דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

ישראל מסרבת להנפיק תעודות זהות לפלסטינים נטולי מעמד

"אני חולם על היום שבו אקבל תעודת זהות. אני רוצה לעבור בכל המחסומים הצבאיים בגדה, רק כדי להגיד לכולם שיש לי תעודת זהות. לפעמים אני מרגיש שרק המוות הוא הפתרון לבעיה שלי. בעולם הבא בטח לא שואלים אף אחד על תעודת הזהות שלו".

ציטוט קודר זה מעדותו של מוהנד אל-ח'פש, תושב כפר מרדה שבמחוז שכם, ממחיש את שגרת חייהם של רבים מתושבי הגדה המערבית המצויים במצב דומה לשלו. אלה הם אנשים אשר הוריהם, מסיבות שונות, לא רשמו אותם עם היוולדם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, ועל כן הינם נטולי מעמד משפטי. העובדה כי מעולם לא הונפק להם מספר זהות הופכת את חייהם למאבק מתמשך וחסר תקווה אל מול הרשויות השונות. על אף שקיים פתרון טכני פשוט להסדרת מעמדם של תושבים אלה, ישראל, השולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני, מסרבת ליישמו ונוקטת מדיניות המונעת כל אפשרות לשים קץ למצוקתם הקשה. הן לרשות הפלסטינית והן לישראל אין אמדן אמין לגבי היקף התופעה.

השלכות על שגרת החיים

תעודת זהות, כמסמך המאשר את מעמדו המשפטי של אדם, הינה כרטיס לחיים ברחבי העולם המודרני ועל כן הזכות לקבלה מעוגנת במשפט זכויות האדם הבינלאומי. בשטחים הכבושים, שבהם ישראל מנהיגה מערכת בירוקרטית ענפה ומסורבלת, חשיבותה של תעודת הזהות מקבלת משנה תוקף. בשל משטר ההגבלות ואיסורי התנועה הקפדני שהנהיגה ישראל בשטחים, נדרשים תושבים רבים להציג אישור רשמי לזהותם מדי יום ביומו, בבואם לעבור במחסומים הממלאים את הגדה המערבית או לנסות לצאת את עזה דרך מעבר ארז. אדם שאין ברשותו מסמך רשמי המאשר את זהותו חשוף להטרדות, עיכובים ואף איסור מעבר במחסומים; נטולי המעמד המתעקשים לנסות להמשיך בשגרת יומם על אף כל זאת מתמודדים מדי יום עם ההשפלה והטרדה הכרוכות בכך.

כך מספר ראאפת אבו רעייה, תושב תרקומיא שמחוז חברון, על השגרה שנאלץ לאמץ בשל היותו נטול מעמד: "לפני שנה וחצי בערך מצאתי עבודה במאפייה בעיירה אל-עיזרייה

. כל פעם שאני חוזר לחברון מעכבים אותי במחסום עד שמוודאים שהסיפור שלי נכון, ומחזיקים אותי שם לפחות לארבע שעות. לפעמים אחרי שמשחררים אותי ממחסום הקונטיינר, עוצרים אותי שוב במחסום גוש עציון. הפעם האחרונה שביקרתי את ההורים שלי הייתה לפני יותר משישה חודשים. אני מתגעגע אליהם מאוד, אבל אני מפחד לנסוע לחברון בגלל המחסומים".

כפי שעולה מהעדות, אבו רעייה משלם מחיר כבד על ההכרח לפרנס את עצמו תוך ניתוק מביתו ומשפחתו. נטולי מעמד אחרים אינם מצליחים כלל למצוא עבודה, ובמקרים רבים נופל עול פרנסתם על בני משפחתם. מועאז אבו עיד, מהכפר בידו שבמחוז רמאללה, יהפוך לאב בחודשים הקרובים אולם אין ביכולתו לפרנס את משפחתו החדשה:

"בגלל שאני לא יכול לעבוד מחוץ לכפר ובכפר כמעט אין עבודה, המצב הכלכלי שלי קשה. היום אני מתקיים מעזרה של ההורים והאחים שלי. אני מהווה נטל כלכלי עליהם וזה קשה לי מאוד נפשית. אשתי בחודש שישי להריון, ועוד מעט אני אהפוך לאבא. הנטל הכלכלי על בני המשפחה שלי יגדל. אני לא יודע איך אוכל לפרנס את התינוק כשהוא יבוא לעולם. "

לא זו בלבד שאבו עיד מנוע מלעבוד מחוץ לכפרו בשל אי יכולתו להציג תעודת זהות, אלא שמאז הוקם מכשול ההפרדה אין הוא יכול גם לעבד את אדמתו שלו, כיוון שאין לו אפשרות לקבל היתר מעבר: "מאז שבנו באזור את גדר ההפרדה, לפני שנתיים בערך, אני גם לא יכול להגיע לאדמות של המשפחה ולעבד אותן. הקרקע שלנו נשארה מאחורי הגדר ואפשר להגיע אליה רק דרך שער חקלאי. בשביל לעבור בשער צריך היתר מהמינהל, ואי אפשר להגיש בקשה להיתר בלי תעודת זהות. "

מחמוד א-נוואג'עה, תושב סוסיא שבמחוז חברון, מסכם את מצוקת הפרנסה אליה נקלע בהיעדר מעמד במלים חריפות יותר: "בלי תעודת זהות, אני בעצם לא קיים, אני כמו אחד מהצאן שלי. אני לא יכול לעבוד בשום עבודה בישראל בלי תעודת זהות, ואני מתפרנס רק ממרעה, שההכנסות ממנו לא מספיקות לצרכים של המשפחה שלי ".

היבט חשוב נוסף הכרוך בהיעדר תעודת זהות הינו מימוש הזכות הבסיסית לחינוך. ילדים שלא הונפק להם מספר זהות נתקלים בקשיים בהרשמה לבתי ספר ובעיקר בבואם להשלים את בחינות הבגרות ולסיים את חוק לימודיהם. אלה המצליחים לגבור על המכשולים הבירוקרטיים הקשורים בסיום לימודי התיכון - לרוב אך ורק בזכות הפעלת לחצים מצד המשפחה על המוסדות הפלסטיניים - נאלצים פעמים רבות לוותר על השאיפה להשכלה גבוהה. לקשיים בהרשמה ללימודים גבוהים ללא מספר זהות נוסף הקושי להגיע למוסדות הבודדים להשכלה גבוהה הפזורים במקומות שונים בגדה. לספאא פוקהאא, תושבת טובאס שבצפון הגדה, לא נותרה ברירה אלא לוותר על ההכשרה המקצועית לה קיוותה: "אחרי שסיימתי את לימודי התיכון התחלתי ללמוד סיעוד במכללת א-ראוודה בשכם. בתחילת הסמסטר הרביעי התחילה האינתיפאדה השנייה והצבא הישראלי הציב הרבה מחסומים בדרכים המובילות לשכם. נאלצתי להפסיק את הלימודים כי אני לא יכולה לעבור במחסומים בלי תעודת זהות. הפסקת הלימודים הייתה טראומה בשבילי, במיוחד בגלל שהייתי בין התלמידים המצטיינים".

לוויתור על הגשמת שאיפות מקצועיות ולקושי המתמיד להתפרנס מצטרפת פגיעה מכאיבה במיוחד באנשים המתקיימים ללא מספר זהות: רבים מהם מתקשים למצוא בני זוג ולהינשא, בשל התלאות היום-יומיות ושגרת החיים המוגבלת הכרוכה בהיעדר מעמד. לינא פוקהאא מעין אל-ביידא שבמחוז ג'נין מספרת כי התייאשה מהסיכוי להינשא ולהקים תא משפחתי משלה: "גברים ביקשו את ידי כמה פעמים, אבל הם תמיד חזרו בהם כשההורים שלי אמרו להם שאין לי תעודת זהות. גם אני לא הייתי מסכימה להתחיל חיים חדשים עם מישהו שאין לו תעודת זהות. זה מזמין בעיות. למרות זאת, כואב לי מאוד שאני לא יכולה להתחתן, במיוחד כשאני רואה את כל החברות וקרובות המשפחה שלי נשואות. אני מקווה שהבעיה שלי תיפטר ושאוכל להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם".

גם ראאפת אבו רעייה, העובד באל-עיזרייה ומנוע מלראות את הוריו ואחיו באופן תדיר, אינו יכול לתכנן להקים משפחה משלו: "בגלל שאין לי תעודת זהות, אני לא חושב להתחתן. אני מפחד שחתונה תסבך את המצב שלי עוד יותר. איך אני יכול להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם אם אני לא יכול לנוע ממקום למקום? אני חי במצב של חוסר ודאות לגבי העתיד. הקיום שלי לא מוכר רשמית וזה פוגע בזכות הטבעית שלי לחיות כאדם עם שם ותעודת זהות כמו כל שאר האנשים ".

לעומתה, אינתיסאר אבו עיסא, תושבת דיר אל-ר'וסון שבמחוז טול כרם, נישאה והביאה ילדים לעולם, ועתה משלמים ילדיה מחיר כבד על היותה נטולת מעמד:" כשהבן שלי, מג'די, היה בן ארבע, הוא נכווה בפניו והיה זקוק לניתוח קוסמטי כדי לסלק את סימני הכוויות והעיוותים. היינו אמורים לנסוע לחו"ל כדי לנתח אותו, אבל בגלל שאין לי תעודת זהות ודרכון, לא יכולתי לנסוע איתו. הוא היה קטן ותלוי בי מאוד ונאלצנו לבטל את הנסיעה. מג'די לא קיבל את הטיפול הנחוץ".

עדויות אלה, שמסרו קומץ אנשים, מלמדות על מצוקתם של אנשים רבים החיים היום בגדה המערבית ללא מעמד רשמי, ומספרם אינו ידוע. העדויות מאפשרות לנו להציץ אל חייהם, המתנהלים במציאות בלתי-אפשרית. תעודת הזהות מהווה עדות למעמדו של אדם ומשמשת במדינות רבות בעולם המודרני להסדרת מגעים בין אדם לרשויות המושלות באזור מגוריו. שלילת התעודה חושפת את האדם להפרה בלתי מבוקרת של כלל זכויותיו. לא ניתן להעלות על הדעת שיכולתו של אדם לממש זכויות יסוד שונות תהיה תלויה בטוב ליבו של פקיד אקראי. עובדי בצלם היו עדים למקרה כזה, שבו הזינו הרשויות מספר זהות פיקטיבי למחשב בית מעצר, על-מנת שניתן יהיה לשחרר אדם נטול מעמד ממעצרו. '

הרקע להיווצרות הבעיה

מאז תחילת הכיבוש ב-1967 ועד היום, ישראל שולטת שליטה כמעט מוחלטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני, ובסמכותה הבלעדית לקבוע מיהו תושב פלסטיני. לאורך השנים, הזניחו הורים רבים בגדה המערבית וברצועת עזה את נושא הרשמת בניהם ובעיקר בנותיהם לאחר הלידה במרשם האוכלוסין ובתעודות הזהות שלהם. הזנחה זו נבעה, במקרים רבים, מבורות או רשלנות של ההורים, אליה התווספה חוסר בהירות בנוגע להליכי הרישום המסורבלים והלא מסודרים. מאוחר יותר נרתעו רבים מההורים מפנייה למינהל האזרחי להסדרת מעמדם של ילדיהם, בשל החשש כי יידרשו לשלם קנסות בשל האיחור בהרשמה, או בשל הדרישה שהטילה ישראל במהלך האינתיפאדה הראשונה לכסות את כל החובות לרשויות כתנאי להגשת בקשה לרישום.

קיפאון בירוקרטי

בעייתם של חסרי המעמד ניתנת לפתרון בדרך פשוטה ביותר. המינהל האזרחי מוסמך להנפיק להם תעודות זהות במסגרת הליך קצר יחסית הקרוי "רישום מאוחר". אולם,' ישראל מסרבת ליישם הליך זה וכופה על נטולי המעמד להגיש תחת זאת בקשות במסגרת ההליך הארוך והמפרך של איחוד משפחות. הליך זה נועד במקור לאפשר לאנשים שאינם תושבי השטחים לחיות בהם. לפיכך אין כל היגיון בהחלתו על ילידי השטחים שמעולם לא יצאו מהם.

גישה זו בה נוקטות הרשויות חמורה במיוחד נוכח העבודה שמזה שבע שנים מקפיאה ישראל את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות, ולכן האפשרות למצות הליך זה הפכה לתיאורטית בלבד. זאת ועוד, גם אם יחודש הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות, יחלפו עשרות שנים בטרם יזכו נטולי המעמד בהסדרת עניינם, אם בכלל. זאת בשל מספרן העצום של הבקשות שהצטברו במהלך השנים. 'בידי בצלם עדויות של נטולי מעמד שהחלו את הליך איחוד המשפחות בעודם קטינים, ועתה הם בגירים ובעלי משפחות אך לא חלה כל התקדמות בטיפול בעניינם.

חובותיה של ישראל

המשפט ההומניטארי הבינלאומי מחייב את הכובש לנקוט "בכל האמצעים שביכולתו" על מנת "להבטיח את הסדר והחיים התקינים" וזאת "מתוך כיבוד החוקים הנהוגים במדינה". תקנה נוספת באמנת האג מחייבת את ישראל לכבד את זכויות המשפחה בשטח הכבוש. תקנות אלו נחשבות לחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי ועל כן מחייבות את רשויות הצבא בשטחים בכל פעולותיהן ביחס לאוכלוסיה האזרחית. אמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, שמדינת ישראל מכירה בחובתה לכבדן בשטחים, קובעת כי תושבי האזור הכבוש "זכאים בכל הנסיבות... לזכויותיהם' המשפחתיות".

משפט זכויות האדם הבינלאומי אוסר בכל מקרה לשלול את זכותו של אדם להיחשב בעיני החוק כאישיות משפטית, ומכיר בזכותו של כל אדם לאזרחות, להקמת משפחה, לקניין, לבטחון סוציאלי, לבחירה חופשית של עבודתו, לבריאות ורווחה ולחינוך. אמנות שונות שאושררו על-ידי ישראל מחייבות הגנה על מגוון זכויות הקשורות בהסדרת מעמדו המשפטי של אדם. כך, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מכירה בזכותו של כל אדם לנוע בחופשיות בארצו. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד מחייבת את הסדרת הרישום לאחר הלידה ומכירה בזכות ל"בריאות ברמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה", ובזכות לחינוך ולנגישות להשכלה גבוהה. האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות תרבותיות מכירה בצורך של כל אדם בביטחון סוציאלי, בצורך להעניק "הגנה וסיוע רחבים ככל האפשר למשפחה, שהיא יחידת היסוד הטבעית של המשפחה" ובזכות לחינוך נגיש.

ישראל, בסירובה המתמשך להציע פתרון ישים ומהיר לבעיית נטולי המעמד, ובנסיונה להפוך בעיה הומניטארית זו לסוגיית מקח וממכר פוליטית, מפרה שוב ושוב את זכויותיהם של אנשים אלה לחיים תקינים בשטחים הכבושים.

בצלם קורא לישראל להסדיר לאלתר את סוגיית רישומם במרשם האוכלוסין הפלסטיני של נטולי המעמד.