אחת לכמה חודשים חוסם הצבא את הכניסות לעיירה כיפל חארס, מציב חסימות ברחבי הכפר ואף אוסר על תושביו לנוע בו ברכב וברגל כדי לאפשר למתפללים יהודים להגיע לקברים שהם מזהים כקברי יהושע בן נון וכלב בן יפונה, הממוקמים בתחומי העיירה. המתפללים שוהים בקרבת הקברים לילות שלמים.
פלישות אלו הופכות את חיי התושבים – גברים, נשים, זקנים וילדים – לבלתי נסבלים: כוחות גדולים של הצבא ומשמר הגבול נכנסים פנימה שעות לפני הגעת המתפללים, מתפרסים ברחובות העיירות ודורשים מהתושבים להסתגר בבתיהם. לעתים הם גם משליכים רימוני הלם כדי להרחיק מהמקום תושבים שלא צייתו להוראה זו. בעלי עסקים נדרשים לסגור אותם, דבר הפוגע בפרנסתם.
המתפללים עוברים בין האתרים בליווי צמוד של כוחות הביטחון, מקימים רעש רב, מותירים מאחוריהם זוהמה ולעיתים אף מקללים תושבים ומיידים אבנים על בתיהם ועל רכוש אחר.
ב-24.12.20, בסביבות השעה 2:30, הגיעו עשרות מתנחלים לאחד הקברים בתחומי העיירה ותקפו באבנים את ביתה של סאווסן בוזיה (41). באותה לילה לנו בביתה של בוזיה, לבקשתה, אחיה ג'לאל (44) אשתו מונא (33) וחמשת ילדיהם, היות שחששה להישאר לבדה במהלך כניסת המתנחלים.
במהלך האירוע נפגעה בתו של ג'לאל, סמא בת ה-11, בגבה. הפציעה נגרמה על ידי אבן שיידו מתנחלים כשיצאה לשירותים שהכניסה אליהם עוברת דרך החצר.
עשר דקות לאחר התקיפה הגיעו למקום שני ג'יפים צבאיים והחיילים הרחיקו את המתנחלים תוך כמה דקות.
בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי, סיפרה סאווסן בוזיה על תקיפת ביתה בידי המתנחלים:
מאז שההורים שלי נפטרו אני גרה לבד בבית במרכז העיירה, לא יותר מ-50 מטרים מקבר סלאח א-דין.
ביום חמישי, 24.12.20, בערך בשעה 16:30 אחר הצהריים, ראיתי ברשתות החברתיות תמונה של אוטובוס גדול של מתנחלים שעמד בכניסה ליישוב שלנו. דווח שם שהמתנחלים התכוונו לפשוט על כיפל חארס אבל הצבא מנע מהם להיכנס. מתנחלים מכל רחבי הגדה המערבית נוהגים להגיע לכאן עתים קרובות כדי להתפלל בקברים המוסלמיים, והם טוענים שאלה קברים שלהם. הודעתי לאחי ג'לאל (44) שמתנחלים עומדים להגיע והוא אמר לי שהוא יגיע עם המשפחה שלו והם יישארו לישון אצלי.
ג'לאל הגיע עם אשתו מונא, בת 33, וחמשת הילדים שלהם. אני, מונא ושלושת האחייניות שלי, נדא (14), סמא (11) וג'נא (7) נשארנו ערות וישבנו בחצר הפנימית של הבית. הייתי מאוד לחוצה ולא רציתי ללכת לישון.
בשעה 2:30 לפנות בוקר שמענו קולות מהרחוב. הסתכלתי החוצה מהקומה השניה של הבית וראיתי בערך 15 מתנחלים מתקדמים אל הכיכר של העיירה. הם יצאו מאחת הסמטאות ועברו ממש מול הבית שלי. הם הסתכלו על הבית והאחייניות שלי פחדו. כעבור כמה דקות ראיתי עוד הרבה מתנחלים שהגיעו לכיכר של העיירה והתקבצו שם, כאילו הם מחכים למשהו. הם הסתכלו על הבית שלנו, אולי בגלל שהוא היה מואר ורוב הבתים שסביבנו בכלל ישנים ונטושים.
בערך 10 דקות מאוחר יותר המתנחלים התחילו לזרוק אבנים על הבית שלנו. הכנסנו מיד את האחייניות שלי לתוך אחד החדרים והערנו את אחי, כדי שיעלה לגג של הבית. אחי צעק על המתנחלים שיתרחקו ויפסיקו לזרוק אבנים, ובתגובה חלק מהם הפילו ערימת לבנים שנמצאת קרוב לבית והתחילו לזרוק על הבית לבנים. אחד מהם זרק לבנים על הדלת והחבטות היו חזקות מאוד והפחידו את הילדות. הן חשבו שהמתנחלים הולכים לפשוט על הבית. נדא קפאה במקומה. סמא הייתה צריכה ללכת לשירותים. אמא שלה ביקשה שתתאפק אבל היא לא הייתה מסוגלת ויצאתי איתה.
כדי להגיע מחדר השינה לשירותים היינו צריכות לעבור בחצר, וכשיצאנו, אבן שזרק מתנחל פגעה לסמא בגב. היא צעקה מכאבים. גררתי אותה מהר לשירותים ושם ראיתי שיש לה בסך הכל פצע קטן בגב. ניסיתי להרגיע אותה וחזרנו בחזרה לחדר. אחי ג׳לאל ניסה לקרוא לתושבים מהעיירה, שיבואו לעזור, אבל אף אחד לא רצה לצאת מהבית שלו בגלל שהיו שם הרבה מתנחלים. מאוחר יותר השכנה סיפרה לי: ״שמענו אתכם צועקים אבל לא היינו יכולים לעשות שום דבר. בעלי רצה לצאת החוצה ואמרתי לו ׳לאן אתה יוצא? אתה לא רואה כמה הם? הם יהרגו אותך׳. תסלחי לנו, אבל לא הייתה לנו שום ברירה אחרת״. אני באמת סולחת להם, מה הם היו יכולים לעשות?
בערך 10 דקות אחר-כך הגיעו למקום שני ג׳יפים של הצבא. מהג'יפים ירדו כמה חיילים. בהתחלה המתנחלים המשיכו לזרוק אבנים בנוכחות החיילים אבל תוך עשר דקות בערך החיילים הרחיקו אותם.
המתנחלים שברו את ברז המים בכניסה לבית, ותודה לאל שהם לא גרמו לבית עוד נזקים. לפני כמה חודשים עשיתי שיפוץ בבית, אפילו החלפתי את החלונות והתקנתי רשת ברזל כדי להגן עליהם מתקיפות של מתנחלים. זו לא הפעם הראשונה שהם זורקים בכפר אבנים אבל הפעם זה היה הכי קשה כי כולם התמקדו בבית שלי. סמא סירבה ללכת לבית החולים כי היא מפחדת מבתי חולים. הפגיעה בגב כאבה לה כמה ימים. זה היה לילה ממש מבעית. האחייניות שלי היו בהלם והן לא מפסיקות לדבר על הלילה הזה.