בת 42, נשואה ואם לחמישה ילדים בגילאי 24-6, תושבת בית חאנון
אני ובעלי האני, בן 44, גרנו ברחוב הראשי של העיירה בית חאנון, ביחד עם הילדים שלנו, דימא, בת 24, נ'רם, בת 22, כרם, בן 17, היבא, בת 12 ותיימאא, בת שש. ב-13.5.23 הצבא הישראלי הפציץ את הבית של זוהיר א-זעאנין, פעיל בג'יהאד האיסלאמי וכמה בתים לידו נהרסו. הבית שלנו, שהיה במרחק של פחות מעשרה מטרים מהצד המערבי של הבית של א-זאענין, ניזוק קשות.
כשהתחילה ההפצצה ישנו בבית והתעוררנו מצרחות של שכנים. בעלי ואני יצאתי עם הילדים החוצה. אני הייתי בבגדי התפילה שלי. כל השכנים מהבתים הקרובים ברחו לרחובות עם בגדים בידיים. זה היה מפחיד מאוד. רצנו ברחובות והתרחקנו מהבית שלנו בערך 500 מטרים. אחרי בערך עשרים דקות שמעתי פיצוץ חזק. הייתי בטוחה שהבית שלנו נהרס והתחלתי לבכות. הרגשתי שכל החיים שלי נהרסו. האחים שלי הגיעו ואספו אותנו לבתים שלהם.
אחרי שעתיים בערך חזרנו לראות מה קרה לבית שלנו. כשראיתי אותו התמוטטתי ונפלתי. לקח כמה דקות עד שהצלחתי לקום. נכנסתי פנימה וראיתי את כל ההרס. מעולם לא עלה על דעתי שדבר כזה יקרה לנו. הבית לא ראוי למגורים וכל הרכוש שלנו נהרס. מצאתי את שמלת הכלה של הבת שלי דימא, בת 24, קרועה לגמרי, ועוד בגדים, איפור ובשמים שהיא הכינה לקראת החתונה ונהרסו. איבדנו הכול והחיים שלנו נעשו הרבה יותר קשים.
אנחנו שוכרים עכשיו דירה ברחוב א-זייתון בבית חאנון ומשלמים 500 שקלים לחודש. האובדן של הבית פגע מאוד בילדים ובעיקר בכרם, בן 17, שהיה בתקופת מבחנים. הוא תמיד היה תלמיד טוב אבל בגלל כל הלחץ הוא לא הצליח להתרכז והציונים שלו נפגעו מאוד והוא סיים עם ממוצע 64. זאת השנה הכי חשובה בלימודים שלו והיא תכתיב את העתיד שלו ואת האפשרות ללימודים אקדמיים.
מאז שנעקרנו מהבית אין לנו יציבות בחיים ואנחנו כל הזמן בלחץ ובחרדה. אני במצב נפשי קשה ומתקשה לצאת מזה. אנחנו גרים עכשיו רחוק מבני המשפחה שלנו ומהשכנים שלנו. אני מרגישה שלחיים פה אין שום משמעות. שם בבית ילדתי את הילדים שלי, וכל הזיכרונות שלנו משם. החדר של בעלי ושלי, החדרים של הילדים, ההרגשה של אינטימיות ביתית, והרוגע שמרגישים בכל פעם שחוזרים הביתה.
אנחנו כל הזמן חושבים על הבית שלנו והולכים לבקר שם. יושבים לשתות שם תה או קפה. אני פוגשת שם את השכנות והחברות שלי, ומרגישה את משב הרוח דרך החלונות. ככה אני מרגישה את ה״נפש״ של הבית. אני יושבת שם ומנסה לדמיין את הבית כמו שהיה פעם. בכל פעם קשה לי לעזוב ולחזור לדירה. אני מרגישה שהנשמה שלי נעקרה מהמקום שלה ביום ההפצצה, ולא מצליחה להתגבר על זה.
אני ובעלי בנינו את הבית הזה לפני 24 שנים כשהתחתנו. השקענו בו את כל מה שהיה לנו. במהלך השנים שיפצנו אותו והשקענו עוד הרבה כסף, כדי להבטיח לילדים שלנו חיים טובים ויציבים. אבל ברגע אחד נורא הבית שבו עברו עלינו החיים, כל הרגעים, גם הטובים וגם הקשים, אבד לנו.
אנחנו כבר יותר מחודשיים בדירה השכורה ועדיין לא מסוגלים להתאקלם. הכול מרגיש מאוד זמני. אנחנו לא יודעים עד מתי נשאר פה ומתי נוכל לבנות מחדש את הבית שלנו ולחזור אליו. העתיד שלנו לא ידוע, אבל לא נוכל לחיות כל החיים בשכירות ואני מקווה לחזור כמה שיותר מהר.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-23.7.23.
קראו את עדויותיהם של תושבים נוספים מהרצועה שבתיהם נפגעו בהפצצות הישראליות באוגוסט 2022 או במאי 2023:
