ישראל כמעט שאינה מאפשרת לחולים מרצועת עזה לקבל טיפול רפואי מחוץ לה מאז פרצה מגפת הקורונה

במארס 2020 הודיעה ישראל כי כחלק מהמאבק במגפת הקורונה היא תצמצם עוד יותר את המקרים המעטים גם ככה כך בהם היא מאשרת לתושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך טיפול רפואי. בכך התנערה ישראל מחובתה לאפשר לחולים מהרצועה לקבל את הטיפול הדרוש להם שאינו זמין ברצועה והפקירה אותם לגורלם.

מערכת הבריאות ברצועת עזה נמצאת מזה שנים בקריסה, כתוצאה מהמדיניות שמיישמת ישראל ברצועה. היא רחוקה מלענות על צורכי האוכלוסייה שכן היא סובלת ממחסור בתרופות, בציוד, ברופאים ובהכשרה מקצועית. לפני שפרצה המגפה, הגישו אלפי חולים מדי שנה בקשות לישראל שתאפשר להם לצאת מהרצועה ולקבל את הטיפול הנדרש להם, שאינו זמין ברצועה – בבתי חולים בגדה (כולל במזרח ירושלים) ובישראל. הרשויות הישראליות, מצידן, הערימו קשיים על אישור בקשות כאלה. בין השאר, הן הגבילו את ההיתרים רק לטיפולים המוגדרים כ"מצילים חיים", ורק בתנאי שאינם זמינים ברצועה.

מציאות זו, שסיפקה בקושי את רמת הטיפול הרפואי המינימלית הנדרשת לתושבי הרצועה, חדלה להתקיים עם פרוץ מגפת הקורונה. תרמו לכך שלושה גורמים עיקריים:

הגבלות חדשות ומחמירות שהטילה ישראל: תושבי הרצועה שרצו לצאת לבתי חולים מחוץ לרצועה כדי לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש להם, נתקלו בקשיים בלתי עבירים בשל ההגבלות החדשות על התנועה שהטילה ישראל החל ממארס 2020. במהלך החודשים שחלפו מאז ביטלה ישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, חלק מההגבלות שהטילה בשטח שבשליטתה – ובכלל זה היא אפשרה לתושבי הגדה המערבית בעלי היתרים להיכנס לשטחה הריבוני. אך ההגבלות שהוטלו על הרצועה נותרו כשהיו.

חששות החולים עקב המגפה: חוסר הוודאות שאפיין את השנה האחרונה, ובעיקר את החודשים הראשונים, הביא לכך שחלק מהתושבים שנזקקו לטיפול רפואי העדיפו לא להגיש כלל בקשה. הם העדיפו לדחות את התור, אם מצבם הרפואי אפשר זאת, במקום להסתכן בנסיעה ארוכה בתחבורה ציבורית, אל בית חולים שאינם מכירים, ולהיכנס לבידוד ממושך עם חזרתם.

הפסקת התיאום של הרשות עם ישראל: במאי 2020 הכריזה הרשות הפלסטינית על הפסקת התיאום עם ישראל, בתגובה לכוונותיה לספח לשטחה חלקים מהגדה המערבית. בעקבות זאת, הפסיקה המחלקה לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית להעביר לישראל בקשות של תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך קבלת טיפול רפואי. חולים רבים, שכבר נקבעו להם תורים לקבלת הטיפול לו הם נדרשים, מצאו עצמם בלי כל אפשרות לקבל היתר לצאת מהרצועה. בנובמבר 2020 חזרה הרשות להפעיל את מנגנון התיאום כבעבר.

במהלך כל התקופה שבה לא התקיים התיאום, ישראל לא ראתה עצמה מחויבת למצוא פתרון חלופי למציאות חדשה זו. אמנם, במקרים קריטיים התערבו ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם או בתי חולים פלסטיניים בגדה ובמזרח ירושלים וסייעו לחולים להשיג את ההיתר מישראל, אך בוודאי שלא היה בכך כדי לתת מענה לצורכי התושבים.

בשל שינויים אלה, מספר הבקשות שהגישו תושבי הרצועה לצורך קבלת היתרים ליציאה לגדה או לישראל עבור טיפול רפואי חיוני ירד מממוצע חודשי של כאלפיים בקשות לכמה מאות לחודש בלבד. במארס 2021, הסתכמה התנועה במעבר ארז בכ-6% מהיקפה בחודשים שקדמו לכך.

לשם השוואה, בין מארס 2019 לפברואר 2020 (לפני פרוץ מגפת הקורונה) הגישו, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO), כמעט 24 אלף מתושבי הרצועה בקשות להיתרי כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי חיוני. כ-65% מהבקשות שהוגשו נגעו לטיפול בבתי חולים במזרח ירושלים, כ-22% בבתי חולים בשאר הגדה המערבית, וכ-13% בבתי חולים בישראל. מתוך כל הבקשות שהוגשו, למעלה משליש (כ-8,500) סורבו או לא נענו עד שחלף מועד התור שנקבע להם, בהן לפחות 2,274 קטינים וכ-996 מעל גיל 60. עם האנשים שבקשותיהם סורבו או לא נענו בתקופה זו, נמנו לפחות 1,996 חולי סרטן, 597 חולי לב, ו-210 חולים שנזקקו לטיפולים נוירוכירורגיים.

התרת יציאתם של התושבים משטח הרצועה לגדה המערבית או לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי אינה מעשה חסד שישראל עושה עמם. ישראל היא זו שיצרה מציאות זו והיא האחראית לה: היא זו השולטת בכניסה לרצועה וביציאה ממנה (למעט מעבר רפיח); היא זו הקובעת את רמת הטיפול הרפואי הזמין בתוך הרצועה; היא זו שמחליטה לכלוא כמעט שני מיליון אנשים במציאות מבודדת מהעולם החיצוני; והיא זו שמונעת מהם לקבל מחוץ לרצועת עזה את הטיפול הרפואי שהם אינם יכולים לקבל בתוכה, בשל מדיניותה שלה.

תחקירני בצלם ברצועת עזה גבו עדויות מחולים שלא קיבלו אישורים להגיע לטיפול הדרוש להם:

יאמן אל-אח'רס, פעוט בן שנתיים חולה סרטן, מחכה מאז ינואר לאישור להגיע לטיפול רפואי בשכם. תחקירן בצלם, מוחמד סבאח, גבה ב-28.2.21 את עדותו של אביו, איבראהים, בן 29, אב לשלושה, תושב מחנה הפליטים יבנה ברפיח:

הבן שלי, יאמן, התחיל לסבול מכאבים בגיל שישה חודשים. הוא בכה כל הזמן ואנחנו היינו עסוקים כל הזמן בניסיונות להרגיע אותו. בהתחלה חשבנו שהוא פרק את הירך בלידה, אחר-כך חשבנו שאולי זה עניין של צמיחת שיניים. לקחנו אותו לבדיקות ולרופאים וכולם אמרו שהכל בסדר אצלו והתוצאות של הבדיקות טובות.

כשיאמן הגיע לגיל שנה הוא לא הצליח לעמוד או ללכת, אז לקחנו אותו לבדיקות בבית החולים האירופי בעזה ובבית החולים א-נג'אר ברפיח. גם הפעם כל התוצאות של הבדיקות היו טובות והרופאים לא מצאו כלום. התעקשנו והלכנו גם למרפאה של סוכנות אונר"א ברפיח. רופא הילדים שם קבע שהוא סובל מפריקת ירך. הלכנו לעוד רופא והוא גם אמר שיאמן סובל מפריקת ירך והתקין לו מכשיר לקיבוע האגן למשך שישה חודשים. אחרי שישה חודשים חזרנו לרופא והוא אמר שאין שיפור. הוא קבע מועד לניתוח פריקת ברך בעלות של 1,000 דולר, שזה הרבה כסף בשבילנו.

רצינו עוד חוות דעת ולכן הלכנו לעוד רופא ילדים, שנתן לנו הפניה לצילום MRI. עשינו את הצילום והתברר שליאמן יש סרטן בעמוד השדרה. כשאני ואשתי, האלא, שמענו את זה היינו בהלם. הכאב והצער היו גדולים. לא עלה בדעתנו שהבן שלנו חולה סרטן. הוא כנראה היה חולה מאז שנולד. אחרי כל הסבל שהוא עבר, ועברנו איתו, הרגשנו שאנחנו הולכים לאבד אותו. פחדנו מאוד גם מהסבל שצפוי לו וגם מהמחשבה שאולי נאבד אותו.

הרופא ביקש לבצע עוד בדיקות ויאמן הופנה לבית החולים האונקולוגי ע"ש רנטיסי בעזה. הוא קיבל שם מנה של כימותרפיה. אחר-כך הוא קיבל הפניה לבית החולים א-נג'אח בשכם וקבעו לו שם תור ל-26.1.21, כי בעזה אין טיפול מתאים. הגשתי בקשה להנפקת היתר בשבילו ובשביל האלא. חיכינו להיתר והוא לא הגיע. ב-25.1.21 הודיעו לנו מהמשרד לעניינים אזרחיים שהבקשה שלנו עדיין בבדיקה. פספסנו את התור של יאמן.

היינו במתח ודאגנו מאוד שהוא לא יצליח אף פעם להגיע לטיפול בבית החולים. הגשנו בקשה חדשה דרך המשרד לעניינים אזרחים וקבעו לו תור ל-14.2.21. הגשתי בקשה להיתר כניסה, הפעם עבור יאמן, אשתי האלא וסבתא של יאמן, כי קיווינו שנצליח לקבל היתר עבור אחת מהן. חיכינו בדאגה להיתר. היינו בלחץ כל הזמן, יאמן סבל ובכה כל הזמן והיה מסוגל לישון רק על הבטן בגלל הכאבים. כל הזמן ניסינו להקל עליו.

בערב לפני התור שנקבע הודיעו לי מהמשרד לעניינים אזרחיים שהבקשה שלנו עדיין בבדיקה. היינו בהלם. אין לזה שום הצדקה. זה תינוק חולה בסרטן שצריך טיפול דחוף וכל עיכוב גורם להתפשטות המחלה ומגביר את הסבל שלו. התאזרנו בסבלנות וביקשנו שוב תור בבית החולים. ועכשיו אנחנו שוב מחכים לתשובה מבית החולים.

מנת אללה אל-חנפי, בת 15, תושבת רפיח, סובלת מגידול סרטני בירך. ישראל מונעת ממנה להגיע לטיפול בבית חולים ברמאללה. תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, גבתה עדות מאימה אמל אל-חנפי, בת 43, ב-7.3.21:

בתחילת 2018 גילינו שמנת אללה סובלת מגידול סרטני בירך ימין בצמוד לעורק. היא הייתה אז בכיתה ז' ואני זוכרת שבלילות התעוררתי כשהיא בכתה מרוב כאבים. בהתחלה נתנו לה משככי כאבים במשך חודש, שלא הועילו. לקחתי אותה לאורתופד שאמר שאין לה כלום. המצב שלה המשיך להידרדר והיא בכתה מכאבים כל היום.

הלכנו לאורתופד אחר שהפנה אותה לצילום MRI בבית החולים אל-קודס בעזה, ששילמנו עליו באופן פרטי. מהצילום עלה שיש למנת אללה גידול סרטני בקוטר של שבעה ס"מ באזור הירך. היינו בהלם. נשברתי כששמעתי את זה. מנת אללה ניסתה להרגיע אותי ואמרה שהיא תהיה חזקה ותתמודד עם המחלה והטיפולים, ושבסופו של דבר כולנו נלך לעולמנו מתי שהוא.

בעלי הגיש בקשה לטיפול בחו"ל וקיבלנו אישור למימון של הרשות לטיפול בבית החולים פלסטין במצרים. מנת אללה נסעה עם בעלי ח'אלד וב-23.12.19 ניתחו אותה להסרת הגידול. היא נשארה במצרים וקיבלה טיפולים במשך 45 יום וחזרה מרותקת לכיסא גלגלים. הייתי בהלם כשראיתי את זה.

שבועיים אחרי שהיא חזרה הכאבים התחדשו, כמו לפני הניתוח. חזרנו שוב לבית החולים אל-קודס בעזה והרופא הפנה אותה לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה.

הגשנו בקשה דרך המשרד לעניינים אזרחיים ונקבע לה תור ל-26.4.20. בעלי היה אמור ללוות אותה. אבל יום לפני מועד התור קיבלנו הודעה שבעלי מסורב. בעלי פנה לפעילי זכויות אדם בתקווה שיעזרו לו עם הסירוב ובינתיים קבענו תור חדש ל-10.5.20. הפעם ביקשנו אישור בשבילי כמלווה.

קיבלנו את ההיתרים ונסענו לבית החולים אל-איסתישארי. בינתיים המצב של מנת אללה כבר היה קשה מאוד והתפתחה אצלה גם מדלקת ריאות כרונית. בבית החולים הכניסו אותה קודם כל לטיפול נמרץ והיא הייתה שם 17 יום בערך. הבנתי מהרופאים שמערכת החיסון שלה מאוד ירודה והיא קיבלה כל מיני טיפולים כדי לחזק אותה. במהלך האשפוז בטיפול נמרץ המצב שלה השתפר.

אחרי 17 ימים בטיפול נמרץ ניתחו את מנת אללה להסרת גידול שהתפתח שוב באזור הירך באותו מקום. הניתוח היה קשה מאוד ונמשך שמונה שעות. חיכיתי בחרדה ליד חדר הניתוח. הייתי לבד, במצב נפשי רע ופחדתי ודאגתי לשלומה של מנת אללה.

אחרי ההתאוששות מנת אללה ואני נשארנו במשך שלושה חודשים בבית המלון של בית החולים אל-איסתישארי למעקב. המצב הגופני והנפשי שלה השתפר והיא כבר הייתה מסוגלת ללכת.

בזמן שהיינו שם השב"כ הישראלי הזמין את בעלי לפגישה במעבר ארז. אמרו לו שרוצים לשאול אותו שאלות כלליות אבל הוא לא הסכים להגיע לשם.

ב-7.8.20 חזרנו לעזה. חיכינו במעבר ארז מ-9:00 בבוקר ועד 16:00, עד שנתנו לנו לעבור ואז נכנסנו לבידוד למשך 21 ימים בבית המלון בלו-ביץ' בעזה. הבידוד היה קשה לשתינו, והמצב הנפשי של מנת אללה התדרדר.

ב-11.1.21 מנת אללה הייתה אמורה לחזור לבית החולים אל-איסתישארי לבדיקות. הגשנו בקשה אבל יום לפני המועד קיבלנו שתינו תשובה שלילית מהצד הישראלי. בררנו עם עו"ד מטעם ארגון אל-מיזאן והוא הציע שנעשה שוב בדיקות MRI. בבדיקה התברר שהגידול חזר, באותו מקום.

קבענו מועד חדש ל-22.2.21 והגשנו בקשה, ובאותו יום קיבלנו הודעה שהבקשה עדיין בטיפול. היינו בקשר עם ארגון לזכויות אדם, וביקשו מאתנו לקבוע מועד חדש ולחדש את ההפניה. עד היום לא קבלנו מועד חדש. אנחנו מחכים לתור בכיליון עיניים כדי לטפל במנת אללה. היא מאוד זקוקה לטיפול. אני חוששת מסיבוכים במצב הבריאותי שלה ואני רוצה שהיא תחזור למסלול חיים רגילים.

בגלל המחלה מנאת אללה הפסיקה את הלימודים ועכשיו בגלל הקורונה היא בכלל לא יוצאת מהבית.

למנת אללה אל-חנפי נקבע תור נוסף ל-15.5.21 ונכון למועד הפרסום היא הגישה בקשה להיתר ומחכה לתשובה.

מראם דרוויש, בת 22, מבית לאהייא שבצפון רצועת עזה חולת סרטן, לא קיבלה אישור להגיע להקרנות בגדה המערבית מאז פרוץ מגפת הקורונה. תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, גבתה את עדותה ב-1.3.21:

בינואר 2019, כשהייתי בשנה הרביעית של לימודי הרפואה באוניברסיטת אל-אזהר בעזה, הרגשתי שהדופק שלי עולה והתחלתי לסבול מליחה, שיעול קשה וכאבים בחזה. לקחתי תרופה נגד שיעול וליחה אבל לא הרגשתי שיפור. אמא שלי התעקשה שאלך לעשות בדיקה וצילום במרפאה של הסוכנות אונר"א במחנה הפליטים ג׳באליא. עשיתי בדיקות וצילום חזה והתברר שיש לי גוש בקוטר של 35 ס״מ בריאה. העבירו אותי מיד לבית החולים האינדונזי בצפון הרצועה ושם עשו לי CT ואקו לב, והתגלה שיש לי גידול סרטני בריאה. סבלתי אז משיעול קשה מאוד והייתי מאושפזת בבית החולים האינדונזי במשך שלושה ימים.

הגשתי בקשה להיתר יציאה כדי להגיע לטיפול בבית החולים א-נג'אח בשכם. קיבלתי אישור בקלות ונסעתי לשם יחד עם אבא שלי, נאפז, ב-6.10.19. קיבלתי שם טיפולים במשך חודש ואז חזרתי לרצועה ומצבי היה טוב יחסית. ב-22.11.19 הייתי אמורה להגיע שוב לא-נג'אח לטיפולים והפעם עם אמא שלי, מהא, בת 54, אבל הקישור הישראלי הודיע לי שאמא שלי מסורבת. הגשנו בקשה עבור אבא שלי והיא אושרה והגענו לטיפולים בא-נג'אח ב-26.11.19. נשארנו שם במשך שלושה חודשים בערך. בשלב הזה כבר כאבו לי כל השרירים בגוף אבל ניסיתי לשמור על אופטימיות כדי שאצליח להתגבר על המחלה.

ב-1.3.20 שוב נסעתי לשכם כדי לעשות משטח ביחד עם אבא שלי. נשארתי שם עד 22.3.20 והרופאים החליטו שאני צריכה לחזור ביוני 2020 ולעבור טיפולי הקרנות. אבל אז התחילה הקורונה ולא הצלחתי לקבל אישור. בנובמבר שוב נקבע לי תור, הפעם בבית החולים אל-מוטלע [אוגוסטה ויקטוריה] במזרח ירושלים, אבל גם אני וגם אבא שלי קיבלנו סירוב. זה חזר על עצמו עוד פעמיים. בינואר 2021 שוב נקבע לי תור וגם הפעם הבקשה סורבה.

המשרד לעיניינים אזרחיים הודיע לי שאני צריכה להגיע לפגישה במחסום ארז. הלכתי לשם אבל אף אחד לא חיכה לי שם. אחד הקצינים פשוט אמר לי: ״תסעי לירושלים״. אמרתי לו: ״לבדי? בלי אבא שלי? לא הבאתי איתי שום מסמכים או כסף לנסיעה״. פחדתי ונלחצתי מאוד ואמרתי לקצין שאני רוצה לחזור לעזה.

חזרתי הביתה וכעבור שבועיים קצין מהקישור הישראלי התקשר לאבא שלי וקבע איתו פגישה. במהלך הפגישה שאלו את אבא שלי על האחים שלי, על הבית שלנו ועל כל מיני אנשים מהאזור שלנו. הם שאלו: ״אם נשלח את מראם לבדה לטיפולים אתה תסכים?״, ואבא שלי סירב ואמר שיהיה קשה לשלוח אותי לטיפולים בלי מלווה. בסוף הפגישה הם אמרו לו לחזור הביתה ושאינשאללה הוא יוכל לנסוע איתי בפעם הבאה. עכשיו נקבע לי שוב תור ל-15.3.21. אני צריכה בדחיפות לקבל טיפולי הקרנה וגם צריך להוציא לי את הצנתר שהכניסו לי לחזה לפני שנה וחצי. עכשיו אנחנו מחכים לראות אם נקבל היתרים.

מראם דרוויש לא קיבלה היתר שיאפשר לה להגיע לתור שנקבע עבורה ל-15.3.21. היא קבעה תור וקבעה תור חדש  ליום -4.5.21  

מוסא א-רשידי, בן 52, אב לשבעה, תושב העיר עזה, זקוק לניתוח להסרת ציסטות על מיתרי הקול הגורמות לו להיחנק בשנתו,  אך ישראל מסרבת להנפיק לו היתר להגיע לבית החולים ברמאללה. תחקירן בצלם ח׳אלד אל-עזאיזה גבה את עדותו  ב-1.3.21:

ב-2018 התחלתי לסבול מהצטברות של ציסטות (מוקוזה) על מיתרי הקול שגורמות לצרידות ולחנק במהלך השינה. עברתי ניתוח לכריתת הציסטות בבית חולים פרטי בעזה בעלות של 2,000 ש"ח. כעבור שנה בערך הציסטות חזרו, והפעם סבלתי מהן הרבה יותר. חזרתי לטיפול ולמעקב אצל רופאים מומחים בבית החולים א-שיפאא בעזה.

אני נחנק במהלך השינה, מתעורר ומקיא. אני מחזיק כל הזמן פח זבל ליד המיטה שלי בשביל זה. כשאני מתעורר מהשינה אני בכלל לא מסוגל לדבר בגלל הליחה שמצטברת על מיתרי הקול. יש לי כל הזמן תחושה של חנק ואני לוקח באופן קבוע תרופות להמסת הליחה ונגד הצרידות.

אני צריך לעבור ניתוח לייזר באחד מבתי החולים בגדה המערבית, כי ברצועה אין ציוד מתאים. קיבלתי הפנייה לבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה וקבעו לי שם תור ל-24.11.20. הגשתי בקשה להיתר כניסה דרך המשרד לעניינים אזרחיים בעזה, אבל הימים עברו ולא התקבלה תשובה. מועד הטיפול חלף וביקשתי מבית החולים לקבוע לי תור חדש. קבעו לי תור ב-8.12.20 ושוב הגשתי בקשה דרך המשרד לעניינים אזרחיים בעזה, אבל גם הפעם לא קיבלתי שום תשובה עד למועד התור. באותו יום, המשרד לעניינים אזרחיים עדכן אותי שהצד הישראלי מסרב לתת לי היתר להגיע לטיפול ברמאללה.

הייתי מאוד מתוסכל. אף פעם לא היו לי בעיות ביטחוניות מול הישראלים ואני ולא משתייך לשום ארגון. התייאשתי ולא קבעתי תור נוסף, כי בכל פעם שצריך להגיע למשרד לעניינים אזרחיים זה תהליך מתיש מאוד. יש שם עומס נוראי וצריך לחכות הרבה שעות, בדרך כלל זה לוקח יום שלם להסדיר את כל המסמכים. במצב הבריאותי שלי זה מאוד קשה.

אני מפחד שאם עבור עוד ניתוח בעזה יחתכו לי בטעות את מיתרי הקול. אבל מצד שני, אם לא ינתחו אותי הציסטות על מיתרי הקול יגדלו ואז לא אוכל לדבר בכלל ואני עלול גם להיחנק למוות בשינה.

בגלל שאני לא יכול לדבר כמו בן אדם אני מעדיף להישאר בבית ואני מבודד מהעולם. אני לא מדבר הרבה עם קרובי משפחה ואנשים אחרים. כשהטלפון שלי מצלצל אני מבקש מאשתי לענות במקומי. המצב הנפשי שלי קשה מאוד. אני מפחד לישון וחושב הרבה לפני שאני נרדם - בגלל הפחד מהתקפי החנק ואי הידיעה אם בכלל אקום בבוקר.

ריהאם אל-ר'לבאן, סטודנטית בת 21 מעזה חולת קוליטיס כיבית, וישראל מסרבת לתת להגיע לטיפול רפואי בשכם. תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, גבתה את עדותה ב 2.3.21 :

אני סובלת מהמחלה כבר חמש שנים. זה התחיל כשהייתי עדיין בתיכון. סבלתי מכאבי בטן ומשלשול אקוטי והיה לי דם בצואה. הגעתי לבדיקות בבית החולים נאסר ובבית החולים האירופי בח'אן יונס ובכל פעם הרופאים אמרו לי שהכול בסדר ורק נתנו לי משככי כאבים, אבל המצב שלי לא השתפר.

פניתי לבית החולים א-סלאם בח'אן יונס, שם עברתי בדיקה אבל לא מצאו כלום. אחרי שבוע עברתי גם בדיקת קולונוסקופיה והתברר שיש כיבים אקוטיים במעי הגס שלי. אשפזו אותי לשבוע לצורך טיפול בבית החולים נאסר. אחר-כך הייתי במעקב של רופאים אבל כלום לא עזר והמשכתי לסבול. בשלב מסוים התחילו לתת לי זריקות רקטאליות להפסקת הדימום – קיבלתי אותן במשך שנה שלמה והיה שיפור קל במצב אבל אחר-כך זה הדרדר שוב. הרופאים ניסו לתת לי זריקות רקטאליות מסוג אחר. קיבלתי אותן במשך חודש אבל הן לא עזרו. אחר-כך קיבלתי זריקות בבטן במשך שישה חודשים.

כשכל זה לא עזר הרופאים החליטו להפנות אותי לטיפול בבית החולים א-נג'אח בשכם. קיבלתי הפניה והיתר דרך המשרד לעניינים אזרחיים וב-12.1.20 נסעתי לבית החולים א-נג'אח וקיבלתי שם שני טיפולים ביולוגיים. נשארתי שם בערך שלושה שבועות. אחרי זה היה שיפור במצב שלי. אחר-כך קיבלתי שוב היתר וב-26.2.20 הגעתי לא-נג'אח וקיבלתי מנה אחת של הטיפול הביולוגי. נשארתי שם שלושה ימים.

ב-8.3.21 היה לי עוד תור לטיפול. אז כבר התחילה הקורונה ולא יכולתי להגיע לא-נג'אח, כי המחסום היה סגור, אבל בבית החולים אל-חיאת בעזה התחילו גם לתת את הטיפול הזה אז קיבלתי שם את הטיפול פעמיים.

אחר-כך קיבלתי הפניה לבית החולים אל-מוטלע [אוגוסטה ויקטוריה] בירושלים ונקבע לי שם תור ל-17.12.20, אבל גם אני וגם אמא שלי שהייתה אמורה ללוות אותי לא קיבלנו היתרים. נקבע לי עוד תור ל-11.1.21 ושוב הצד הישראלי סירב להנפיק לנו היתרים. הייתי עצובה מאוד.

אני חייבת את הטיפול כדי להחלים מהמחלה הזאת. אני תשושה כל הזמן, רזה מאוד ומקיאה. אני לא יכולה לאכול הרבה דברים כמו מוצרי חלב, דגנים ובשר. אני מאחלת לעצמי שהסבל הזה ייגמר ואוכל לחזור לחיים נורמאליים. אני רוצה להמשיך בלימודים שלי, שמאוד נפגעו מאז שחליתי.

בינתיים נקבע לי עוד תור ל-30.3.21 וביקשתי היתרים. אני מחכה עדיין לתשובה מהצד הישראלי. אני זקוקה לשישה סבבים של טיפול ביולוגי כדי שהסבל יסתיים.

ריהאם אל-ר'לבן לא קיבלה היתר שיאפשר לה להגיע לתור שנקבע עבורה ל-30.3.31 ונכון ל-18.4.21 היא מטופלת ברצועה ומנסה לנקבוע תור נוסף.