ביום רביעי, 26.2.25, בשעות הבוקר, החלו מתנחלים להקים מאחז במרחק של כחמישים מטרים מבתי משפחת אבו עראם המורחבת בח'ירבת סמרה שבצפון הבקעה. המשפחה מונה 33 נפשות, בהן האב, יאסר, בן 59 ואחד עשר בניו, שלושה מהם נשואים ואבות לילדים. מקורם של תושבי הקהילה באזור יטא, אך משום שהם מתפרנסים מרעיית צאן ובגלל מחסור בשטחי מרעה הם עברו לפני כעשור לצפון הבקעה.
למחרת הקמת המאחז, התושבים, שסבלו כבר שנים מהטרדות מתנחלים שכללו מניעת גישה לשטחי מרעה, פגיעה בשדות ובגידולים חקלאיים והתגרויות באזור מגוריהם – החלו לפרק ולארוז את אוהליהם ושאר רכושם כדי לעזוב את המקום. את הצאן העבירו בני המשפחה רגלית למקום החדש שבו קבעו את משכנם, ממזרח לטובאס.
לאחר שמשפחת אבו עראם עזבה את המקום, עזבו גם המתנחלים את המאחז שהקימו כדי לגרשה.
בעדות שמסר לתחקירן בצלם עארף דראר'מה סיפר מוחמד אבו עראם, בן 34, תושב ח'ירבת סמרה:
גרנו באזור הררי מרוחק מעיני אנשים. בחרנו בו לפני שנים בגלל ההתאמה שלו למגורים ולמרעה ושכרנו את הקרקע מאנשים מטובאס.
בחודשים האחרונים לא יכולנו לישון אפילו לילה אחד בביטחון – המתנחלים הסתובבו בלילות בין אוהלי המגורים שלנו. בבקרים כשרצינו לצאת למרעה וניסינו למצוא מקום שנראה לנו בטוח, המתנחלים היו מפתיעים אותנו גם שם על טרקטורונים, עם הפרות והצאן שלהם. הם התפרסו בכל מקום, מטרידים ומגרשים אותנו מהמרעה ולפעמים גם תוקפים.
הם מגובים על ידי הצבא והמשטרה, שתמיד מאמינים להם. אם מנסים לדבר איתם, הם מתקשרים לצבא שמגיע ומעכב אותך שעות בתואנה שתקפת אותם, למרות שלא נגעת בהם.
ביום רביעי 26.2.25 המתנחלים הסתובבו באזור האוהלים שלנו והרגשנו שהם עומדים לתקוף אותנו. ואז קרה מה שחששנו, הם הביאו אוהלים והקימו אותם במרחק נגיעה ממזרח לאוהלים שלנו. הם התחילו לצעוק ולאיים עלינו כדי שנעזוב.
באותו רגע החלטנו יחד עם אבא שלי לעזוב את המקום. אמרנו שנציל את נפשותינו. המתנחלים מסוכנים ואי אפשר לבטוח בהם, הם הרגו הרבה אנשים ואף אחד לא יכול לעצור אותם. היינו חייבים להתרחק מהמקום למען שלומנו, למרות הכאב והמרירות שזה מעורר.
התחלנו לפרק את האוהלים והבאנו יותר משלוש משאיות כדי להוביל את הרכוש שלנו – היו לנו יותר מעשרים אוהלים בח'ירבת סמרה, ועוד הרבה ציוד. ההעברה לקחה יותר מיומיים. עברו לאזור שממזרח לטובאס, שבו הצלחנו לשכור קרקע. כל אוהל שפירקנו הרגיש כמו מוות קטן ומילא אותנו במרירות. התרגלנו לחיים באזור הזה והמעבר לא קל, גם בשביל הנשים והילדים.
זו הייתה נקודת שפל בחיים שלנו. אבל אנחנו שומעים כל הזמן על התקיפות של המתנחלים ועל מעשי האלימות שלהם, על הרג של אנשים ועל גניבה של צאן. המתנחלים אכזריים והם חסמנו בפנינו גישה לכל האזור ופחדנו שהם יתקפו אותנו.
אחרי שעזבנו, חזרנו לראות מה קורה במקום ומצאנו שם רק אוהלים ריקים שהמתנחלים השאירו. הם כבר עזבו. הם באו רק כדי לגרש אותנו ולרוקן את השטח מאנשים.
תודה לאל שיצאנו בריאים ושלמים, אבל אנחנו חוששים שהם ירדפו אחרינו גם למקום החדש. אף אחד לא עושה כלום בנוגע לתקיפות של המתנחלים ומאז המלחמה הם הפכו לאכזריים יותר, כל מוסדות הכיבוש תומכים בהם ואף אחד לא עוצר בעדם. באזור שאליו עברנו כוחות הכיבוש גם הרסו הרבה בתים, אז אנחנו חוששים גם מהם.