שהד סאלם

בת 21, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה על האובדן של שני אחיה ושישה קרובי משפחה נוספים בהפצצה שבה נפצעו היא, אחיה הקטן והוריה, על העקירה, ועל הפצצה נוספת שבה נהרגו ארוסה ועשרה מבני משפחתו

גרתי בבלוק 5 במחנה הפליטים ג'באליא בעזה, עם ההורים שלי, שועייב סאלם, בן 50, ומונא יאסין, בת 39, ושלושת האחים שלי, מועאז, בן 19 ואחמד, בן 16, שנהרגו, ועבד א-רחמאן, בן 12, האח היחיד שנשאר לי.

בהתחלת המלחמה אנחנו והמשפחה של סבא שלי שגרה לידינו נשארנו במחנה ג'באליא ולא עזבנו, למרות הירי וההפצצות. ב-6.12.23 עברנו לבית של השכנים שעקרו לדרום הרצועה, כי הוא היה יציב יותר מהבית שלנו, שהיה מאוד ישן. למחרת, בסביבות 4:00 לפנות בוקר, שמענו פיצוץ אדיר בבלוק מגורים לידנו. כל הצעירים שבבית יצאו כדי להציל אנשים. אחרי שהם חזרו, הם יצאו מהבית לתפילת השחרית, ובערך אחרי חמש דקות, הבלוק שלנו הופצץ. מצאתי את עצמי מתחת להריסות. נידאא, דודה שלי מצד אמא, שהייתה לידי, מתה ממש מול העיניים שלי. נשארתי לכודה מתחת להריסות כמעט שעה ואז חילצו אותי ופינו אותי לבית של שכנים. אבא שלי, שספג רסיסים בכל הגוף ובעיקר באגן, בא איתי. אחי אחמד חולץ עוד לפניי, חצי שעה אחרי ההפצצה, ואמא שלי, שנכוותה ביד וספגה רסיסים וחבלות בגוף לוותה אותו לבית החולים אבל הוא לא שרד. היא חזרה אחרי חצי שעה ואמרה שהוא נפטר. אחי הקטן, עבד א-רחמאן, נפגע ברגל ולדוד שלי היו שברים בצלעות ובחוליות של עמוד השדרה, ופצעים בראש שדרשו תפרים. גם דודה נוספת שלי והבן שלה נפצעו בחלקים שונים בגוף.

באותו יום חילצו מתחת להריסות גם את הגופות של דוד שלי מצד אמא, אשתו והדודות שלי מצד אמא. הם נקברו זמן קצר אחר-כך ולא הספקתי להיפרד מהם. בשעות הערב חילצו גם את הגופה של סבא שלי. כשראיתי אותו זלגו דמעות מהעיניים שלו ולרגע חשבתי שהוא חי. אבל הוא כבר לא היה בין החיים.

אחר כך פינו אותי ואת שאר הפצועים למרפאה של סוכנות אונר"א במרכז מחנה הפליטים ג'באליא, שהייתה יותר קרובה אלינו מבתי החולים. אני נפגעתי בגב ובאגן, ונכוויתי בידיים וברגליים. הרופאים אמרו שייתכן מאוד שלא אוכל ללכת, אבל מאז קיבלתי טיפולים שעזרו לי וחזרתי ללכת.

למחרת בבוקר מצאו גם את גופתו של אחי מועאז, שהיה כמעט בגילי והיינו קרובים מאוד. מותו היה ההלם הגדול ביותר עבורי.

אחר כך הצבא פלש למחנה הפליטים ג'באליא והעבירו אותנו, הפצועים, מהמרפאה של אונר"א לבית החולים א-שיפאא. אחי עבר שם ניתוח קטן. במשך עשרה ימים שכבנו שם פצועים על הרצפה של חדר קירור שדמה לקבר, בלי מזרונים. לא היה מי שיטפל בנו. שתינו מים מלוחים שאינם ראויים לשתייה, כי זה כל מה שהיה. אלה היו הימים הגרועים ביותר בחיים שלי.

אחרי שהשתחררנו מבית החולים חזרנו למחנה הפליטים ג'באליא ונשארנו שם כמעט חודשיים בבית ספר שהפך למחנה עקורים. כשאבא התחזק והרגיש שמצבו השתפר הוא הקים לנו אוהל על חורבות הבית שלנו. האוהל הזה לא היה ראוי באמת למגורים וחדרו אליו עכברים ומזיקים. רק אלוהים יודע איזה סבל עבר עלינו שם. אחר כך אבא שלי לווה כסף והביא פועלים שבנו לנו חדר קטן. הרגשתי בו כמו בארמון. שמחתי מאוד, הרגשתי שסוף סוף נגמרו הייסורים שלנו.

אבל ב-6.10.24, בשעה חמש לפנות בוקר, הצבא הישראלי שוב פלש למחנה. הצעירים התחילו לקרוא לתושבי השכונה לברוח, כי הטנקים התקרבו אלינו. יצאנו מהחדר הזה בריצה והלכנו עם שאר האנשים למרפאה של סוכנות אונר"א. נשארנו שם שעתיים, ואז החלטנו ללכת לבית ספר שהוסב למחנה עקורים במחנה הפליטים א-שאטי במערב העיר עזה.

ב-20.12.24, בחור בשם איבראהים זהד ביקש את ידי, ותודה לאל הוא מצא חן בעיני והסכמתי. ביום שני, 30.12.24, ערכנו מסיבת אירוסין, כי רצינו לפחות לשמוח קצת אחרי כל הסבל שעברנו, האובדן של המשפחה של אמא שלי והפציעה שלי ושל שאר בני המשפחה.

אבל בסוף אותו שבוע, ביום שבת, 4.1.25, הפציצו את הבית שבו שהה ארוסי איבראהים והוא נהרג, יחד עם אחיו תאמר, אשתו ושלושת ילדיהם, אחיו עימאד, אביו, אחותו, בן הדוד שלו מצד אבא, והדוד שלו. אני חושבת שהגופות שלהם קבורות עד היום מתחת להריסות. מאוד הייתי רוצה להיפרד מארוסי איבראהים, או לפחות לדעת אם זכה לקבורה ראויה. אמא שלו ואחד האחים שלו נפצעו ושרדו את ההפצצה ועברו ניתוחים להשתלת פלטינות ברגליים. 
אני לא יודעת את השמות והגילאים של שאר בני המשפחה של איבראהים, כי לא הספקתי לפגוש או להכיר אותם. הייתי בהלם מהאובדן הזה. לא ציפיתי שאאבד עוד אנשים שיקרים לי.

יום לפני שנהרג, איבראהים סיפר לי שהוא יעבור עם משפחתו למחנה הפליטים א-שאטי, כי באזור שהם היו בו המצב היה מאוד מסוכן. אבל הם לא הספיקו לעבור ולהציל את עצמם מההפצצות.

אחרי הפסקת האש חזרנו למחנה ג'באליא. אבל היקף ההרס במחנה היה אדיר. חורבות הבית שלנו וגם החדר שהוקם עליהן נגרפו, וגם כל הבתים הסמוכים הופצצו. אי אפשר היה אפילו להקים אוהל על החורבות. נאלצנו לחזור למחנה העקורים במחנה הפליטים א-שאטי.

לא יכולתי לשמוח על הסכם הפסקת האש. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך אמשיך בחיי. בשבילי החיים כבר נעצרו.

המילים האחרונות שאיבראהים אמר לי היו: "אל תדאגי. הימים הבאים יהיו כולם ימי שמחה. אני אופטימי". אבל איבראהים הלך, ואיתו הלכה השמחה כולה.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.1.25

ההרוגים בהפצצת בית משפחתה של שהד סאלם:

1. אחיה אחמד, בן 16
2. אחיה מועאז, בן 19
3. סבה, עבד אל-באסט עבד אל-חמיד יאסין, בן 63
4. סבתה, ראאיסה עבד א-מג'יד יאסין, בת 63
5. דודה מצד אמה, ג'יבריל עבד אל-באסט יאסין, בן 30
6. אשתו, רנדא סמיר סיאם, בת 30, בחודש התשיעי להריונה
7. דודתה מצד אמה, נידאא עבד אל-באסט יאסין, בת 39
8. דודתה מצד אמה אמל עבד אל-באסט יאסין, בת 34

 * ארוסה של שהד, איבראהים ג'מאל זהד, בן 23, נהרג ב-4.1.25 יחד עם עשרה מבני משפחתו.