ממותו. אני בכלל לא זכיתי להיפרד ממנו, ואני מתקשה לעכל את האובדן שלו.
שנה של מעצר, עקירה, אובדן הבית והסבל העצום. כולם כאין וכאפס לעומת מותו של בני מחמוד. במהלך המאסר חשבתי על המשפחה שלי כל הזמן, על מחמוד ושאר הילדים, וגם על אמי ועל אחי היית'ם, בן 42, שהוא בעל צרכים מיוחדים. כיום אני עם משפחתי בדיר אל-בלח. כולנו בחיים ובריאים, אבל אני מתגעגע למחמוד.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-11.11.25
