הפצצת בית משפחת אל-ביומי במחנה הפליטים א-נוסייראת, שבה נהרגו 13 בני אדם, 31.7.14

חורבות בית משפחת אל-ביומי. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.8.14

ב-31.7.14, בסביבות השעה 20:30, תקף הצבא את בית משפחת אל-ביומי שבמחנה הפליטים א-נוסייראת במרכז הרצועה. חלק מהריסות הבית נפלו על בית השכנים, משפחת אל-עסאר. בהפצצה נהרגו 13 בני אדם.

בית משפחת אל-ביומי נמצא בלב מחנה הפליטים א-נוסייראת. בקומתו השנייה גרו עאמר ואינתיסאר אל-ביומי עם שבעת ילדיהם. בשל הלחימה וההפצצות ברחבי הרצועה, הגיעו לביתם גם קרובי משפחתה של אינתיסאר, תושבי מחנה הפליטים אל-בוריג': אמה של אינתיסאר, זינב זקות, משפחתו של אחיה נאסר זקות המונה שמונה נפשות ומשפחתו של בן אחותה, איבראהים אבו שוקה, המונה 11 נפשות. בשאר הדירות בבית גרו בני משפחת אל-ביומי המורחבת: בקומה הראשונה גרו הוריו של עאמר ואחד מאחיו עם משפחתו. בקומה השלישית גרו שני אחים נוספים עם משפחותיהם. בסך הכל התגוררו בבית 43 בני אדם.

איבראהים אבו שוקה, בן 52, בן אחותה של אינתיסאר, סיפר לתחקירן בצלם כיצד מצא עצמו, יחד עם אשתו, שבעת ילדיו ושני נכדיו, בבית משפחת אל-ביומי:

בערך שבוע אחרי שהמלחמה התחילה, נאלצתי לעזוב את הבית שלי עם משפחתי. בהתחלה הלכנו לבית אחיה של אשתי בכפר א-זוואידה. נשארנו שם שעתיים ואז הייתה הפצצה. פחדנו ועזבנו את הבית. הלכנו משם למחסנים של חברת אל-מג'ד לייצור קרטונים, מול מחנה הפליטים אל-בוריג'. אחי מוחמד, בן 62, אשתו ושבעת הילדים שלו היו איתנו. היו שם מזרנים, מים, גז וחשמל. המצב היה טוב.

אחרי יותר משבוע ההפגזות התגברו והמחסן נפגע מרסיסים אז החלטנו לעזוב שוב. הלכנו לבית של עאמר אל-ביומי, בעלה של דודתי, במחנה הפליטים א-נוסייראת. כשאחי ראה שאין בבית מקום לכולם הוא לקח את אשתו והילדים שלו והלך לגור אצל קרובי משפחה שלנו בא-זהראא, צפונית למחנה הפליטים א-נוסייראת. אני נשארתי עם המשפחה שלי בבית של משפחת אל-ביומי.

אחרי שבוע, שבמהלכו היו הפצצות אוויריות של אזורים שונים במחנה, התקשר אלי דוד שלי עבד א-רחמאן זקות ואמר לי שהוא גר בבית ספר של אונר"א, במחנה א-נוסייראת. הוא הציע שאבוא לשם עם המשפחה שלי. עזבנו את הבית של משפחת אל-ביומי והלכנו לבית הספר. כשהגענו ראינו שהמצב שם מאוד קשה. היו שם הרבה אנשים שברחו מהבתים שלהם ולא היו מים או אוכל. ישנו שם לילה אחד, ואחר כך חזרנו לבית של עאמר אל-ביומי. אני ואשתי והילדים שלנו ישבנו בחדר אחד.

בשעות הערב של ה-31.7.14 תקף הצבא את בית משפחת אל-ביומי והוא קרס על יושביו. שתיים מהדירות היו ריקות באותה עת שכן משפחה אחת שהתה מחוץ לרצועה ומשפחה אחרת הייתה בביקור אצל קרובי משפחה. שאר הדירות בבניין היו מאוכלסות. בהפצצה נהרגו 13 אנשים: עשרה מהם בתוך הבית, מתוכם תשעה בקומה השנייה.

איבראהים אבו שוקה איבד בהפצצה את אשתו, שתיים מבנותיו ונכדתו. הוא תיאר כך את שאירע:

ביום חמישי, ה- 31.7.14, בערך בשעה 20:30, הייתי בבית של קרובי משפחה שלי, משפחת חמאדה אבו שוקה, במרחק של כשלושים מטרים מהבית של דוד שלי. אני ובן דוד שלי ישבנו והעברנו שם את הזמן ביחד. פתאום שמעתי פיצוץ חזק מאוד ומיד אחרי זה הרגשתי שאני עף באוויר עם המזרן. לא יכולתי לשמוע שום דבר מיד אחרי הפיצוץ.

יצאתי במהירות לרחוב והבנתי שהפציצו את הבית של אל-ביומי. לא היה חשמל והרחוב התמלא אבק. רצתי לבית ורציתי להיכנס אליו אבל אנשים מנעו ממני כי פחדו שהוא יופצץ שוב. לא יכולתי להישאר בחוץ כשהמשפחה שלי בתוך הבית. הפעלתי את הפנס בטלפון הנייד, תפסתי אותו בפה שלי והתחלתי לגשש בידיים בין ההריסות. כשעליתי לקומה השנייה, שבה הייתה הדירה של עאמר, מצאתי את אשתי מתחת להריסות. קראתי לה אבל היא לא ענתה. היא נפגעה בראש והבנתי שהיא נהרגה. נשאתי אותה לרחוב. בדרך נפלתי כמה פעמים על ההריסות כי הייתי לבד. אנשים פחדו להיכנס לבית.

לאחר מכן הגיעו לבית שכנים שסייעו בפינוי הפצועים וגופות ההרוגים. הפינוי נמשך עד שעות הבוקר המוקדמות. איבראהים אבו שוקה סיפר:

המשכתי לחפש עד שעלה השחר. אנשים באו וניסו להרגיע אותי. הם אמרו לי שאף אחד לא נשאר מתחת להריסות אבל לא האמנתי להם עד שהם אמרו לי את השמות של הילדים שלי ושהם נמצאים בבית חולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. אמרו לי גם שחלק מהפצועים פונו לבית החולים א-שיפאא.

הרגשתי מאוד עייף. עזבתי את האנשים והתרחקתי כמה מטרים. ישבתי ליד אחד הבתים וביקשתי לשתות מים. הביאו לי מים. עשר דקות אחר כך בא איש ושאל אותי על הבת שלי איסלאם. הוא אמר לי שהוא הולך להביא אותה. הוא הביא אותה והיא הייתה בסדר. נודע לי שמהעוצמה של ההפצצה איסלאם עפה למרחק של 12 מטרים ונפלה בבית של השכנים, אבל היא לא נפצעה.

הייתי מאוד מבולבל ולא ידעתי אם ללכת לבית חולים א-שיפאא או לבית חולים שוהדאא אל-אקצה. השארתי את איסלאם אצל קרובי , המשפחה שלי. הלכתי ברגל, יחף. היה מוקדם מאוד ולא היו מכוניות בכביש. המשכתי ללכת עד שהגעתי לכניסה לא-זוואידה, מרחק של כמה קילומטרים. אחר כך בא בן דוד שלי, אחמד אבו שוקה, באמבולנס. הוא לקח אותי לבית חולים שוהדאא אל-אקצה ושם זיהיתי את ההרוגים.

* עדותו נגבתה על-ידי ח'אלד אל-עזאייזה ב-28.8.14. 

ההפצצה פגעה גם בבית השכנים, שם נהרגו שלושה אנשים נוספים: עביר אל-עסאר, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, בתה רינאד בת השנתיים וחצי, ובתם של גיסה וגיסתה, למא אל-עסאר, בת שש. אשרף אל-עסאר, בן 36, בעלה של עביר תיאר כך את שעבר עליו באותו לילה:

ביום חמישי ה-31.7.14, בסביבות השעה 20:15, אני ובני המשפחה שלי היינו בדירה שלנו, באותו חדר. התפללתי את תפילת הערב והילדים שכבו על המזרנים שלהם. פתאום היה פיצוץ חזק מאוד והקירות התמוטטו עלינו. אשתי צעקה וקראה לי והילדים צעקו וקראו לי ולאמא שלהם. ניסיתי לקום כדי להציל אותם אבל לא יכולתי כי הייתי מתחת להריסות. ניסיתי יותר מפעם אחת ותוך כדי כך נחבלתי בידיים ובכתפיים.

התחלתי לצעוק ולקרוא לאחים שלי ולאבא שלי. היה חושך ואבק בבית וההריסות היו עלינו. אני חושב שנשארנו ככה בין עשר דקות לרבע שעה. בינתיים הבנות שלי המשיכו לצעוק אבל אשתי עביר, שהייתה בחודש התשיעי להריון, השתתקה.

אחרי כמה דקות שמעתי קולות של אנשים שבאו לעזור לנו. כששמעתי את הצעדים שלהם מעל ההריסות התחלתי לצרוח בקול רם אבל אף אחד לא שמע אותי. האוויר נכנס רק מפתח צר מול האף שלי. אבל כנראה שהם שמעו את הצעקות של הבנות שלי. שמעתי את הבת שלי נר'ם אומרת להם "אבא נמצא פה". שמעתי מישהו מתקרב אלי. הוא התחיל להרים את ההריסות ואז הצלחתי בעזרתם להוציא את היד שלי. הצבעתי להם על המקום שבו היו בני ואשתי והבת שלי רינאד, וביקשתי מהם לחלץ את אשתי ואת הילדים שלי לפניי. הם הוציאו את עבדאללה מתחת להריסות. שמעתי אותו צועק ואז נרגעתי קצת כי הבנתי שהוא בחיים. אחר כך הם חיפשו את אשתי בעזרת פנסים. היא הייתה קרובה אלי וכשראיתי את הפנים שלה מתחת להריסות הבנתי שהיא מתה כי היא לא פתחה את העיניים ולא נשמה. באותו הזמן ניסו להוציא גם את רינאד וכשראיתי אותה הבנתי שגם היא מתה.

אשתי עמדה ללדת. יומיים לפני שהיא נהרגה ביקשתי ממנה להישאר בבית החולים עד הלידה אבל היא התעקשה להישאר בבית ליד הילדים בגלל המלחמה. היא חששה לחייהם. המין של העובר היה נקבה. לפעמים דיברנו על השם שניתן לתינוק ואמרתי לה שאם זה יהיה בן אני אקרא לו אחמד. לא החלטנו איך נקרא לתינוקת אם זו תהיה בת.

* עדותו נגבתה על-ידי ח'אלד אל-עזאייזה ב-27.8.14. 

שמות ההרוגים באירוע:

בנותיהם של עאמר ואינתיסאר אל-ביומי:
עביר עאמר עבד אל-חמיד אל-ביומי, בת 18
אסיל עאמר עבד אל-חמיד אל-ביומי, בת 15
הדיל עאמר עבד אל-חמיד אל-ביומי, בת 13

בן אחיו של עאמר אל-ביומי: אל-חסן מוחמד עבד אל-חמיד אל-ביומי, בן 13.

קרובי משפחתה של אינתיסאר אל-ביומי שהגיעו ממחנה הפליטים אל-בוריג':
אמה זינב יוסף עיסא זקות, בת 77
בן אחיה חסן נאסר חוסיין זקות, בן 21

אשת בן אחותה נעמה דרוויש חוסיין אבו שוקה, בת 44
בנותיה:
לביבה איבראהים שאכר אבו שוקה, בת 23
בתה: מלכ שאכר מוחמד אבו שוקה, בת שנה
אילהאם איבראהים שאכר אבו שוקה, בת 18

בבית הסמוך נהרגו:

עביר נאהד מוחמד אל-עסאר, בת 23
בתה רינאד אשרף מוחמד אל-עסאר, בת שנתיים
אחייניתה למא ראאפת מוחמד אל-עסאר, בת שש