דילוג לתוכן העיקרי
חיילים משתמשים בפלסטיני כמגן אנושי. צילום: ג'יהאד נגא
תפריט
נושאים

רקע על מגינים אנושיים

במהלך השנים השתמשו כוחות הביטחון בפלסטינים כמגנים אנושיים והורו להם לבצע פעולות צבאיות הכרוכות בסיכון ממשי לחייהם. במסגרת מדיניות זו אילצו חיילים אזרחים פלסטינים לפנות חפצים חשודים מהכביש, להורות לאנשים לצאת מבתיהם כדי שהצבא יוכל לעצרם, לעמוד לפני חיילים בעוד אלה יורים מאחורי גבם ועוד. משימות אלה הוטלו על אזרחים שנבחרו באופן אקראי ואשר לא יכלו לסרב לדרישות שהוצבו בפניהם על ידי חיילים חמושים.

שימוש זה באזרחים לא היה יוזמה פרטית של חיילים בשטח אלא נעשה בהוראתם של דרגים בכירים בצבא. במהלך האינתיפאדה השנייה, בעיקר במהלך כניסת הצבא לתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית כמו במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002, הפך השימוש בפלסטינים כמגנים אנושיים לחלק ממדיניותו המוצהרת של הצבא.

בעקבות זאת, במאי 2002 עתר ארגון עדאלה לבג"ץ בשם שבעה ארגונים לזכויות האדם (בהם בצלם) נגד מדיניות זו. יומיים לאחר הגשת העתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי "הוחלט בצה"ל להוציא לאלתר פקודה חד-משמעית לכוחות הפועלים בשטח, לפיה חל איסור מוחלט על כל הכוחות הפועלים בשטח להשתמש באזרחים, באשר הם, כאמצעי של 'מגן חי' מפני ירי או פיגועים של הצד הפלסטיני". עם זאת, המדינה המשיכה וטענה כי דרישה מפלסטינים להורות לפלסטינים אחרים לצאת מבתיהם אינה מהווה שימוש בהם כמגנים אנושיים. למרות זאת, "הוחלט בצה"ל להבהיר, כי גם פעילות זו אסורה, באותם מקרים בהם סבור המפקד בשטח, כי עלולה להישקף לאזרח סכנה לגופו".

במהלך השנים השתמשו כוחות הביטחון בפלסטינים כמגנים אנושיים והורו להם לבצע פעולות צבאיות הכרוכות בסיכון ממשי לחייהם – לא כיוזמה פרטית של חיילים בשטח אלא בהוראתם של דרגים בכירים בצבא.

השימוש בנוהל זה, המכונה "נוהל שכן", אינו שונה באופן מהותי משימושים אחרים שעשה הצבא באזרחים פלסטינים – הן מבחינת אי החוקיות של השימוש באזרחים לביצוע משימות צבאיות והן מבחינת חומרת הסכנה הנשקפת לאזרחים אלה. אירוע שהתרחש באוגוסט 2002 הסיר כל ספק בנוגע לכך: ב-14.8.02 שלחו חיילים את נידאל אבו מוחסן, בן 19 ,תושב הכפר טובאס, לביתו של נאסר ג'ראר, פעיל חמאס, והורו לו להוציא את ג'ראר מביתו. כאשר ניגש אל הבית, נורה אבו מוחסן למוות על ידי ג'ראר שסבר, ככל הנראה, שמי שדפק בדלתו הוא חייל.

בעקבות מקרה זה, פנו הארגונים שוב לבית המשפט ודרשו כי יוציא צו ביניים שיאסור לחלוטין גם על השימוש ב"נוהל שכן" ואכן הוצא צו כזה עוד באותו יום. למרות זאת, לבצלם ולארגונים אחרים המשיכו להגיע דיווחים על מקרים נוספים שבהם פעלו חיילים לפי "נוהל שכן" והארגונים הגישו לבית המשפט בקשה על פי הפקודה לביזיון בית המשפט.

בתשובתה, שהוגשה בדצמבר 2002, טענה המדינה כי הצבא אינו משתמש עוד באזרחים פלסטינים כמגנים אנושיים אלא רק "מסתייע בתושבים לצורך מניעת פגיעה בחיי אדם". המדינה צירפה לתשובתה נוהל חדש שכונה "נוהל אזהרה מוקדמת", אשר נועד להחליף את "נוהל שכן". על פי הנוהל החדש, "הסתייעות" באזרחים מותרת אם על פי שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשטח לא נשקפת סכנה לחיי אותו "מסייע", וכן אם ה"מסייע" מסכים לכך. בית המשפט סירב להחיל את צו הביניים גם על הנוהל החדש והתיר בינתיים לצבא להשתמש בו.

הנוהל קבע שני תנאים מצטברים להפעלתו: התנאי הראשון קבע שעל "התושב המקומי" להביע את הסכמתו לסייע לחיילים ואסור להם להשתמש בכוח או לאיים עליו באלימות או במעצר. ההנחה לפיה פלסטיני העומד מול חיילים חמושים יכול לבחור באופן חופשי אם לסייע להם היא מופרכת מעיקרה. זכות הסירוב השמורה לכאורה לפלסטיני המתבקש לסייע היא ריקה מתוכן, בהתחשב ביחסי הכוחות בין חיילים חמושים לבין אזרחים פלסטינים אקראיים, שברוב המקרים נדרשים לבצע את הוראות החיילים לאחר שנלקחו מבתיהם באישון לילה, תוך איום בנשק עליהם ועל בני משפחותיהם.

התנאי השני קבע ש"חל איסור חמור על הסתייעות בתושב המקומי מקום שמפקד הכוח סבור שנשקפת לו סכנה, אפילו בהסכמתו". אולם המצבים עבורם נוסח הנוהל החדש – מעצר מבוקשים – מסוכנים מעצם הגדרתם וכל מעורבות של אזרח בפעולות כאלה, בהן עומדים שני צדדים חמושים זה מול זה, מסכנת את חייו. המדינה קבעה כי אסור להפעיל את הנוהל על "נשים, ילדים, קשישים או נכים/בעלי מוגבלויות קשות". ואולם סייג זה מעמיד בספק את תום ליבם של מנסחי הכלל, שהרי אם לא נשקפת שום סכנה, מדוע לא לשלוח אישה או קשיש להתדפק על דלתו של האדם החשוד כחמוש? ואם אכן נשקפת סכנה לאדם שחיילים נידבו למשימה, האם היותו גבר פלסטיני בגיר היא עילה מספקת לסיכון חייו?

המדינה הדגישה בתשובתה כי לניסוח הנוהל היו שותפים הדרגים הבכירים ביותר בצבא, כולל הרמטכ"ל, ובכירים במשרד המשפטים, בהם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה. הדגשת הדרג הרם של הוגי הנוהל ומנסחיו נועדה מן הסתם ללמד על היחס הרציני שמעניקים הנוגעים בדבר לנושא. אך מעורבותם של פקידי ממשלה בכירים וקצינים גבוהים בצבא בניסוח הוראה המכשירה פגיעה באזרחים אינה נותנת לה תוקף חוקי או מוסרי. מעורבות זו רק הופכת גם אותם לשותפים לאחריות לפגיעה באזרחים עקב יישום נוהל זה.

בספטמבר 2004 התקיים דיון נוסף בעתירה. במהלך הדיון, מתח נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, ביקורת על הנוהל "אזהרה מוקדמת" ואמר שעל הצבא לוותר גם עליו, שכן אמנת ג'נבה אוסרת על שימוש בתושבים המקומיים בפעולות הלחימה של הצבא הכובש. הנשיא ברק אמר בדיון בעתירה, כי "קשה מאוד לוודא את הרצון, והחשש הוא שכשיחידה צבאית באה בלילה, לא יהיה שכן שלא יסכים לשתף עמה פעולה בגלל הפחד". בית המשפט הודיע שפסק הדין יינתן מאוחר יותר.

כשנה לאחר מכן, באוקטובר 2005, נתן בית המשפט העליון את פסק דינו, בו קבע כי כל שימוש באזרחים פלסטינים במסגרת פעילות צבאית הוא אסור, כולל במסגרת נוהל "אזהרה מוקדמת".

ואולם, גם לאחר מתן פסק הדין המשיכו חיילים מדי פעם להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים, בעיקר במהלך מבצעים צבאיים. למרות שמדובר בהפרת פסק דין של בג"ץ, תגובתה של מערכת הביטחון – לרבות מערכת אכיפת החוק הצבאית – הייתה, אם בכלל, מינורית.

כך, למשל, במהלך "מבצע עופרת יצוקה" שהתנהל ברצועת עזה בחודשים דצמבר 2008 עד ינואר 2009, הגיע לבצלם ולארגונים נוספים מידע על מקרים שבהם השתמשו חיילים בפלסטינים כמגנים אנושיים. הרוב המכריע של המקרים לא נחקר או שהחקירה נסגרה בלא כלום. רק במקרה אחד הועמדו לדין שני חיילים לאחר שהורו לילד בן 9, באיומי נשק, לפתוח תיק שחשדו כי הוא ממולכד. למרות הנסיבות הקשות של המקרה – סיכון חייו של ילד – נידונו החיילים, כשנתיים לאחר המקרה, לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולהורדה מדרגת סמ"ר לדרגת סמל. איש ממפקדיהם לא הועמד לדין יחד איתם.

במהלך "מבצע צוק איתן" בשנת 2014, שוב הגיעו לבצלם עדויות על שימוש שעשו חיילים בפלסטינים ברצועת עזה כמגנים אנושיים. הפעם לא הועמד לדין אף אחד מהמעורבים.