בן 41 ואב לחמישה, סיפר על האונס האכזרי שעבר במהלך מעצרו הממושך במתקני כליאה ישראליים, על העינויים הקשים ועל ההרעבה ומניעת הטיפול הרפואי:
עד המלחמה, גרתי עם אשתי מנאר עלי סאלח, בת 36, וחמשת הילדים שלנו, עאמר, בן 17, עבד א-ראאוף, בן 16, היבת אללה, בת 13, מוחמד, בן 10, וחלא, בת 3, בבית לאהייא. ב-2001, נפצעתי ברגלי ומאז אני סובל מנכות.
גרנו בדירה קטנה בבניין של המשפחה, מערבית לבית החולים כמאל עדוואן. החיים שלנו היו פשוטים, אבל יציבים יחסית, למרות הקשיים הכספיים.
בבוקר של ה-7 באוקטובר 2023, בשעה 6:30, התעוררתי לקולות פיצוצים חזקים. כמה רגעים אחר-כך, הילדים שלי, שכבר יצאו לבית הספר, חזרו הביתה. התחלתי לעקוב אחרי החדשות בטלוויזיה וברשתות החברתיות ונודע לי שההתנגדות הפלסטינית שיגרה רקטות, וגדר הגבול נפרצה. הבנתי שהתגובה תהיה חמורה, והחלטתי להישאר בבית עם אשתי והילדים.
בערב של יום שלישי, 10.10.23, מטוסי קרב ישראליים תקפו את בית משפחת עפאנה שהיה קרוב לבית שלנו. שברי בניין פגעו בבית שלנו וניפצו את שמשות החלונות, אבל לא נפגענו.
ב-13.10.23, הצבא הישראלי פיזר כרוזים שהורו לנו לעקור מביתנו ולהתקדם דרומה, אל מעבר לוואדי עזה. לא הסכמנו לעזוב, והיו גם עוד קרובי משפחה ומכרים שלנו שנשארו איתנו בבניין של המשפחה – כמעט 70 בני-אדם, רובם נשים וילדים.
ב-23.11.23, פגז ארטילרי פגע בדירה של אחי, ראאיד, בקומה הרביעית של הבניין. נגרמו נזקים משמעותיים למבנה, אבל לא היו נפגעים. האירוע הזה הפחיד אותנו מאוד, והחלטנו לעקור לבית החולים כמאל עדוואן.
הגענו לבית החולים בלילה של ה-24.11.23. באותו יום, הוכרז הסכם הפסקת אש בין הפלגים הפלסטינים לישראל – הפסקת האש נמשכה 7 ימים, וחזרנו לביתנו למשך כל התקופה הזו.
כשהתחדשו ההפצצות והמשיכה הפעילות הקרקעית הישראלית, עקרנו שוב לבית החולים כמאל עדוואן. הצלחתי למצוא מקום לינה לאשתי והילדים במחלקת הילדים, ואני ישנתי על מדרגות הבניין בגלל הצפיפות הגדולה שהייתה שם. התנאים שם היו קשים: המים לא היו ראויים לשתייה, האוכל היה מועט, והיה קושי למצוא חיתולים וחלב לחלא הפעוטה. ההתקפות החוזרות ונשנות של מטוסי הקרב גרמו לשריפות ולפחד וסבל מתמשך.
ב-12.12.23, בשעה 9:00, טנקים ישראליים הקיפו את בית החולים כמאל עדוואן. מטוסים ורחפנים חגו מעל בית החולים והיה ירי כבד. אחד הכדורים פגע בחזה של אחד האנשים שמצא מחסה בבית החולים, כמונו.
הצבא קרא לגברים בגילאי 55-15 לצאת לחצר בית החולים. יצאתי עם הבן שלי, עאמר, עם הידיים למעלה. מה שראינו בחוץ היה מפחיד מאוד. רכבים צבאיים פרושים בחצר בית החולים וברחובות הסמוכים, עשרות חיילים על הקרקע, וצלפים על גגות הבניינים הגבוהים מסביב לבית החולים. בחצר היו בערך 300 גברים. הורו לנו להוריד את כל הבגדים, חוץ מהתחתונים. ישבנו על הקרקע בערך שעה, ואז העבירו אותנו לחלקת אדמה מאחורי תחנת הדלק אל-בראווי. שם סרקו את העיניים שלי, נתנו לי מכנסיים וחולצה, כיסו לי את העיניים ואזקו לי את הידיים באזיקונים.
העבירו אותי למבנה סמוך והתחילו לחקור אותי: הם דרשו את הפרטים האישיים שלי, והחוקר האשים אותי בהשתייכות לתנועת חמאס. הכחשתי את ההאשמה והחוקר איים עלי שאם לא אודה, הוא יביא את אשתי ויורה לחיילים האחרים לאנוס אותה. הוא האשים אותי גם בהשתייכות לתנועת הג'יהאד האיסלאמי, ואני הכחשתי גם את ההאשמה הזו. במהלך החקירה, החוקר קילל אותי וקרא לי "בן שרמוטה", "בן זונה" ועוד.
אחר-כך, ארבעה חיילים תקפו אותי בפראות, הרביצו לי, בעטו בי והכו אותי בקתות הרובים שלהם. אחת המכות פגעה בראשי מאחור. איבדתי את שיווי המשקל, נפלתי ואיבדתי את ההכרה.
כשחזרה לי ההכרה, חלקית, הבנתי שהחיילים סוחבים אותי ומשליכים אותי לתוך משאית שהיו בה עצורים אחרים. לא ידענו לאן המשאית לוקחת אותנו. הנהג נסע במהירות גבוהה ונעצר בפתאומיות כמה פעמים במהלך הנסיעה, וזה גרם לנו להתנגש אחד בשני, שוב ושוב. בסוף המשאית נעצרה. הורידו אותי ממנה, ומיד הותקפתי על-ידי כלב שהתנפל עליי והתחיל לנגוח בי בתוקפנות רבה, למרות שהיה לו מחסום על הפה. באותו זמן החיילים הכו אותנו וקיללו אותנו ואת האימהות שלנו.
החיילים מיקדו את המכות שלהם בראש שלי: חטפתי שמונה אגרופים רצופים בראש, מה שגרם לי לדימום באוזן שמאל. מאז נפגעה השמיעה שלי באוזן הזו, ועד היום אני סובל מצלצולים באוזניים בעקבות זה.
החיילים הכריחו אותי להתפשט לגמרי ולשכב על הבטן. השאירו אותי בתנוחה הזו במשך בערך שעתיים, בקור עז ובזמן שירד גשם שוטף. במשך כל הזמן הזה, החיילים הרביצו לי מכות נמרצות וזה נמשך ככה הרבה זמן. כשהמכות נפסקו שמתי לב שאין עצורים אחרים מסביב, ונשארתי לבד בחצר.
תחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר: "בנקודה הזאת העד עצר פתאום והפסיק לדבר במשך כמה רגעים. אחר כך שמעתי אותו בוכה בכי מר ומייבב דרך הטלפון. הוא התמוטט. במשך חמש דקות ניסיתי להרגיע אותו, ואז הוא חזר לדבר. הוא אמר שהחיילים עשו לו משהו שהוא מתבייש לספר עליו. עודדתי אותו לדבר והסברתי שחשוב לספר את כל מה שקרה, ואז הוא אמר:"
במהלך העינויים אחד החיילים אנס אותי. הוא דחף מקל עץ בכוח לתוך פי הטבעת שלי, השאיר אותו שם קרוב לדקה, ומשך אותו. אחר-כך, החייל שוב דחף את המקל פנימה בעוצמה יותר גדולה, וצרחתי בקולי קולות. אחרי דקה הוא משך שוב את המקל, אמר לי לפתוח את הפה, דחף את המקל לתוך הפה שלי והכריח אותי ללקק אותו. הוצפתי ברגשות של עוול ועלבון, ומעוצמת ההשפלה איבדתי את ההכרה לכמה דקות.
בשלב מסוים הגיעה קצינה והורתה לחיילים להפסיק להתעלל בי. היא הורידה מהידיים שלי את אזיקי הפלסטיק ודאגה שיביאו לי אוברול לבן. לבשתי את האוברול, ואז היא אמרה לי "רגע, רגע", והביאה לי כוס מים. אמרתי לקצינה שאני צריך ללכת לשירותים, כי אני מרגיש שיורד לי דם מפי הטבעת. היא נתנה לי נייר טואלט. כשהגעתי לשירותים, החיילים הורידו לי את כיסוי העיניים. גיליתי שאכן ירד לי דם. אחרי שסיימתי להתנקות והדימום הפסיק, לבשתי את האוברול הלבן בחזרה. אחרי שיצאתי מהשירותים, כיסו לי את העיניים שוב ואזקו לי את הידיים לאחור עם אזיקי פלסטיק.
אחר-כך העבירו אותי לחדר שבו הוחזקו כמה עצורים, והשאירו אותי שם בערך שמונה שעות. במהלך השעות שהיינו שם, החיילים תקפו אותנו בתורות – הרביצו לנו והשפילו אותנו.
אחר-כך העבירו אותנו באוטובוס למקום שלא ידענו מה שמו. במהלך ההעברה שוב הרביצו לי, בעטו בי והכו אותי בקתות הרובים. הנסיעה נמשכה קרוב לשעתיים, וכשהאוטובוס עצר הורידו אותנו ממנו, שוב תוך כדי מכות. קיבצו את כולנו בחצר, ואז החיילים הורידו לנו את האזיקים וכיסויי העיניים ונתנו לנו מכנסיים וחולצה אפורים. לבשתי אותם בלי תחתונים. שם, גם קיבלתי את מספר האסיר שלי – 0525422.
הכניסו אותי לבדיקה רפואית. שקלו אותי, שקלתי 108 ק"ג. הרופא שאל אותי אם אני סובל ממחלות כרוניות. עניתי לו שלא, אבל שאני סובל מנכות ברגל, ועכשיו היא כואבת לי עוד יותר בגלל המכות הקשות שקיבלתי. הרופא נתן לי משכך כאבים. כשהתחלתי לספר לו שאנסו אותי באמצעות מקל, הרופא קטע אותי ואמר לחיילים שיוציאו אותי מחדר הבדיקה.
הכניסו אותי לצריף גדול שבו שהו בערך מאה עצורים. היה שם קר מאוד, כי הצריף היה פתוח מכל הצדדים, והגג היה עשוי מלוחות פח. החיילים אזקו את ידיי קדימה וכיסו לי את העיניים. במקום הזה הכריחו אותי לכרוע על הקרקע. סיפקו לנו מעט מאוד אוכל, שלא הספיק כדי לשבוע, וגם מעט מאוד מים. הייתי בצריף מ-13.12.23 ועד 22.12.23.
באותו יום, לקחו אותי למה שמכונה "חדר הדיסקו". רצפת האגף הייתה מכוסה אבני חצץ חדות, ובחדר התקינו רמקולים שהשמיעו ברצף רעשים מציקים בקול חזק ובאופן רצוף.
במהלך היום עצמו חקרו אותי כמה פעמים ברצף באותו חדש. היה שם חוקר לבוש ביגוד אזרחי, שישב מאחורי שולחן עבודה שעליו היה מחשב. השאלות שלו התמקדו בפרטים האישיים שלי, במקום שבו הייתי ב-7 באוקטובר, במיקום המנהרות, מיקום האסירים הישראלים, וגם כמה שאלות לגבי אנשים מהמשפחה שלי. בכל חקירה החוקרים חזרו על אותן שאלות, ואני חזרתי על אותן תשובות.
ב-27.12.23 החזירו אותי לצריף.
בגלל שהיינו אזוקים כל הזמן באזיקי הפלסטיק והם היו הדוקים מאוד במשך כל התקופה, הם שחקו את רקמת העור והבשר בפרק היד שלי. הדימום היה רצוף, ובשלב מסוים נחשפו העצמות בשתי הידיים. הכאב היה חריף ומתמשך.
כאשר מצבי הידרדר, החיילים הובילו אותי למקום שבו שהתה רופאה שהחלה לטפל בי. יום שלם היא עסקה בניקוז כמויות גדולות של דם מזוהם וקרישי דם מאצבעות הידיים שלי, תוך שימוש בציוד רפואי בסיסי ביותר. הטיפול נמשך שלושה ימים רצופים, ובמהלכם לקחו אותי הרבה פעמים מהצריף לחדר של הרופאה.
במהלך התקופה שבה הוחזקתי בצריף, יחידות דיכוי פשטו על המקום שלוש פעמים. קבוצות גדולות של חיילים, מצוידים בנשק וכלבים, היו פורצות פנימה. החיילים היו מצווים עלינו לשכב על הקרקע ואז מאפשרים לכלבים לדרוך וללכת על הגוף שלנו. באחת הפשיטות האלה כלב נגח בי חזק בראש. החיילים זרקו רימוני גז מדמיע, היכו אותנו וקללו אותנו.
ב-1.1.24, קראו את המספר שלי ואת המספרים של כ-20 עצורים נוספים, ואז העבירו אותנו למקום שנקרא "אל-כלאבה" – חדר "שבח" [איזוק או קשירה בתנוחת לחץ]. בחדר צילמו אותנו, הקצו לי מספר חדש - 0987582, וצילמו אותי שוב, הפעם על רקע דגל ישראל שהיה תלוי על הקיר. לאחר מכן, הוכנסנו לחדר קטן, וכשהוציאו אותנו ממנו, עברנו בתוך שורה של כלבים שתקפו אותי בפראות.
בהמשך אותו יום אזקו את הידיים והרגליים שלי באמצעות אזיקי מתכת הדוקים שגרמו לי לכאבים עזים, והעמיסו אותי ואת שאר העצורים על אוטובוס שהסיע אותנו ממתקן שדה תימן לכלא הנגב [קציעות]. הנסיעה הייתה רצופה ונמשכה כשלוש שעות.
כשנכנסנו למקום, חיילים תקפו אותנו והכו אותנו בפראות, בטקס שמכונה "א-תשריפה" (קבלת הפנים). לאחר מכן, נתנו לי בגדים חדשים, מכנסיים אפורים וחולצה כחולה, והכניסו אותי לתא מספר 1 באגף 6. בתא היו 15 אסירים ורק 7 מיטות, ולכן שמונה אסירים ישנו על מזרוני רצפה. היו בחדר 10 מזרונים, שהיינו מניחים על הרצפה לרוחב, צמודים זה לזה, כדי שנוכל לישון עליהם.
החזיקו אותי בתא הזה למשך 10 ימים, ואז העבירו אותי לאגף האוהלים, לאוהל בשטח של 5×8 מטר, שבו היו כמעט 40 אסירים. באוהל היו 6 מיטות קומותיים. הייתי רעב רוב הזמן, משום שנתנו לנו מעט מאוד אוכל, וגם הוא היה באיכות ירודה. לעיתים הלחם היה מעופש. אני זוכר שאחרי שבעה חודשי מעצר הביאו לנו דלי תה שבתוכו היו מקקים – וכמובן שלא שתינו ממנו.
זמן קצר אחרי שהעבירו אותי לאוהל, מחלות עור החלו להתפשט בין האסירים: גרדת, כינים ופרונקלים. נדבקתי בכולן. סבלתי מגרד עז שלא איפשר לי לישון. ולפעמים נאלצתי לקרוע את העור בציפורניים כדי להקל על הכאב, והייתי סוחט את הפרונקלים כדי להוציא מהם את המוגלה. הפצעונים המוגלתיים הופיעו בעיקר בברכיים ובישבן.
במשך שנה וחודשיים סבלנו מהתפשטות הגרדת, ובכל התקופה הזו קיבלנו מים לרחצה פעמיים בלבד. סיפקו לנו גם משחה רפואית שהקלה על הגירוד בהדרגה. הגירוד נמשך זמן רב, אך נעשה פחות חמור עם הזמן.
אני הייתי באוהל מספר 1, ושמעתי על בחור בשם ח'ליל הנייה, מאוהל מספר 4 באותו אגף, שמצא את מותו לאחר שחלה בגרדת ובפרונקלים. סיפרו שהוא איבד את ההכרה, נפל על הראש, ונפטר כתוצאה מהנפילה. אחד הבחורים כונה "הגרדת הירוקה" בשל חומרת מצבו. הגרדת כיסתה את כל גופו והמשקל שלו ירד ל־40 ק"ג. אחר-כך העבירו אותו למקום אחר וחששנו לחייו. עד היום לא ידוע לי מה עלה בגורלו.
החזיקו אותי באגף הזה תקופה ארוכה. בתחילת יולי 2025 העבירו אותי לאגף שנקרא "אל-בח'", שהיה אוהל גדול (אוהל מספר 18) המוקף ברזל מכל צדדיו, ובאחד הצדדים היה שער עם מכשיר אינטרקום. בהתחלה עשינו את הצרכים שלנו בדלי.
באגף הזה הוחזק גם ד"ר אחמד מהנאא במחלקה סמוכה, ובאוהל מספר 18, אירע מקרה טראגי: עצור בשם אבו איסמאעיל, מח'אן-יונס, נפטר בעקבות עצירות שתן וצואה, שגרמה לו לנפיחות קשה ולהרעלה פנימית כתוצאה מקרע במעיים. לאחר האירוע הזה, נאלצו להתקין שירותים לאסירים במקום הדלי, ולהבטיח לנו אספקה קבועה של מים לשתייה.
ביום שישי, 10.10.25, ב-5:00 לפנות בוקר, העבירו אותי יחד עם אסירים נוספים לחדר אחר באגף 1, ונתנו לנו בגדים חדשים. היינו 13 אסירים. למחרת, ב-11.10.25, בסביבות השעה 20:00, ביקרו אצלנו שני נציגים של הצלב האדום. הם מילאו טפסים והודיעו לי שאני נכלל רשמית ברשימת האסירים שאמורים להשתחרר במסגרת העסקה.
ביום שני, 13.10.25, בערך ב-3:00 לפנות בוקר, הגיעו חיילים, אזקו לנו את הידיים והרגליים ולקחו אותנו לחצר של בית הכלא. שם, הורידו לנו את האזיקים ונתנו לנו טרנינגים אפורים עם לוגו של שירות בתי הסוהר. בשעה 4:00 הכניסו אותנו לאוטובוסים, והשאירו אותנו לשבת בהם בערך שבע שעות עד שהם יצאו לדרך. נסענו, ובמהלך כל הנסיעה החיילים השפילו אותנו והרביצו לנו, עד שהגענו למעבר כרם אבו סאלם [כרם שלום]. נכנסו לרצועה, ושם קיבלו אותנו נציגי הצלב האדום, והועברנו באוטובוסים אחרים לבית החולים נאסר בעיר ח'אן-יונס.
המשפחה שלי קיבלה אותי בשמחה גדולה, אך מיד הגיעו גם הבשורות הקשות. סיפרו לי ששני חברים שלי נהרגו: מוחמד קרמוט (בן 28), שהוא גם בן דוד שלי מצד אבא, ולוקמאן אל-עג'ורי (בן 38). סיפרו לי גם שבני עבד א-ראאוף נדרס על ידי משאית סיוע ונפגע ברגל ימין, ושהבן השני שלי, עאמר, נורה בירך ימין – שניהם נפצעו כשהלכו להביא חבילות סיוע מאזור זיקים למשפחה שלי, שנותרה ללא מפרנס. סיפרו לי גם שאחיה של אשתי, האני עלי סאלח (בן 20), נהרג באזור זיקים. אין לנו כבר בית לגור בו. ראיתי בעיניים את ההרס הרחב ברצועת עזה ושמעתי על מעשי הטבח ההמוניים, שבהם נהרגו רבים מתושבי הרצועה.
עד היום אני סובל מכאבים חזקים בעקבות המכות שקיבלתי. יש לי גם כאבים חזקים בפי הטבעת, ולפעמים יש לי דימום משם, במיוחד כשאני בחוץ או יושב על כיסא, וזה מביך אותי מאוד. אני עדיין מלא עצב בגלל העינויים והחוויות הקשות שעברתי במהלך המעצר – זיכרונות קשים שהיו מכאיבים לכל אדם.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-8.11.25