דילוג לתוכן העיקרי

בחסות הצבא ועבור קומץ מתפללים: פלסטינים נכלאים בבתיהם וסובלים ממפגעי רעש ולכלוך ומפגיעה ברכושם

בשתי עיירות בצפון הגדה נמצאים קברים שיש המזהים כאתרים קדושים ליהדות: קברי יהושע בן נון, נון וכלב בן יפונה בכיפל חארס שמצפון לסלפית וקברי אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהן ומערת שבעים הזקנים בעו...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

בחסות הצבא ועבור קומץ מתפללים: פלסטינים נכלאים בבתיהם וסובלים ממפגעי רעש ולכלוך ומפגיעה ברכושם

בשתי עיירות בצפון הגדה נמצאים קברים שיש המזהים כאתרים קדושים ליהדות: קברי יהושע בן נון, נון וכלב בן יפונה בכיפל חארס שמצפון לסלפית וקברי אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהן ומערת שבעים הזקנים בעוורתא שמדרום לשכם. אחת לכמה חודשים הצבא חוסם את הכניסות לעיירות, מציב חסימות בתוכן ואוסר על תנועה של תושביהן ברכב וברגל כדי לאפשר כניסה של מתפללים יהודים במשך לילה שלם.

מצבה שהשחיתו מתפללים בסמוך לאחר מהקברים. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 25.2.20

פלישות אלו הופכות את חיי התושבים – גברים, נשים, זקנים וילדים – לבלתי נסבלים: כוחות גדולים של הצבא ומשמר הגבול נכנסים לעיירות כבר שעות לפני הגעת המתפללים, מתפרסים ברחובות העיירות ודורשים מהתושבים להסתגר בבתיהם. לעתים הם גם משליכים רימוני הלם כדי להרחיק מהמקום תושבים שלא צייתו להוראה זו. בעלי עסקים נדרשים לסגור אותם, דבר הפוגע בפרנסתם.

מאות המתפללים, שמגיעים באוטובוסים ובכלי רכב פרטיים, עוברים בין האתרים בליווי צמוד של כוחות הביטחון, כשהם מקימים רעש רב. בחלק מהמקרים הם גם מביאים איתם שירותים ניידים ואוכל ומשאירים מאחוריהם זוהמה. בחלק מהקברים השאירו המתפללים כתובות בעברית ולקחו שטיחים וספרים. חלקם אף מקללים את התושבים, מיידים אבנים על בתים ופוגעים ברכוש – כמו מדי מים, עציצים, כסאות ומכוניות, בנוכחותם של אנשי כוחות הביטחון ובידיעתם המלאה.

כניסות אלו, והדרך שבה הן מתנהלות, הן ביטוי נוסף ובוטה למדיניות האלימה שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית, אשר נותנת עדיפות מוחלטת לאינטרסים של אזרחים יהודים על פני זכויותיהם של נתינים פלסטינים. גם באמצע הלילה, גם בלב יישובים פלסטינים, המדינה מפעילה את כוחה הצבאי על מנת שאזרחיה היהודים יוכלו לממש כמעט את כל מאוויהם, תוך התעלמות מוחלטת מהמחיר שהפלסטינים נאלצים לשלם – במקרה זה – בדמות פגיעה קשה בשגרת חייהם, ביטחונם ורכושם.

תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה עדויות מתושבים בעיירות אלה בנוגע לשתי כניסות המתפללים האחרונות: לכיפל חארס ב-7.1.20 ולעוורתא ב-30.1.20.

ג'לאל בוזייה במכולת שלו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 15.1.20

כיפל חארס, יום שלישי, 7.1.20

ביום שלישי, 7.1.20, בסביבות השעה 21:00, נכנסו כלי רכב של הצבא ומשמר הגבול לעיירה כיפל חארס שמצפון לסלפית. אנשי כוחות הביטחון חסמו את הכניסות לעיירה ואת הרחובות במרכזה ובסמוך לשלושת אתרי התפילה כדי למנוע מתושבי העיירה גישה לאזור. הם הורו לתושבים שנכחו במרכז הכפר לעזוב את המקום והשליכו לעברם כמה רימוני הלם. לאחר כשעתיים נכנסו לעיירה כמה מאות מתפללים ועברו בין שלושת הקברים, כשחלקם מיידים אבנים לעבר בתי תושבים ומקללים אותם. בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר עזבו המתפללים ואנשי כוחות הביטחון את העיירה.

ג'לאל בוזייה, בן 43 ואב לחמישה, הוא בעליה של מכולת במרכז העיירה. בעדות שמסר ב-15.1.20 סיפר:

בסביבות 21:00, כשהייתי במכולת שלי, הגיעו בערך שמונה ג'יפים של הצבא ושל מג"ב לעיירה. החיילים ירדו מהג'יפים וצעקו והורו לתושבים לעזוב את האזור בגלל הכניסה של המתנחלים. הם גם זרקו כמה רימוני הלם כדי להרחיק אנשים. היו שם כמה עשרות תושבים, כי אין לנו בית קפה ואנשים מתאספים במרכז העיירה. בדרך כלל בשעות האלה אני מוכר יותר מאשר בשאר היום.

אחרי כמה דקות נכנסו למכולת חמישה חיילים והורו לי לסגור אותה בגלל כניסת המתפללים. הלקוחות שלי יצאו וגם אני יצאתי כדי לדבר עם החיילים. אמרתי להם שאני לא יכול לסגור כי זו הפרנסה שלי. הם אמרו לי בערבית: "אל תכריח אותנו להשתמש בכוח" והורו לי שוב לסגור. אחרי שסירבתי וחזרתי לתוך המכולת הם סגרו את הדלת שלה, כשאני בתוכה יחד עם חמשת הילדים שלי, בני 5 עד 16. פתחתי את הדלת אבל הם סגרו אותה שוב. אחרי שזה קרה בערך חמש פעמים, אחד החיילים דחף אותי בכוח לתוך המכולת וסגר את הדלת. התקשרתי למשרד הקישור הפלסטיני בסלפית וסיפרתי להם מה קורה. אמרתי שהמצב בלתי נסבל. הוא מסר לי שהוא ידווח לקישור הישראלי והם יגיעו אליי. הבנתי ממנו שאנשי הקישור הישראלי נמצאים בתוך העיירה.

אחרי עשר דקות בערך הגיע ג'יפ של הקישור הישראלי. שני קצינים נכנסו וסיפרתי להם מה קרה. הם אמרו שזו הייתה טעות מצד החיילים להשתמש בכוח אבל אני חייב לסגור את העסק. אמרתי לו שהמתפללים נכנסים רק ב-23:00 ואין סיבה לסגור בשעה כל כך מוקדמת. אחרי בערך עשר דקות הקצינים מהקישור הלכו אחרי שהבהירו לי שאני חייב לסגור את החנות כדי שלא יהיו בעיות עם החיילים. הבנים שלי פחדו מאוד, במיוחד הקטנים, בעיקר כשהחיילים דחפו אותי וצעקו. הם ביקשו ממני לעזוב ולחזור הביתה. נאלצתי לסגור את העסק ולחזור הביתה עם הילדים.

המכולת של ג'לאל בוזייה במרכז כיפל חארס. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 15.1.20

הלכתי עם הילדים לבית של אימא שלי, שנמצא במרחק של מאה מטרים מהמכולת, כי היא גרה רק עם אחותי והיא מפחדת במצבים כאלה. גם אני חושש שהן ייפגעו. כמו בפעמים קודמות החיילים רצו לעלות לבית כדי להשתמש בו לתצפית אבל סירבתי לפתוח להם את הדלת. זה היה בסביבות חצות. דיברתי אתם מהמרפסת ואמרתי להם שיש נשים וילדים בבית. הקישור הישראלי הגיעו לבית ואמרו לנו להיכנס הביתה ולא לעמוד במרפסת כדי שלא יתפתחו בעיות. באותו זמן המתנחלים קיללו אותנו בעברית ובערבית ועשו תנועות מגונות, ולכן נאלצנו להיכנס פנימה.

בגלל כל הרעש ובגלל שאנחנו לא מרגישים בטוחים אנחנו גם לא יכולים לישון בזמנים כאלה. המתפללים מרעישים מאוד, עם תקיעות שופר, מוסיקה ותופים, וזה מצב בלתי נסבל. אחרי שהם עוזבים הם משאירים בכיכר אשפה וריח של שתן, למרות שהם מביאים שירותים ניידים. הרבה פעמים אני מוצא שאריות מזון בחצר הבית של אימא שלי ובשער העסק שלי ונאלץ לנקות אחריהם.

בכל כניסה כזו אני מפספס את שעות השיא של העבודה. באחד הביקורים נותרו אצלי בערך 20 ק"ג של לחם שלא מכרתי. בתאריכים של הכניסות תושבים חוששים ומונעים מהילדים הקטנים שלהם להגיע למרכז העיירה עוד לפני שהחיילים פושטים עליה ואני מפסיד עוד כסף בגלל שאני לא מוכר סוכריות וממתקים.

מגני דוד שריססו מתפללים בכניסה לאחד הקברים. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 25.2.20.

ח'.ש., תושב העיירה בן 46, נשוי ואב לשישה, גר בסמוך לכניסה הדרומית של העיירה. בסביבות השעה 1:00 העירה אותו בתו בת העשרים ואמרה לו שמתפללים משליכים אבנים על הבית. בעדות שמסר ב-12.1.20 סיפר:

קמתי מהר מהמיטה, פתחתי את דלת הבית וראיתי הרבה מתנחלים הולכים עם ארבעה או חמישה חיילים וחיילות, וחלק מהם יידו אבנים על הבית שלנו וקיללו בעברית ובערבית. אמרתי לחיילים בעברית, "אתם לא רואים מה הם עושים?!". הם אמרו לי להירגע. האבנים המשיכו ליפול על הבית שלי. אחד המתפללים אמר לי "שאראמיט, חזירים" ו"כל הערבים זבל" והמשיך לקלל.

בשעה 4:00 לפנות בוקר יצאתי מהבית לעבודה. המתנחלים כבר היו בקבוצות באזור הכניסה הדרומית לכפר, והתפללו שם. עברתי בדרך אחרת כדי לא להיתקל בהם.

בכל פעם שהם מגיעים החיילים חוסמים בערב את כל הכניסות לעיירה ומונעים כמעט לגמרי תנועה של תושבים. זה משבש את החיים שלנו. בקיץ היינו מחוץ לעיירה וכשחזרנו לא יכולנו להגיע הביתה נאלצנו לישון בבית של אחותי במרכז העיירה. בפעם אחרת כשהייתי במכונית עצר אותי ג'יפ צבאי ליד בית המרקחת של העיירה, במרחק של כ-200 מטר מהבית שלנו. אשתי והילדים היו אתי ועיכבו אותנו במשך שעה כמעט. הם רצו שנשאיר שם את האוטו ונמשיך ברגל, אבל אני סירבתי כי הייתי בטוח שהמתפללים יהרסו לי אותה. אנחנו מרגישים לכודים כמו עכברים בזמן שהם מסתובבים ומתפללים בשלושת קברי הקדושים שבעיירה שלנו. מרוב פחד אנחנו נשארים ערים, בעיקר אשתי והילדים. הם גם מרעישים מאוד ומקללים, עושים מה שבא להם. זה כל כך בלתי נסבל שאשתי והילדים כבר לא רוצים להישאר בבית בימים שבהם הם נכנסים.

מאז שקניתי את האוטו בשנה שעברה אני מחנה אותו במחסן של אחי בלילות שבהם פולשים לעיירה. אני חושש שאם אחנה אותו ליד הבית המתנחלים יזרקו עליו אבנים, ישחיתו אותו או אפילו ישרפו אותו. לפני כמה חודשים הם ניקבו את הצמיגים באוטו של אחי.

מהא דוויכ בפתח ביתה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.1.20

מהא דוויכ, בת 58, נשואה ואם לעשרה ילדים, גרה עם בעלה, שניים מבניה וכלתה בכניסה לעיירה. בעדות שמסרה ב-12.1.20 סיפרה:

ברגע ששמעתי על הכניסה של המתנחלים דרך הרשתות החברתיות, הודעתי כמו תמיד לשני הבנים שלי שגרים אתנו ועובדים בערב, כדי שידעו לא ללכת לעבודה. כשיש כניסות כאלה הם נשארים לישון בבית אחרי משמרת הבוקר, כדי שיוכלו להישאר ערים בלילה בזמן שהמתפללים בעיירה, כי אנחנו ממש חוששים לחיינו. אנחנו נשארים ערים במשך כל הלילה ואני אפילו מבקשת מהבן שלי סאלח שגר למטה שהוא ואשתו יעלו אלינו כי אני חוששת להם.

המתנחלים הגיעו בסביבות השעה 23:00, הפעם במספרים גדולים יותר מבדרך כלל. בכל פעם, לאורך כל הדרך לקברים הם מתנהגים בוונדליזם, מתקיפים את הבתים של התושבים ומשחיתים את הרכוש שלנו. הם זרקו אבנים על הבית שלנו ובעלי והילדים יצאו החוצה. יצאתי אחריהם כי פחדתי שהם ייפגעו. שני חיילים הורו לנו מיד להיכנס בחזרה הביתה, אבל בעלי, שמדבר עברית, התעקש שהמפקד שלהם יגיע. כעבור חצי שעה בערך הגיע ג'יפ צבאי והחיילים הורו לבעלי להיכנס הביתה. המפקד אמר לו שהוא יציב חיילים ליד הבית שלנו ואם יקרה משהו הוא ישא באחריות. נכנסנו חזרה הביתה וראינו מחוץ לחלונות שני חיילים לפני הכניסה.

בסביבות השעה 4:00 המתפללים יצאו מהעיירה. גם בדרך החוצה הם זרקו על הבית שלנו אבנים וקיללו אותנו, מול עיני החיילים.

הם שברו כבר כמה פעמים את שעון המים שצמוד לגדר של הבית, ואת הפעמון שעל דלת הכניסה. אחרי שתיקנו אותו כמעט עשר פעמים פשוט הפסקנו לתקן אותו. גם את העציצים שלפני הבית הם שברו. את האוטו שלנו אנחנו מחנים במחסן כדי שלא ישחיתו אותו.

עוורתא, יום חמישי, 30.1.20

ביום חמישי, 30.1.20, בסביבות השעה 22:30, נכנסו כלי רכב צבאיים, חיילים ושוטרי מג"ב לעוורתא שמדרום לשכם. כוחות הביטחון חסמו את הכניסה הצפונית לעיירה, השליכו כמה רימוני הלם והתפרסו בעיירה כדי לחסום את תנועת התושבים. כשעה אחר כך נכנסו לעיירה כמה מאות מתפללים ששהו בתוכה עד סביבות השעה 4:00, אז עזבו את המקום יחד עם אנשי כוחות הביטחון.

אחד מאתרי התפילה בכפר עוורתא. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 25.2.20

 

תר'ריד עוואד, בת 49 ואם לשמונה, גרה במרכז עוורתא עם בעלה וארבעה מילדיה, בני 26-18. בעדות שמסרה ב-12.2.20 סיפרה על הכניסה האחרונה של המתפללים לעיירה:

בערך בשעה 22:30, נכנסו הרבה כלי רכב צבאיים וחיילים לעיירה. החיילים התמקמו במרכז העיירה, כמו שהם עושים לרוב, וזרקו כמה רימוני הלם. ביקשתי כבר קודם מכל הילדים שלי לחזור לבתים שלהם מוקדם, והזכרתי להם להביא מצרכים לארוחת ערב כי אם יוצאים מהבית החיילים לא מאפשרים לחזור וגם כל החנויות בעיירה נסגרו מוקדם. היום אנחנו יודעים מראש על פשיטות לעיירה דרך אמצעי התקשורת. בעבר זה קרה פתאום בלי התראה, ומאוד הפריע לנו.

החיילים התפזרו ברחובות ובסמטאות של העיירה, ואחרי בערך ארבעים דקות הגיעו הרבה מתנחלים. הבית שלנו נמצא ממש ליד אחד מאתרי הקברים, במרכז העיירה. אחרי שהם התפללו הם הלכו לאתר קדוש נוסף שנמצא ליד בית הקברות, ומשם לאתר השלישי בצד המערבי של העיירה.

למרות שהייתי עייפה מאוד לא הצלחתי להירדם. הם עושים רעש נוראי, אוכלים ושותים, קוראים קריאות ומשתמשים בשופרות בלי להתחשב בכלל בעובדה שאנשים, כולל ילדים וזקנים, נמצאים בבתים שלהם לידם.

הם עזבו את העיירה בשעה 4:00 לפנות בוקר, ואני הצלחתי לישון כמה שעות. הפעם, תודה לאל, הם עזבו מבלי לגרום הרבה בעיות. היו מקרים בעבר שהם ירו רימוני גז מדמיע, והבית שלנו שפונה לרחוב היה מתמלא בגז. לפני שנה בערך המתנחלים שברו מצבות של כמה קברים בבית הקברות של העיירה, ביניהן המצבה של אמא של בעלי, רחמה עוואד, שנפטרה שנה לפני כן. זה היה קשה מאוד בשבילנו. אפילו המתים לא חומקים מנחת זרועם. בעלי החליף מיד את המצבה השבורה במצבה חדשה.

לפני שנתיים בערך, בזמן פשיטה על העיירה הם השחיתו כמה מכוניות של תושבים שחנו בחצרות של בתים או ברחוב מול הבתים. בעבר הם גם היו דופקים על דלתות בתים ועוקרים את הפעמונים של הבתים. אצלנו הם שברו את הפעמון כמה פעמים עד שהפסקנו להחליף אותו. זה קרה עוד פעם ועוד פעם. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים.

וג'יה עוואד, רווק בן 22 העובד במכולת עם אביו, סיפר בעדות שמסר ב-12.2.20:

וג'יה עוואד. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.2.20

ב-30.1.20 סגרתי את המכולת שלנו, במרכז העיירה, בשעה 21:30 במקום ב-22:00 כרגיל, כי ידעתי שמתפללים והצבא הולכים לפשוט על העיירה. העדפתי לסגור אותה לפני שהחיילים יכנסו ויכריחו אותנו ממילא לסגור. חששתי גם שהם יזרקו רימוני הלם וגז מדמיע.

אחרי שסגרתי הלכתי מיד הביתה. כעבור חצי שעה בערך שמעתי בחוץ מהומה ומכוניות. ראיתי מהחלון כמה ג׳יפים צבאיים וחיילים שזרקו כמה רימוני הלם לרחוב. חוץ מהם לא היה כמעט אף אחד ברחוב. היה קר ואנשים חזרו הביתה מוקדם.

החיילים התפזרו בכל הסמטאות שמתפצלות ממרכז העיירה. אחרי שעה בערך הגיעו אוטובוסים של מתנחלים למרכז העיירה. הם ירדו מהאוטובוסים והלכו לאחד האתרים הקדושים. שמעתי זמירות, תפילות וטקסים. עמדתי ליד החלון מאחורי הווילון כי פחדתי שהחיילים או המתפללים יראו אותי ויזרקו עליי אבנים או יצעקו עליי ללכת משם.

כשהמתנחלים עברו בין האתרים הקדושים הם אכלו כאילו שהם בפארק ציבורי ובאמצע היום, בזמן שאנחנו היינו סגורים בבתים שלנו, לחוצים ומודאגים מהנוכחות שלהם במקום. איך אפשר לישון או להירגע כשהם נמצאים ככה לידנו? זה קשה מאוד.

בערך בשעה 4:00 לפנות בוקר, הם עזבו. הכנתי לעצמי כוס קפה, כי כבר לא היה זמן לישון. אני פותח את המכולת בערך בשעה 6:00 בבוקר, כשהפועלים ואנשים אחרים יוצאים לעבודה ורוצים לקנות ארוחת בוקר, סיגריות ודברים אחרים. באותו לילה לא הצלחתי לישון בכלל ואפילו לא לנוח.

 

סרטונים אחרונים