המצור שמטילה ישראל על רצועת עזה מזה למעלה מ-15 שנים הביא לקריסתה של מערכת הבריאות. רמת השירותים הרפואיים הניתנים בה רחוקה מלענות על צורכי התושבים, וקיים מחסור תמידי בתרופות ובציוד רפואי. גם השנה כמו בשנים קודמות, חולים הזקוקים לטיפול רפואי שאינו זמין ברצועה – הם המשלמים את המחיר: ישראל מחייבת אותם ואת המלווים שלהם להגיש בקשות בהליך בירוקרטי מתיש, כשהקריטריונים לאישור הבקשה אינם ידועים ודחיית הבקשה אינה מנומקת. רבות מהבקשות כלל אינן נענות, והתושבים נדרשים להגישן שוב ושוב מבלי לדעת אם יצליחו לבסוף לקבל את ההיתר הנכסף, ולהגיע לבית החולים בגדה, במזרח ירושלים או בישראל.
בדומה למדיניותה בעבר, גם בשנה האחרונה דחתה ישראל אלפי בקשות. במהלך 2022 נדחו למעלה מ-20,000 בקשות של חולים ומלוויהם להגיע לטיפול רפואי בבתי חולים מחוץ לרצועה. חלק מהבקשות כלל לא נענו עד למועד התור.
לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO), ב-2022 הוגשו 20,411 בקשות עבור חולים כדי לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי. כ-51% מהן הוגשו עבור טיפול בבתי החולים במזרח ירושלים, כ-31% לבתי חולים בשאר הגדה המערבית וכ-18% לבתי חולים בישראל. 6,848 (34%) מתוך הבקשות סורבו על ידי משרד התיאום הישראלי – חלקן במפורש באמצעות הודעה לחולים שבקשתם נדחתה, חלקן במשתמע באמצעות אי מתן מענה עד למועד התור. מתוך הבקשות שהוגשו, 9,641 היו עבור נשים, 2,935 (30%) מתוכן סורבו, 6,254 הוגשו עבור קטינים, 1,906 (30%) מתוכן סורבו, ו-3,875 הוגשו עבור חולים מעל גיל 60, 843 (22%) מתוכן סורבו. נוסף על כך, 219 חולים זומנו לחקירת שב"כ במחסום ארז כתנאי לבחינת בקשתם להנפקת היתר, בהם 66 חולי סרטן, 38 נשים, ו-26 חולים מעל גיל 60. 91% מבקשות אלו סורבו.
בקשות של חולים מרצועת עזה להגיע לטיפול בגדה המערבית שלא אושרו בשנת 2022
בחלק מהמקרים חולים אינם יכולים לנסוע לבדם לקבל את הטיפול הרפואי, בין אם בשל מצבם הרפואי ובין אם בשל גילם. ישראל מאפשרת להם להגיש בקשה גם עבור מלווים, אך במקרים רבים היא מסרבת להנפיק להם היתרים – גם כאן, לעיתים במפורש ולעיתים במשתמע. במקרה כזה, על החולים להגיש בקשה נוספת ולהתחיל את התהליך מההתחלה, כשייתכן ששוב בקשתם תידחה. ב-2022 הוגשו 26,520 בקשות להיתרים עבור מלווים. 16,365 (62%) מהן סורבו.
ההליך המפרך לקבלת היתר לצורך טיפול רפואי ולמלווה עלול להחמיר את מצבם של החולים ואף לגרום למותם. בצלם תיעד במהלך 2022 ארבעה מקרים של חולים שנפטרו לאחר שבקשות חוזרות ונשנות להגיע לטיפול רפואי בגדה סורבו פעם אחר פעם, בהם פאטמה אל-מסרי, שנפטרה בגיל שנה ושבעה חודשים, מוחמד א-לדאווי, בן 31 ואב לחמישה, אכרם א-סולטאן, בן 61, מחמוד אל-כורד, בן 45 ואב לשישה. מובן שמספר זה אינו משקף את התמונה המלאה, שכן ישנם חולים הנמנעים מלהגיש בקשות מלכתחילה – בין מאחר שאינם יכולים, כמו למשל חולים שהם חסרי מעמד ברצועת עזה, ובין אם מפני שהתייאשו מההליך הבירוקרטי המפרך.
ישראל, במדיניותה, יצרה מציאות שבה מערכת הבריאות ברצועת עזה לא מסוגלת לתפקד כנדרש ולספק את צורכי התושבים והיא ואינה מסוגלת להציע טיפולים – בהם טיפולים מצילי חיים – לתושבי הרצועה. במקום לאפשר לתושבים הנזקקים לכך לקבל את הטיפולים הנדרשים להם, והזמינים במרחק של קילומטרים ספורים מהם, מערימות הרשויות הישראליות מערימות קשיים בדמות קריטריונים ונהלים שרירותיים, וגוזרות בכך את גורלם.
תחקירני בצלם גבו עדויות מחולים שנותרו ללא טיפול לאחר שבקשותיהם להגיע לבתי חולים בגדה המערבית ובישראל לא זכו למענה או סורבו. להלן סיפוריהם:
איאד אבו ג׳לאלה, בן 51 ואב לחמישה, תושב מחנה הפליטים ג׳באליא, חולה סרטן גרורתי הסובל מפריצת דיסק, מאושפז בבית החולים הטורקי ברצועה. ישראל דחתה שלוש בקשות שהגיש כדי להגיע לטיפול בבית חולים במזרח ירושלים. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-21.2.23, סיפר:
במאי 2021 התחלתי להרגיש צריבה בזמן מתן שתן, והלכתי לרופא שהפנה אותי לבדיקות בבית חולים אל-כראמה שבצפון עזה. הרופאים אמרו שיש לי ערמונית מוגדלת ונתנו לי טיפולים במשך חודשיים אבל המצב לא השתפר. החלטתי ללכת לרופא פרטי וגם הוא נתן לי טיפולים שונים שלא הועילו. אחרי כמה חודשים, בדצמבר 2021 עשו לי ביופסיה של בלוטת הערמונית בבית החולים א-שיפאא בעזה והתברר שיש לי גידול סרטני. עשו לי CT ומצאו שכבר יש גרורות באזור האגן ובבלוטות הלימפה. התחלתי לקבל טיפולי כימותרפיה בזריקות בערך פעם בחודש בבית החולים הטורקי שברצועה.
בדצמבר 2022, המצב שלי התדרדר שוב וגם מצאו שיש לי פריצת דיסק בגב. לא יכולתי לזוז או לעמוד על הרגליים ואשפזו אותי במחלקה האונקולוגית בבית החולים הטורקי שברצועה. מאז אני שוכב על אותה מיטה. באותו חודש קיבלתי הפניה להקרנות של עמוד השדרה בבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) במזרח ירושלים, והגשתי דרך המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות בקשה להיתר כניסה לירושלים לי ולאשתי ר׳אדה, כמלווה. אחרי יומיים קיבלנו הודעה מהצד הישראלי שהבקשות שלנו עדיין בבדיקה ולכן פספסתי את התור להקרנות. לאחר מכן קבעתי עוד תור ל-5.1.23 והגשתי בקשה, אבל גם אותה הכיבוש הישראלי דחה.
ניסיתי לקבל הפניה לבית החולים אל-חוסיין בירדן, אבל בית החולים שם הודיע לרופא שלי שהם לא מספקים את הטיפול שנדרש לי. התברר שאוכל לקבל אותו רק בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים. קבעתי שוב תור לאל-מוטלע ל-29.2.23 והגשתי עוד בקשה להיתר, אבל גם הפעם קיבלתי סמוך למועד התור הודעה שהבקשה עדיין בבדיקה, ושוב פספסתי את התור. ביקשתי מהרופא שלי בבית החולים הטורקי עוד הפניה אבל הוא אמר שמסרו לו מאל-מוטלע שלא יקבעו לי עוד תור בגלל כל הסירובים שקיבלתי.
יש לי כאבים כל-כך חזקים בגב שאני לא יכול לזוז. אשתי והבן שלי עוזרים לי להתהפך מצד לצד במיטה. הטיפול היחידי שיכול לעזור הוא ההקרנות שאפשר לקבל באל-מוטלע, ואם הן יעצרו את ההתפשטות של הסרטן, הרופאים יוכלו לנתח אותי ולתקן את פריצת הדיסק בעמוד השדרה ואז אולי אוכל לעמוד וללכת שוב.
אפשר לקבל הקרנות גם במצרים אבל בגלל שזו נסיעה ארוכה ומורכבת, ואני לא מסוגל לזוז בעצמי, זה יחייב יותר ממלווה אחד. הנסיעה למצרים גם עולה המון כסף והמצב הכלכלי שלנו לא מאפשר את זה. באל-מוטלע הרשות תכסה את הטיפול ואני לא אצטרך לשלם עליו.
נכון ל-8.3.23, אבו ג'לאלה מאושפז עדיין בבית החולים בעזה ובשל סירובה החוזר והנשנה של ישראל להנפיק לו היתר, בית החולים אינו מוכן לקבוע לו תור חדש. משפחתו פנתה לעזרת המרכז הפלסטיני לזכויות האדם.
רהיפה אל-קסיר, בת 27 ואם לילדה בת ארבע, תושבת שכונת רדוואן בעיר עזה, חולת לוקמיה, ישראל סירבה לבקשותיה להגיע לטיפולים בבית חולים בישראל נדחו על ידי ישראל, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-23.1.23:
ביולי 2017 הופיעו לי כתמים כחולים על הגוף. הלכתי למרפאה של אונר"א ושם עשו לי ספירת דם [CBS] וגילו עלייה חריגה במספר הכדוריות הלבנות בדם שלי. הרופא נתן לי הפניה דחופה לבית החולים א-שיפאא בעזה, ושם עשו לי עוד בדיקות: ספירת דם, תפקודי כבד וטסיות הדם. מהתוצאות עלה שאני חולה בלוקמיה כרונית. הלכתי לרופא בבית החולים א-רנתיסי בעזה, ושם התחלתי לקבל טיפול בכדורים ולהיות במעקב. באותה שנה התחתנתי.
למרות שתודה לאללה הרגשתי יותר טוב, הרופאים נתנו לי הפניה לבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים לספטמבר 2017. הגשנו בקשות בשבילי ובשביל אמא שלי, חייאת, בת 49, כמלווה. יום לפני התור שתינו קיבלנו הודעה שהבקשות שלנו עדיין בבדיקה. קבעתי תור חדש ושוב הגשתי בקשות בשביל שתינו. הפעם קיבלנו היתרים ונסענו לבית החולים, ושם עשו לי ביופסיה בעמוד השדרה והתוצאות אישרו שאני סובלת מלוקמיה. אחרי יומיים חזרנו לרצועה.
המשכתי בטיפולים ברצועה. המצב שלי היה יציב ולפני בערך ארבע שנים ילדתי את רנדה. ההיריון היה תקין ורנדה נולדה בריאה. הנקתי אותה במשך חודש בערך ואז חזרתי שוב לטיפולים.
ב-2019 קיבלתי הפניה לבית החולים א-נג'אח שבשכם. הרגשתי אז יחסית בסדר אז הגשתי בקשה רק בשבילי, קיבלתי היתר ונסעתי לבד בלי מלווה. אחרי בערך שנה, ב-2020, המצב שלי הידרדר והרופאים נתנו לי הפניה דחופה לבית החולים א-נג'אח בשכם, ואז בדצמבר 2020 קיבלתי אישורים בשבילי ובשביל דודה שלי, ראאידה, בת 55, ונסענו לשם לחמישה ימים. עשו לי בדיקות ונאמר לי שאין טיפול בשבילי בבית החולים, ושחררו אותי. אמרו לדודה שלי שכשנחזור לרצועה כדאי שאיפרד מהמשפחה שלי.
דודה שלי ביקשה מהרופאים בבית החולים בשכם להפנות אותי לבית חולים בישראל בתקווה ששם יוכלו לטפל בי, והם הפנו אותי לבית החולים איכילוב בתל אביב. פינו אותי לשם באמבולנס, ושם, הרופאים אמרו שאני צריכה לעבור טיפול של סינון דם (החלפת פלסמה). אשפזו אותי שם בטיפול נמרץ לחמישה ימים וכשהמצב שלי התייצב קיבלתי שם טיפולי כימותרפיה במשך ארבעה חודשים. בינתיים אחי עבדאללה, בן 18, הגיש בקשה להיתר כדי להגיע לאיכילוב ולתרום לי מח עצם. בהתחלה ישראל דחתה את הבקשה שלו ואז, אחרי שבית החולים שלח לקישור הישראלי הודעה שההשתלה דחופה, קיבלתי אישור ועבדאללה הגיע. הוא עבר את ההליך ואושפז לשבועיים בערך כדי להחלים ואז חזר לרצועה עם דודה שלי שהייתה חייבת להיפרד מאבא שלה שהיה על סף מוות.
נשארתי לבד בבית החולים למרות שהייתי עדיין במצב קשה מאוד. לא יכולתי לזוז או לשתות והרגשתי שאני עומדת למות. טיפלו בי שם במשך עוד חודש וחצי ואז חזרתי לרצועה. ברצועה המצב שלי לא השתפר, וקיבלתי כמה הפניות לאיכילוב, אבל בכל פעם אישרו רק לי להגיע וכתבו שהבקשה של דודה שלי "בבדיקה". התקשרתי לבית החולים כדי להגיד שאני לא מסוגלת להגיע לבד, ואז הם יצרו קשר עם התיאום הישראלי שהנפיק אישור גם לדודה שלי.
בסוף 2021 קיבלתי שוב הפניה לאיכילוב, ושוב סירבו להנפיק אישור לדודה שלי. נסעתי לבד וזה חזר על עצמו כמה פעמים. בכל פעם אושפזתי ליומיים, קיבלתי טיפול וחזרתי לרצועה. פעם אחת חזרתי לרצועה באותו יום. בינואר 2022 המצב שלי שוב החמיר וכבר לא הייתי מסוגלת לנסוע לבד, אז אמא שלי הגישה בקשה ללוות אותי. באותה שנה נסעתי כמעט כל חודש עם אמא שלי, בערך תשע פעמים. הפסדתי שלושה טיפולים בגלל שישראל דחתה את הבקשות של אמא שלי ולא הייתי מסוגלת לנסוע לבד.
כרגע אני מגיעה לאיכילוב לטיפול פעם בשלושה חודשים.
בינתיים התפתחה אצלי גם בעיה חמורה של יובש ודמעת יתר בעיניים ואני זקוקה לניתוח במחלקת העיניים של איכילוב. הגשתי בקשה כדי להגיע לניתוח באיכילוב ב-16.1.22 ואישרו לי אותה, אך נאלצתי להגיע לשם לבד אחרי שדחו את הבקשה של אמא שלי כמלווה. הניתוח נכשל וקבעו לי תור לניתוח נוסף, מורכב יותר, ואני מקווה שלא אצטרך להגיע לבית החולים שוב לבד. קבעתי תור לבדיקת עיניים ב-25.1.23, ותור לניתוח ב-16.2.23 במחלקת העיניים באיכילוב, ותור לבדיקות מקיפות ללוקמיה ב-30.1.23 גם בבית החולים איכילוב. הגשתי בקשה להיתר שהייה של שלושה חודשים, לי ולאמא שלי, אבל בינתיים ישראל דחתה את הבקשות של אמא שלי כמלווה, ואני מפחדת שהיא לא תקבל היתר ואאלץ להתמודד עם זה לבד.
בעלי בכלא, ואני גרה עם הבת הקטנה שלנו בבית של המשפחה. המצב הכלכלי שלנו לא טוב. רשמו לי שני סוגים של טיפות עיניים אבל הן יקרות מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותן. אני צריכה גם משחה שעולה 60 שקל, ואפילו לזה אין לי מספיק כסף. אם לא אקבל את הטיפול המתאים הראייה שלי יכולה להידרדר.
נכון ל-9.3.23, מצבה של אל-קסיר יציב אך ראייתה מוגבלת מאז הניתוח. ישראל סירבה להנפיק לאמה היתרים ולכן היא הגיעה לבדה לבדיקות באיכילוב ב-30.1.23 וב-25.1.23. כעת היא צריכה להגיע לתורים נוספים שנקבעו לה באיכילוב, במרפאת העיניים ב-13.5.23 ולמעקב ה לוקמיה ב-31.7.23.
ג'בר אבו חסנין, בן 75, תושב מחנה הפליטים א-שאטי בצפון רצועת עזה, חולה סוכרת וסרטן ריאות הזקוק לבדיקות ולצנתור בריאות, הופנה לבית חולים במזרח ירושלים אך בקשותיו להנפקת אישור עבורו ועבור המלווים נדחו. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח, ב-6.11.22, הוא סיפר:
לפני שלוש שנים התחלתי להרגיש סחרחורות, כאבי ראש וחולשה בכל הגוף, ולא הייתי מסוגל ללכת. עשיתי בדיקות והתברר שכף רגל שמאל שלי סוכרתית. קיבלתי תרופות ומשככי כאבים וניסיתי לשמור על רמת סוכר תקינה בדם, אבל אז אחרי כמה חודשים נאלצו לקטוע לי אותה. בספטמבר התחילו להופיע כתמים כחולים ואדומים על רגל ימין, ושוב סבלתי מכאבי ראש וחולשה. החום שלי עלה והתקשיתי לנשום. הבנים שלי לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה ואז התברר שיש לי דלקת סוכרתית גם ברגל ימין. בבית החולים עשו לי עוד בדיקות והתברר שיש לי בצקת בריאות, חיידקים ולייפת, ושבגלל זה היו לי קשיים בנשימה. ניסו לעשות לי צנתור אבל זה לא הצליח, כנראה בגלל שהגוף שלי היה חלש מדי. מאוחר יותר גילו בבדיקה גם שיש לי גוש סרטני בריאה השמאלית, וב-17.10.22 קיבלתי הפנייה דחופה לבית החולים סנט ג'וזף שבמזרח ירושלים כדי לעשות שם צילום MRI כדי לאבחן את המחלה שלי וגם כדי לעבור שם צנתור בריאות.
הרופא בבית החולים הכין לי הפניה וקבעתי תור ל-31.10.22. הגשתי בקשה להיתר נסיעה בשבילי ובשביל אשתי, כמלווה. בזמן שחיכיתי לאישורים סבלתי נורא. היה לי קשה לנשום ולא יכולתי לזוז ובקושי אכלתי ושתיתי. בערב שלפני הנסיעה קיבלנו הודעה שהבקשה של אשתי נדחתה. למחרת הגשנו בקשה נוספת בשביל האחיין שלי, עימאד אל-ח'וואג'ה, כדי שהוא ילווה אותי, אבל אז בכלל נודע לנו מהמדור לעניינים אזרחיים שישראל דחתה גם את הבקשה שלי. כשהבנתי שלא אוכל להגיע לבית החולים הייתי במצב נורא. הילדים שלי פנו לעזרת המרכז הפלסטיני לזכויות האדם ברצועה אבל בינתיים הם עוד לא השיגו לי אישור.
המצב שלי ממשיך להידרדר. בינתיים אני רק לוקח משככי כאבים.
כפאיה דר'מש, בת 45, תושבת העיר עזה, אלמנה ואם לשניים, סובלת מסרטן השד, שבקשותיה להגיע לטיפול כימותרפי בבית חולים במזרח ירושלים נדחו חמש פעמים על ידי ישראל, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-1.11.22:
ב-2017, כשהנקתי את הבן שלי ח'אלד, הרגשתי גוש קטן בשד השמאלי. הלכתי לרופא שהפנה אותי לצילום רנטגן, ואז הפנו אותי בדחיפות לבית החולים א-שיפאא. בבית החולים עשו לי ביופסיה והתברר שיש לי גוש סרטני בשד. בערך שבועיים אחר-כך כרתו לי שם את השד השמאלי. אחרי הניתוח קיבלתי שמונה טיפולים כימותרפיים בבית החולים א-רנתיסי שברצועה.
ב-2018 הפנו אותי להקרנות בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים. ישראל דחתה את כל הבקשות שהגשתי אז כדי להגיע לטיפול ורק ב-23.9.19 קיבלתי אישור ונסעתי עם בעלי כמאל. הייתי יומיים בבית החולים וקיבלתי שם 16 הקרנות. אחרי שחזרתי לרצועה המשכתי לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים א-רנתיסי ובבית החולים הטורקי. הרופאים אמרו אז שהמצב שלי יציב. לפני שנתיים בעלי נפטר מאי ספיקת כליות. במארס 2022 עשו לי צילום רנטגן והתברר שיש לי סרטן גם בעמוד השדרה. הפנו אותי שוב לטיפול בבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים, וקבעתי תור ל-8.6.22. הגשתי בקשה בשבילי ובשביל גיסתי, סעדייה, בת 73, בתור מלווה, אבל יום לפני התור הודיעו לי שהבקשות של שתינו עדיין בבדיקה. השתדלתי לא לאבד תקווה וחיכיתי שיאשרו את הבקשות אבל לא קיבלנו שום הודעה ופספסתי את התור.
קבעתי עוד תור ל-18.7.22 ואישרו לי את ההיתר. למרות שאישרו הפעם גם את הבקשה שהגשתי בשביל גיסתי כמלווה, החלטתי לנסוע לבד. ביום התור, בסביבות השעה 6:00 הגעתי למעבר ארז, והחיילת בבידוק ביקשה ממני לחכות באולם ההמתנה. חיכיתי שם במשך כמה שעות ומתישהו התקשרו אליי מהשב"כ הישראלי ושאלו אותי שאלות על השכנים שלי ברצועה: איפה הם עובדים ואילו כלי רכב יש להם. הם אמרו לי שישלחו לי מספר טלפון, ושברגע שאקבל אותו אחייג אליו ואז יופיע שם כלשהו על המסך. קיבלתי את המספר וכשהתקשרתי אליו לא הופיע שום שם על המסך. אחרי חצי שעה בערך, ב-18:30 החיילת קראה בשמי, החזירה לי את תעודת הזהות, ואמרה לי לחזור לעזה. לא הייתה לי ברירה וחזרתי הביתה.
קבעתי עוד תור ל-21.8.22 והחלטתי לנסוע הפעם בלי מלווה בתקווה שכך יאפשרו לי להגיע לטיפול. יצאתי באותו בוקר לכיוון מעבר ארז בסביבות 7:00 בבוקר, וכשהגעתי לצד הפלסטיני של המעבר נתנו לי את ההיתר בצד הפלסטיני אבל כשהגעתי לצד הישראלי, החיילת שוב ביקשה ממני להמתין בצד. הייתי נורא עייפה באותו בוקר. נתנו לי לחכות כמה שעות על ספסל מתכת וזה היה נורא. אמרתי לחיילת שאני חייבת להגיע דחוף לבית החולים, וגם ביקשתי ממישהו שהיה שם שיתרגם לה את מה שאני אומרת. אמרתי לה שאני כבר לא מסוגלת לחכות. היא החזירה לי את תעודת הזהות ושוב אמרה לי לחזור הביתה.
קבעתי עוד תור ל-25.9.22, אבל דחו גם אותו בגלל החגים היהודיים, אז קבעתי עוד תור ל-20.11.22 אבל הפעם קיבלתי סירוב. אני סובלת מהמחלה כבר חמש שנים. יש לי כאבים בכל הגוף ואני בקושי ישנה בלילות. לחץ הדם שלי גבוה מאוד ואני גם סובלת מסכרת. כבר קיבלתי היתר! אני לא מבינה למה הצבא הישראלי מחזיר אותי אחורה כל פעם? קשה לי מאוד. אני כבר לא מסוגלת לצאת מהבית ולראות אנשים. אני מותשת ועצבנית ומוצאת את עצמי צועקת על הילדים שלי. אני רק רוצה לקבל טיפול ולהיות בריאה, כדי שהילדים שלי לא יהפכו יתומים.
עאאישה א-נדר, בת 36, תושבת שכונת א-זייתון, שסובלת מלימפומה ומסרטן השד, שבקשותיה להגיע לטיפול כימותרפי בבית החולים בגדה נדחו על ידי ישראל ארבע פעמים, סיפרה על כך לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-24.10.22:
התחלתי להרגיש כאבים עזים בנובמבר 2021 והלכתי לרופא פרטי שהפנה אותי לעשות צילומים. התברר שיש לי דלקת בשד הימני, וכשחזרתי לרופא שלקח לי ביופסיה התברר שיש לי דלקת בחזה. המשכתי להרגיש כאבים והלכתי לרופא שוב, ובינתיים הוא נתן לי משחה למרוח באזור של הדלקת אבל זה לא עזר והכאבים המשיכו. הלכתי לרופא נוסף בבית החולים א-שיפאא שברצועה, והוא הפנה אותי לצילומי CT ורנטגן. התברר שיש לי לימפומה וגידול סרטני בשד הימני. הפנו אותי לטיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה שברצועה.
רשמו לי בסך הכול שמונה טיפולי כימותרפיה ונותרו ארבעה טיפולים שאי אפשר להשיג בבתי החולים ברצועה. ב-23.7.22 קיבלתי הפנייה לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה וקבעתי תור ל-7.8.22 עם אפשרות להאריך את השהות שלי שם לשלושה חודשים. בכל פעם שהלכתי עם אמא שלי למדור לעניינים אזרחיים כדי לבדוק אם אישרו את הבקשה, אמרו לי שהיא עדיין בבדיקה. המועד של התור עבר והגשתי עוד בקשה לתור חדש ב-26.8.22 אבל גם היא נשארה בבדיקה ושוב פספסתי את התור. הגשתי עוד בקשה לתור שקבעתי ב-4.9.22 וגם עליה קיבלתי סירוב. בינתיים אני מקבלת טיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה כל 21 יום מאז מאי 2022.
ב-18.10.22 קיבלתי טיפול כימותרפי בבית החולים א-סדאקה, ובאותו יום שוב הודיעו לי מהמדור לעניינים אזרחיים שהבקשה הנוספת שהגשתי כדי להגיע לטיפול שלי בבית החולים ברמאללה עדיין נמצאת בבדיקה. ביקשתי עזרה מהמרכז הפלסטיני לזכויות האדם שנמצא ברצועה אבל לא הצליחו לעזור ושוב התברר לי במדור לעניינים אזרחיים שקיבלתי סירוב מישראל ושלא ידונו בבקשה שלי שוב.
היום אני לא מסוגלת להזיז את יד ימין שלי. אני סובלת מכאבים בלילות ובקושי ישנה. יש לי סחרחורות ואני סובלת מגירודים בכל הגוף, ביום, ובלילה, והמשקל שלי כל הזמן ממשיך לרדת.
אני רק רוצה לקבל את הטיפול שמגיע לי. אני לא מסכנת אף אחד.
עאאישה מטופלת בבית החולים הטורקי ברצועה ומצבה יציב. היא ממתינה לבדיקת CT שתאפשר לרופאים לקבוע אם היא זקוקה לניתוח כריתת שד או להקרנות שיש לבצע בבית חולים מחוץ לרצועה.
רר'ד זוערוב, בת 15, תושבת ח'אן יונס, סובלת מעקמת וזקוקה לניתוח בעמוד השדרה שלא ניתן לבצע ברצועת עזה. כל הבקשות שהוגשו עבורה להיתר כניסה למזרח ירושלים נדחו. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-27.9.22 סיפרה אמה, האלה זוערוב, בת 44:
לפני שלוש שנים בערך ראיתי שהגב של רר'ד כפוף. ביקשתי ממנה לנסות ליישר אותו, וראיתי שמשהו לא תקין בצד ימין. לקחתי אותה לאורתופד בבית החולים נאסר בח'אן יונס, ושם עשו לה צילום רנטגן והתברר שיש לה עקמת בגב עם סטייה בדרגה 38. הרופאים אמרו שהמצב שלה עוד עלול להחמיר והפנו אותה לעשות MRI ואז לניתוח בעמוד השדרה.
במשך שנה רר'ד עברה טיפולי פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע בבית החולים נאסר, אבל המצב שלה לא השתפר. אחר-כך התחילה מגפת הקורונה והמחלקה לפיזיותרפיה נסגרה. רר'ד נאלצה לעשות את התרגילים לבד והיא התקשתה בזה ולא התמידה. בגלל הקורונה פחדתי לקחת אותה לבתי חולים אחרים. המצב שלה הלך והחמיר והיא שכבה במיטה רוב הזמן. בשלב מסוים היא כבר לא יכלה ללכת או לעמוד על הרגליים.
ביולי 2021 שלחתי את כל המסמכים הרפואיים של רר'ד לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה, ואמרו לי שהיא חייבת לעבור ניתוח בחוליות. קיבלנו התחייבות כספית מהרשות וקבעתי לה תור לניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. אבל בלילה שלפני התור, ב-22.12.21, קיבלתי הודעה שהבקשה עדיין "בבדיקה". לא ידעתי איך לבשר את זה לר'רד. בעלי הלך למדור לעניינים אזרחיים כדי לברר למה הבקשה לא אושרה ואמרו לו שהם יחזרו אלינו בעוד שבוע, אבל לא שמענו מהם.
המצב של רר'ד ממשיך להחמיר וקשה לה להזיז את הגוף. בינתיים התפתחו אצלה גם בעיות עיכול והיא לא מסוגלת לאכול כמו שצריך. קבעתי לרר'ד עוד תור ל-2.3.22 והגשתי שוב בקשות להיתרים אבל גם הפעם הודיעו לנו יום קודם שהבקשה עדיין בבדיקה ושוב פספסנו את התור, ואותו דבר קרה כשקבעתי עוד תור, ל-18.5.22 לא האמנתי שזה קורה לנו שוב ושוב. אני כבר לא יודעת מה לעשות. קבעתי עוד תור ל-23.11.22.
המצב הנפשי של רר'ד לא טוב. היא רק רוצה לחיות חיים נורמליים כמו כל החברות שלה. היא שבורה לגמרי מהמצב שלה. הניתוח הזה יכול להציל לה את החיים, ואי אפשר לבצע אותו באף בית חולים ברצועה. הגשתי בקשה גם לבית החולים האירופי ברצועה בתקווה שאולי בין הרופאים שמגיעים מחו"ל לבצע ניתוחים מורכבים יהיו כאלה שיוכלו לנתח אותה. עוד לא קיבלתי מהם תשובה.
ר'רד עברה בהצלחה את הניתוח בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים ב-23.11.22.
